23 בספטמבר 1943 חיסול גטו וילנה.


בבוקרו של ה–23 בספטמבר 1943 ראינו דרך חריץ החלון של דירתנו משמרות כבדים של גרמנים, ליטאים, לטבים ואסטונים חמושים מכף רגל עד ראש, מקיפים את הגטו, כאילו שהולכים לכבוש יעד מבוצר. לא היה עוד ספק, הליך החיסול התחיל!
באם נגזר למות, אז לפחות על קיבה מלאה. יחד עם עוד מאות מדיירי הגטו הסתערנו על מחסן הלחם שהיה בפיקוח המשטרה, אך ננטש. הצלחתי להגיע למדפים ולתפוס כיכר לחם, אבל לא יכולתי לצאת מהמחסן, כי מאות אנשים צרו על החנות במאמץ להסתער פנימה. הצלתי את עצמי מההמון בקושי רב, איבדתי את נעלי, הגעתי הביתה חבול בכל חלקי גופי, אבל איזה ניצחון מתוק! כיכר לחם שלמה באמתחתי! יהודי הגטו עמלו יומם ולילה וחיפשו דרכים לבניית מקומות מסתור, "מלינה". שם זה "הושאל" מסלנג העולם התחתון של וילנה, כינוי למקום בו מוסתרת סחורה גנובה. גם בבית שלנו נבנו שתי "מלינות". אני ואימא ועוד מספר דיירי הבית רצנו להסתתר. "המלינה" הייתה בקומת הקרקע של הבניין בשטח החנויות, (כפי שציינתי, חזית הבניין שלנו הייתה מחוץ לתחום הגטו.) לחנויות היו שתי כניסות, האחת בחזית הבניין והשניה בצד האחורי. שתי כניסות אלה נאטמו בלבנים על ידי הגרמנים. פרצנו את הכניסה של הדלת האחורית, ובחנות הצבנו דרגשים, מיכל מים ותיק עזרה ראשונה. את הפתח סגרנו באמצעות ארון גדול שצדו האחורי חושק בטבעות ברזל. כשנכנסנו פנימה משכנו את הארון, שהסתיר את פתח הכניסה. אתנו ב"מלינה" הייתה משפחה, הורים עם כלתם ונכדם בן כשנתיים. הילד בכה והייתה סכנה שנתגלה. הסבתא הודיעה שהיא מוכנה להקריב את עצמה ואת הילד כדי לא לסכן את חיי האחרים. היא מוכנה לצאת מהמחבוא ולהסגיר את עצמה עם הילד. למזלנו נרגע הילד ונרדם. שהינו במקום כ – 6 שעות ואז הוזז הארון מבחוץ והתפרצו אלינו שוטרי הגטו. הם ריכזו אותנו בחצר, בה עמדו עשרות ליטאים ואוקראינים. בכתות הרובים הנחיתו מכות על ראשיהם של נשים וזקנים ללא הבחנה. חיפוש מדוקדק גילה בכיס שלי שקית עם תפילין. האוקראיני חשב שזה רימון, הוא זרק אותה לפינת החצר והנחית עלי מכה. למזלי הוא החטיא ובמקום על הראש נפגעתי בכתף. עוד אנו עומדים בחצר מצטרפים אלינו עוד יהודים מדיירי הבית שנחשפו במקומות המסתור שלהם. באחד מאגפי הבית שכן בית יתומים ובו כ– 50 ילדות וילדים. מרבית צוות הטיפול נטש את הילדים ורץ להסתתר. הבכי והצרחות של הילדים הרעבים חסרי הטיפול וההשגחה מהדהדים עוד היום באוזני. למשאית שהגיעה נזרקו ילדים אומללים אלה שצועקים ובוכים מפחד וכאב.
שתי נשים מטפלות מבית היתומים נזרקו אף הן יחד עם הילדים למשאית. מהחצר הובילו אותנו לכיוון שער היציאה.
השערים בבתים נבנו בצורת מנהרה מקומרת, ברוחב שאיפשר מעבר לסוס ועגלה. בפתח היה שער שהיה מורכב משתי דלתות כבדות מעץ. בלילה היו השערים ננעלים וביום פתוחים. כשהובילו אותנו דרך המנהרה שהייתה חשוכה במקצת, תפסתי את אימא ונדחפנו ברווח הצר שבין הקיר ובין דלת השער. איך קרה שהשומרים החמושים לא הבחינו בנו, אין לי הסבר רציונלי. במשך שעות רבות עמדנו צמודים לקיר אוחזים בבריח הדלת לבל תפתח ותחשוף אותנו. כל אותן שעות עד רדת החשכה היו כנצח. דרך השער רצו הלוך וחזור משמרות הגרמנים ועוזריהם. שמענו הלמות פטישי אוויר לניפוץ קירות כדי לגלות מקומות מסתור ואף נזרקו רימונים. צעקותיהם מחרישות האוזניים של הפצועים הדהדו ממש על ידינו, ואנו עומדים ואוחזים בחוזקה את בריח הדלת. בלילה עזבו החיילים את הגטו, השתרר שקט, יצאנו לחצר, התיישבנו בחדר המדרגות של הבית ומיררנו בבכי חרישי, פורקן למתח ולפחד. אנו חייבים למצוא מחבוא עד אור הבוקר, אז הרוצחים שוב יגיעו וימשיכו בחיפושיהם לאתר יהודים. ידענו שיש עוד "מלינה" בבית והתחלנו לבדוק באם היא טרם נחשפה. גם המלינה הזו נבנתה לפי אותו מתכון (של זאת שהתגלתה). אבל היה בה תחכום רב. הכניסה לחדר, כלומר החנות שנאטמה על ידי הגרמנים הייתה דרך התקרה. לצורך זה פרקו מספר קרשים של רצפת החדר שמעל לחנות, הציבו סולם לירידה לחדר המסתור. לאחר שהמסתתרים ירדו בסולם, הוחזרו פלטות העץ של הרצפה למקומם ובעזרת ווים מיוחדים מברזל שאליהם נקשרו חוטי ברזל, לא ניתן היה עוד להזיז את הקרשים. עלינו לדירה, נשכבנו על הרצפה ובמשטח העץ שהוזז והקשנו בידנו פעמים מספר ולא בא כל מענה ותגובה. לחשתי עשרות פעמים לתוך החריץ: יהודים אל פחד אנחנו שכנים שלכם, מדברים אליכם חיה שמייביץ ובנה מישה. אנו מחפשים הצלה. ואין תגובה! הזמן פועל לרעתנו, עם עלות השחר יגיעו הגרמנים. ואז איימתי עליהם, דעו לכם שבאם אתם לא מאפשרים לנו להיכנס, אנו לא זזים מפה עד שיבואו הגרמנים, ואז הם כבר יפרצו אליכם בכוח וגורלכם יהיה כגורלנו. לאחר השמעת האיומים, הוזזו הקרשים, אמרו לנו בואו תרדו בסולם למטה. מצאנו בחדר
כ–35 נשים גברים זקנים וטף, שרועים על דרגשי עץ שנבנו במיוחד. מנורת חשמל הפיצה אור קלוש. בפינת החדר עמדה חבית עם מי שתייה, ובנוסף הותקן ברז שחובר לצנרת המים. שק גדול של אפונה הוכן כמלאי לאספקת מזון. על כיריים חשמליים עמדו סירים בהם התבשלה האפונה. ריח התבשיל סחרר את ראשינו, כי 24 שעות לא בא אוכל או מים לפינו. בפינת החדר הותקנה אסלת בית שימוש עם ברז שטיפה. וילון בד ניתלה לאטימת פינת השירותים. כשסיפרנו להם על צורת בריחתנו מקבוצת המובלים מהשער ואיך הצלחנו לעמוד שעות צמודים לקיר ולהחזיק ככל כוחנו את דלת השער, לא האמינו שהדבר אפשרי. היו אלה מעשי נסים. הם התנצלו על שלא פתחו את פתח המסתור, כי פחדו שמא נאלצנו על ידי הרוצחים לגלות את המלינה ובתמורה הבטיחו לשחרר אותנו. זאת לא הייתה חרדת שווא, ידועים היו עשרות מקרים כאלה בעבר. אין ספק שהמסתתרים לקחו סיכון גדול, כשהסכימו להכניסנו פנימה. לפלא היה בעיני שיש פה חשמל ומים. עם תחילת פעולת חיסול הגטו נותקה אספקת החשמל והמים. בוני ה"מלינה" ניצלו את העובדה שהחנות שנאטמה היא מחוץ לתחום הגטו והצליחו להתחבר לרשת החיצונית. לאחר ימים מספר גילו הליטאים את התחבולה וזרם החשמל והמים נותקו. מלאי נרות שהוכן מראש שימש לנו כמאור. מלאי חבית המים לשתייה ולבישול אזל אף הוא חיש מהר. כשהגענו למסתור גילינו שהוכן עוד פתח הסוואה ששימש כמילוט אם יגלו את הכניסה של פתח הסולם. באחת מפינות החנות נפרץ פתח ליציאה לחצר. פתח זה הוסתר על ידי כיור מטבח שנתלה מעליו. הכיור נתלה על ווים מברזל ואפשר היה להזיזו מבחוץ וגם מבפנים. בלילות יצאנו לשאוף קצת אוויר דרך הפתח הזה. ניצלנו את הלילה לחיפושים אחר שאריות מזון בבתים שהתרוקנו מיושביהם והצלחנו לרוקן את מיכלי מי השטיפה בשירותים. הונהגה משמעת חמורה של קיצוב למים, תחילה לזקנים ולחולים ואחר כך מים במשורה ליתר יושבי המסתור. מספר אנשים קדחו מחום. רב, מורה בתלמוד תורה איבד את שפיותו, למזלנו מלמל את התפילות בלחש.
ערב יום כיפור, יום שישי 9 באוקטובר 1943. המחשבות נושאות אותנו לאותם ימים שנראים כאילו התרחקנו מהם שנות אור. תפילות כל נדרי, זקני בית הכנסת וסבי בתוכם לבושים בקיטלים לבנים וכיפות גדולות בצבע לבן מעטרות את ראשיהם. מראם כמראה כוהני בית המקדש. רטט עובר בקהל כשמוציאים את כל ספרי התורה מארון הקודש, צועדים אתם סביב בימת בית הכנסת, ובראשם החזן שקורא את תפילת "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה". ובעת תפילת כל נדרי בוקעים מעזרת הנשים קולות הבכי והתחנונים. גם הגברים מוחים דמעה, ואנו הילדים נרגשים ומפוחדים נזהרים לא להוציא הגה מפינו, אופפת אותנו אווירת קדושה ומסתורין. עכשיו, במסתור החשוך הדחוס, כשחרב פיפיות מונחת מעל לראשינו, חשבתי על אנוסי ספרד שהתכנסו במרתפים אפלים לקיים את מצוות תפילת כל נדרי, כשסכנת חיים ארבה לפתחם. זהו יום הדין, בו על פי תפילת "ונתנה תוקף" נגזר דינם של בני אנוש מי לחיים ומי למוות. דיננו למוות נחרץ כבר מזמן, ואנו חשים שסופנו קרוב.
במלאי נשאר חופן אפונה, אבל אין טיפת מים לבשלם. מיצינו את כל האפשרויות למציאת מים. אנו מיואשים, מרחפת סכנת התייבשות, ניאלץ לצאת מהמחבוא ולהסגיר את עצמנו לידי הרוצחים. תקשיבו יהודים, שמענו את קולו של הרב שנטרפה דעתו, זה עתה חלמתי שבמיכל המים שנמצא באחת החצרות בגטו נמצאים מים. במיכל זה הרתיחו בעבר מים שחולקו לקבוצות העובדים שיצאו מדי בוקר משער הגטו למקום עבודתם. הסיכוי שיימצאו עוד מים במיכל היה אפסי. עוד מאות יהודים שמסתתרים כמונו וצמאים למים יודעים על מקום הימצאותו של המיכל ובטח רוקנו אותו מזמן. מחוסר ברירה החלטנו עם רדת הלילה לצאת מהמחבוא. הלכנו בזהירות, צמודים לקירות הבתים עד שהגענו לחצר בה עמד מיכל המים. נדהמנו לפגוש מספר יהודים שואבים מים מהמיכל לתוך סירים ודליים. מלאנו את הדליים שלנו במים, שתינו לרוויה וחזרנו למקום המסתור. כנס היה בעינינו מציאת מיכל מלא מים שהגענו אליו הודות להזיות של הרב המעורער בנפשו.


אמרנו בלחש את תפילת כל נדרי . שקענו במחשבות נוגות שיום הדין אינו עוד מושג מופשט. לגבינו הוא מציאות מוחשית, גורלנו נחרץ.
למחרת, יום כיפור אנו שרויים באפילה, שומרים על שקט מוחלט, מסביבנו אנו שומעים קולות וצעדים, ומדי פעם יריות. סימן שהתגלו עוד יהודים במלינות. בשעות הצהרים גברו הקולות, שמענו נקישות בקיר המחבוא. הכיור שהסתיר את פתח הכניסה למחבוא הוסב, אלומת פנס כיס רב עוצמה חדרה למחבוא, נשארנו קפואים במקומותינו. לא היה עוד ספק! גילו אותנו! להפתעתנו צעקו אלינו בפולנית "ז'ידקי" יהודונים, גילינו אתכם, תשלמו כופר בזהב, בשעונים, בטבעות ובכסף מזומן, אזי לא נביא את הגרמנים והליטאים. אספנו דברי ערך ומסרנו להם. לא היו לנו אשליות, הכרנו את חמדני הרכוש היהודי, שעקב שנאתם התהומית ילשינו עלינו. חיש מהר הגיעו משמרות משטרה ליטאית עם אנשי ס.ס. ובדחיפות גידופים ומכות הוציאו אותנו מהמחבוא והובילו לשער הגטו.
גילוי פתח המחבוא התאפשר בגלל חוסר הזהירות שלנו: דלי המים שמלאנו אותו ערב יום כיפור היה מלא על גדותיו, בלכתנו נשפכו מים וסמנו את מסלול ההליכה, עד לפתח המחבוא.
על יד שער הגטו התאספו עוד עשרות יהודים שאף אותם גילו במלינות. את כולנו הובילו לתחנת המשטרה שהייתה בקרבת מקום. בחצר צרה בתחנה נדחסו 80 איש ובתוכם אני, אימי ויתר מסתתרי המלינה שלנו.
בתחנת המשטרה שמענו קולות בגרמנית. הצלחתי לקלוט מספר מלים: "אני סיימתי את המשמרת שלי" צעק הגרמני, "עוד מעט יחשיך ואיני מוכן לנסוע עם הזבל היהודי לפונאר.", "ומה אני עושה אתם פה?", ענה לו קול של קצין ליטאי בגרמנית רצוצה, "אם אני משאיר אותם בתחנה ישרצו פה עד יום שני בבוקר" ( כי יום ראשון יום מנוחה לנוצרים, גם גיא ההריגה בפונאר שובת). עם תום הוויכוח הגיעו השוטרים הליטאים, בליווי גרמנים, וציוו עלינו לצאת החוצה. הובלנו ברחוב זבלנה, לכיוון מרכז העיר. מזג האוויר של תחילת הסתיו היה חמים ואלפי אנשים טיילו על המדרכות ואנו מובלים מוקפים בשומרים. יום כיפור שעת תפילת נעילה, אני ממלמל קטעים מתפילת הנעילה, "פתח לנו שער בעת נעילת שער, כי פנה יום, היום פנה השמש יבוא ויפנה, נבואה שעריך". השער שנפתח עלינו הוא שער המוות, שער בורות פונאר אליו נגיע בקרוב.
הפולנים והליטאים שטיילו להנאתם, ליוו אותנו בצהלות שמחה וקריאות גנאי. יש להם סיבה טובה לשמוח, את רכושנו שדדו, בבתינו השתכנו, יהודי חי מהווה איום שאולי ישרוד ויבוא לדרוש את רכושו. הקלה גדולה הייתה לשונאינו בראותם איך מובילים אותנו להשמדה. ברחוב זבלנה 4 היה בנין בית הספר העברי "תרבות" בו למדתי מגיל 6. גם אחותי למדה באותו בית ספר. הורי השתתפו בו בחגיגות ואירועים. פה ביקר אוסישקין, ח.נ. ביאליק, ראש קהילת וילנה האהוב ד"ר יעקב ויגוצקי, ועוד אישים דגולים. מרחוב זבלנה צעדנו לרחוב פורטובה, מסלול שהוביל לבניין מרכז הגסטאפו. הגענו לחצר הבניין ומשם למסדרון תת קרקעי ארוך מאוד שמשני צדדיו דלתות פלדה ובהן צוהר קטן. היו אלה תאי מעצר. קיטל, תליין הגטו הופיע עם עוזריו. הוא הפריד את הגברים הצעירים מהנשים והילדים. כל אחד מהגברים נקרא להתייצב לפניו. כשהגעתי אליו הוא שאל מה גילך? עניתי בן 19 (הוספתי שנתיים לגילי) והמקצוע? נגרות בניין עניתי. הוא שלח אותי לקבוצת הגברים. הנשים ואימי בתוכן הובלו לסוף המסדרון. אימא שלי נפנפה ביד כסימן פרידה. אותי ועוד כעשרה גברים הכניסו לתא בו שכבו דחוסים כארבעים גברים. שכבנו אחד על השני כמו בקופסת סרדינים. החום והמחנק היה נוראי. בפינת החדרון עמד דלי מלא על גדותיו של שתן וצואה, שהפיץ צחנת אימים. מהגברים בתא נודע לנו, שהם כלואים פה כבר יותר משבוע, ואין להם הסבר למה הם עדיין נותרו בחיים. גם הם נתפסו במחבוא בו הסתתרו לאחר חיסול הגטו. זו פעם ראשונה שאינני עם אימא, אליה הייתי קשור בכל נימי נפשי. הפרדת הנשים, הקשישים והילדים מהגברים הכשירים לעבודה, העידה ללא צל של ספק שהם יובלו לפונאר להשמדה. לא יכולתי לעצור את שטף הדמעות שחנק את גרוני נוכח הפרידה לתמיד מאימי. למחרת נפתח התא והוציאו את כולנו למסדרון, הביאו לפתחו של בית שימוש ונתנו 5 דקות זמן לעשות את צרכינו. בבית השימוש היו ארבעה תאים בלבד ואנחנו קבוצה של 54 גברים. בתום 5 דקות התפרצו השומרים ובמגלבים וכתות רובים הנחיתו עלינו מכות בכל חלקי גופנו וגרשו בחזרה לתא. שומר נכנס לתא עם פרוסות לחם ודלי מים. לא נגעתי בלחם למרות רעבוני. מרוב התרגשות וצער קבלתי כאבי בטן עזים. אני חייב לצאת לשירותים. את הדלי המצחין הוציאו מהחדר, כי הריחות שהתפשטו לכל המסדרונות חנקו גם את השומרים. איך אוכל לעשות את צרכי כשאני שוכב על גופות הגברים? בכל כוחי פילסתי דרך, דרכתי מעל השוכבים והגעתי לדלת והתחלתי לדפוק בכל כוחי באגרופים על דלת הברזל. השוכבים בתא הקימו קול צעקה, אתה ממית אסון עליך ועלינו. איך אתה מעז להתגרות ברוצחים? שמעתי נקישה של פתיחת דלת התא. בפתח עמד שומר, גורילה אימתנית עם מקל וצרח מי דפק בדלת. עניתי זה אני! מה רצונך? קבלתי כאבי בטן עזים ואני חייב לצאת לשירותים, כי אינני מוכן לעשות את צרכי על גופם של אנשים. הוא הוביל אותי לשירותים ובדרך נתקלתי בקבוצת הנשים שהובילו אותן מהשירותים לתאים ובתוכם אימי. היא הבחינה בי וצעקה תשמור על עצמך. יש לך סיכוי להישאר בחיים, אתה עוד צעיר וכל החיים לפניך. אימא, אימא צעקתי גם את תישארי בחיים, את עוד אישה צעירה וישלחו גם אותך למחנות לעבודה. זאת הייתה פגישתי האחרונה עם אימי. השומר החזיר אותי לתא ולמרבה הפלא, לא הנחית עלי מכות. כנראה שנדהם מתופעה של חוצפה ואומץ שרק נער בלתי שפוי ינהג כך. יושבי התא לא האמינו למראה עיניהם כשחזרתי וסיפרתי שלא נגע בי לרעה. הייתי נפעם עד עומק נשמתי נוכח הפגישה הבלתי צפויה עם אימא. כנראה דחף אדיר ובלתי מוסבר המריץ אותי להסתכן ולדרוש יציאה לשירותים.
השעות חלפו וחיכינו לערב, כששוב יובילו אותנו לשירותים. אבל הופתענו כשפתחו את הדלת בשעה מוקדמת. הפעם לא השומר הגורילה עמד בפתח, אלא קצין במדי גסטאפו. הוא החזיק פתק ביד וצעק מי פה שמייביץ שיתייצב מיד. הייתכן? האם אני חולם או שנטרפה עלי דעתי. נשארתי קפוא ולא הגבתי. אחד הגברים צעק אני שמייביץ וזחל לעברו של קצין הגסטאפו. שכנים שהכירו אותי הוכיחו אותי למה לא יצאתי כשקראו את שמי, אולי מישהו בא כדי להציל אותך. תוך דקות מספר הוחזר "המתחזה" לשמייביץ לתא. קצין הגסטאפו הופיע שוב וקרא מי פה הנער שמייביץ? צעקתי בכל כוחי זה אני, זה אני! שמי שמייביץ. זחלתי לדלת, קצין הגסטאפו הוציא אותי למסדרון ושאל אותי מה גילי, כתובתי שלפני הגטו ופרטים של בני משפחה. הוא הציץ בפתק שבידו ואמר: באתי להוציא אותך לפי בקשתו של מר קמרמכר האחראי על קבוצת יהודים בעלי מקצוע מעולים שעובדים במפקדת הגסטאפו. האיש הוא שכן וידיד המשפחה. אמרתי אני פה לא לבד, אני פה יחד עם אימא, והיא נמצאת בתאים של הנשים ואני מתחנן שיציל גם אותה כי איני רואה טעם בחיים בלי אימא שלי. חזרתי לתא וסיפרתי שקצין הגסטאפו בא בשליחותו של קמרמכר. אתה בר מזל מצילים את חייך, תשתדל ותביא את תחנונינו בפניו שיציל גם אותנו, אחרוני יהודי וילנה. יום שני ה-12 באוקטובר 1943. הצוהר דרכו הציצו השומרים לתוך התא שלנו נסגר הרמטית. גם מנת הלחם ודלי המים לא הגיעו. ותיקי האסירים אמרו שזה סימן לתחילת הוצאת היהודים ממרתפי הגסטאפו להשמדה בפונאר. מהמסדרון בקעו קולות בכי של נשים וילדים וברקע צרחות הסוהרים בגרמנית וליטאית. מהחצר נשמע רעש מנועים של משאיות, והשתרר שקט. שוב נפתח הצוהר ולתא הובאו מנות הלחם ודלי המים. אימה ופחד אחזה בכל גופי, בדאגה לגורל אימי. האם גם אותה הובילו עם הנדונים למוות? ואולי הפרידו אותה מקבוצת הזקנים והילדים והיא נמצאת עדיין פה במרתף הגסטאפו? שוב נפתחה הדלת ניתנה פקודה כולם החוצה! יצאנו למסדרון וסדרו אותנו בשלשות למפקד. מתוך הקבוצה בחרו 20 איש, והובילו ליעד בלתי ידוע. עודנו עומדים במפקד, הופיע שוב קצין הגסטאפו שיום קודם בא לבדוק את זהותי, הוא הוציא אותי מהשורה והובילני במסדרון של מרתף הגסטאפו עד לשער ברזל כבד. הוא פתח את השער, והכניס אותי לתא שהיה בו חלון ממנו בקע אור יום. מיטת ברזל מכוסה בשמיכה עמדה בפינת התא. גם שולחן וכסא היו במקום. תישאר פה, אל פחד לא יאונה לך כל רע. איפה אימא שלי צעקתי בבכי. אימא שלי נמצאת פה, תציל אותה כי בלעדיה חיי לא חשובים לי כלל. גם את האימא שלך רצינו להציל, אבל לצערי איחרתי את המועד, כשהגעתי כבר הוציאו מהתא את כל הכלואים בו. הוא לא צריך היה לומר לאן הוציאו את אימי ועוד עשרות נשים ילדים וזקנים. בורות פונאר הם היעד שם הם נרצחים מאש מכונות הירייה. על השולחן מצאתי כעשר מנות לחם. מתוכם בלט דף ניר כתוב ביידיש בו היה כתוב "אני יושב בתא ומחכה ליום הוצאתי להורג. איני נוגע במנת הלחם היומי ומי שיספור את המנות ידע כמה ימים הייתי פה. שמי בניאקונסקי. (לאחר הירצחו של גנס ראש הגטו מינו את בניאקונסקי שהיה אחראי על בתי המלאכה בגטו לראש הגטו , מינוי למספר ימים בלבד). שכבתי על המיטה, נשבר מצער ומיררתי בבכי. לא נגעתי בלחם של הנרצח ובקשתי את נפשי למות.
בערב בא קצין הגסטאפו עם קמרמכר לתא שלי. הוא התיישב על המיטה חיבק אותי ופרץ בבכי באומרו, כשזיהיתי אותך ואת אימא בקבוצה שהובאה ביום כיפור לחצר הגסטאפו לא הרפיתי ממאמצים להציל אותך ואת אימא. לרוע המזל לא הצלחתי להציל את אימא שלך, את האישה הנפלאה אצילת הנפש, שטוב ליבה ומסירותה לזולת הייתה ידועה לכולנו.