באחת השבתות של חודש יולי 1943 פגשתי נהג קטר שסיפר לי שהגרמנים השמידו את יהודי מחנה העבודה בבזדני, בשורפם את יושביהם חיים בצריפים שהציתו. זהו המחנה שאליו נסעה אחותי לילי כדי להיות עם דודי אבא ומשפחתו. בשבת זו חיכינו לביקורו של אבא שהבטיח חגיגית להביא אתו את אחותי. כל השבוע היינו נרגשים לקראת בואה של לילי. האם בשורת איוב זו היא נכונה? הייתכן שיום המפגש המרגש הפך ליום אסון נורא לכולנו? בסתר לבי התפללתי שתהיה זו שמועת שווא, שבאה מפי רוחשי רעתנו, שונאי ישראל. איך אוכל לבוא לגטו להודיע להורי על שרפת כל המחנה בהם אחותי? התיישבתי בפינה ומיררתי בבכי שבור ורצוץ. כשחזרתי לגטו כבר התפשטה הידיעה המרה שהגרמנים ועוזריהם שרפו את יהודי בזדני. יחד עם הורי בכיתי בכי מר על מותה של לילי אחותי. הכי שבור היה אבא שאהב אותה עד שיגעון. הוא היה זה שהתנגד לשלוח אותה לבזדני ועכשיו האשים את עצמו על שלא היה מספיק תקיף והתיר שתעזוב אותנו.פשטו ידיעות שילדים שיצאו מהמחנה ללקט פטריות ואוכמניות ניצלו מחיסול המחנה. התגנב שביב של תקווה שאולי לילי ניצלה ומשוטטת ביערות ועוד תצליח להגיע אלינו. הרבה שנים לאחר השחרור עוד קיוויתי שאולי בדרך נס עוד אפגוש את אחותי. לא הצלחתי להשיג אצל משפחתי הענפה באמריקה תמונה של אחותי לילי ז"ל. מראה פניה בחלוף השנים הולך ומיטשטש אבל דמותה חרוטה בכל נימי נפשי. אחותי עם פני המלאך, טובת לב, ילדה שקטה ומחונכת, נקטעו חייה והיא בת 12 בלבד. האסון שפקד אותנו עם שרפתה של אחותי לילי היה תחילתו של תהליך חיסול יתר בני משפחתי.
בתחילת אוגוסט 1943, יצאתי עם קבוצת העובדים מהגטו לכיוון תחנת הרכבת. כרגיל צעד הגרמני האחראי עלינו על המדרכה. הרגשנו בתנועה ערה של כוחות משטרה וגסטאפו ברחובות העיר. להפתעתנו פגשנו קבוצות קטנות של יהודים שהולכים לכיוון ההפוך, כלומר חוזרים לגטו. הם צעקו אלינו יהודים, תנסו לברוח כי הגרמנים מקיפים את קבוצות העובדים היהודים ומובילים לקרונות רכבת. ראש הקבוצה, טוביה שרס, נתן פקודה להסתובב ולצעוד בחזרה לגטו. הגרמני "שלנו" הבחין בתפנית שעשינו ולמזלנו, הבין שאורבת לנו סכנה. הוא המשיך בדרכו מבלי לעצור אותנו. הגענו לשער ונכנסנו לגטו. חיש מהר התפשטה הידיעה שהגרמנים, בעזרת כוחות עזר מליטא, לטביה ואסטוניה, הקיפו מספר מקומות עבודה בהם מועסקים אלפי יהודים. בשדה התעופה פורובנק, במתקני הרכבת וכו'. בפשיטה בפורובנק התחילו היהודים לנוס לכל עבר . נפתחה עליהם אש והם הרגו יותר מ 20 נשים וגברים ופצעו מאות שנשארו מתבוססים בדמם. דאגנו מאוד מה קרה לאבא שלי שעבד במנסרת עץ עם עוד כ-30 איש. המנסרה הייתה בקרבת מקום לפורובנק. בערב מועד חזרתם של העובדים לגטו אבא לא הגיע. ניסיתי לברר אצל משפחות שעבדו יחד עם אבא והסתבר שגם הם לא הגיעו. לא היה ספק שגם את יהודי המנסרה לכדו הגרמנים. ראשי הגטו הרגיעו את משפחות החטופים בכך, שיקיריהם נשלחו לאסטוניה למחנות עבודה ולא להשמדה. על פי השמועה הגיעו מכתבים מחלק מהחטופים ואפשר לקבלם בבניין היודנראט (מנהלת הגטו). להפתעתנו ולשמחתנו הרבה מצאנו מכתב מאבא שכתב על פתק מספר מלים: אני מרגיש טוב ונמצא באסטוניה עם עוד יהודים. אני מבקש אם אפשרי הדבר תשלחו לי את התפילין.
הבשורה הטובה שאבא נשלח לאסטוניה למחנה עבודה ולא לפונאר להשמדה הפיגה את המתח והחרדה שאחזו בי ובאימי. חששות כבדים נשארו עדיין בדבר גורלו, דאגנו לו, כי בריאותו התרופפה מאוד ובמיוחד הדרדר מצבו לאחר שרפת מחנה בזדני בו נספתה לילי אחותי. מצב הרוח בגטו היה קודר ורוח נכאים השתלטה על יושביו. הגרמנים וראשי הגטו החדירו אמונה שגטו וילנה מהווה מקור חשוב ומועיל למאמץ המלחמתי הגרמני, ולא יאונה כל רע ליהודי וילנה. חטיפת אלפי אנשים ממקום העבודה ושליחתם למרחקים ערערה את קונצפצית היציבות שהתבססה כמובן על הבטחות שווא של הגרמנים. אווירת נכאים השתררה בגטו. הרגשנו שמשהו נורא עומד לקרות בעתיד הקרוב, כלומר חיסול סופי של גטו וילנה. היודנראט פרסם מודעות המצווות על משפחות החטופים לבוא להירשם למשלוח לאסטוניה במסגרת איחוד משפחות . למודי ניסיון מר על טבען של הבטחות הגרמנים, הגיעו להרשמה מספר מצומצם של אנשים. כשנוכחו לדעת שאין הענות, הוציאו צווים לכל משפחות החטופים שעליהם להתייצב מיד בתחנות משטרת הגטו, ומי שלא יתייצב ייאסר ודינו מוות. הצו נשלח על שם אימא שלי בלבד ושמי לא הופיע שם. ייתכן ויד המקרה הוא, או ששמי נשמט בכוונה תחילה, כי בת דודתי סוניה שמייביץ, שעבדה ככתבנית ביודנראט לא רשמה אותי? משטרת הגטו נקטה בצעדי ענישה קשים מאוד נגד המסרבים להתייצב. האחריות לאי התייצבותם חלה גם על שכנים של מקבלי הצו. אימא החליטה שאין מנוס והיא תירשם לנסיעה. אני התנגדתי בתוקף, כי לא רציתי להיפרד מאימא ומאידך מאוד חששתי לגורלה, לא היה ספק בלבי שגורלם של המשפחות נחרץ והם יובלו לפונאר. למרות הסיכון הרב, החליטו השכנים בדירתנו שאימא לא תתייצב במשטרה והיא תישאר בבית. אני יצאתי לעבודה כרגיל למתחם הרכבות. על יד שער היציאה של הגטו השתרך תור ענק עקב בקורת קפדנית של משטרת הגטו והגרמנים. הם בדקו את זהות היוצאים והשוו לרשימות מקבלי הצווים. מי שנמצא ברשימה נלקח מיד למאסר. כשחזרתי עם קבוצת העובדים לגטו, רצתי בכל כוחי לדירה שלנו ברחוב שפיטלנה 1 כי חששתי לגורל אימי. בהתקרבי לדירה ראיתי ששוטר מוביל את אימא לכיוון תחנת המשטרה. ניסיתי בבכי ותחנונים שהשוטר ישחרר אותה, אבל ללא הואיל. על כן החלטתי שאני מתייצב יחד אתה למשלוח. בתחנת המשטרה שרר דוחק רב של מאות נשים וילדים. הצלחתי לנצל רגע מתאים וברחתי עם אימא מהתחנה. ידענו שאסור לחזור לדירה, על כן הסתובבנו בסמטאות הגטו. אבל הזמן אוזל, כי עוד מעט תיכנס לתוקפה שעת העוצר. שקלנו למי אפשר לפנות לעזרה, מי יהיה מוכן להסתכן ולהלין מועמד לגירוש? נזכרנו בידידת המשפחה הגברת אסתר קפלן, שגרה שנים רבות בבית שלנו. היא הייתה אלמנה שהתפרנסה מהשכרת חדרים לדיירי משנה. בנה משה'לה קפלן היה מפקד קן בית"ר בוילנה, דמות כריזמטית. כשצעד ברחוב במדים של בית"ר רצינו מאוד להידמות אליו. באנו אליה וביקשנו שהיא תסתיר את אימא למספר ימים. היא הסכימה ללא היסוס והחביאה אותה בעליית הגג בה הותקנה פינת מסתור. לא היה קץ לאושרי ונוכחתי לדעת שיש עוד אנשים המוכנים לסכן את חייהם למען הזולת. המצוד אחרי האנשים שקבלו צווים לנסוע לאסטוניה נמשך 4 ימים רצופים. כארבעת אלפים נשים וגברים גורשו במשלוחים מהגטו. למרות החששות לגורלם, הגיעו היהודים למחנות עבודה באסטוניה. התחילו לנקר במוחי מחשבות חרטה על שמנעתי מאימא נסיעה לאסטוניה ופגישה עם אבא. הניסיונות המרים בעבר לימדו אותנו שכל מהלך שזוממים הגרמנים אחת מטרתם, השמדת יהודים.
לאחר שיצאו המשלוחים חזרה אימא לדירה שלנו. אני יצאתי לעבודה, אימא עסקה בעבודות ניקיון וניהול משק בית של אחד מראשי הגטו, דבר שהביא לשיפור מצב התזונה בבית.
את הגטו פקדה אווירת משבר קשה. הגרמנים אסרו פעיל במחתרת הקומוניסטית מחוץ לגטו. אחר עינויים קשים במרתפי הגסטאפו גילה, שנציג הגטו בועד המחתרת הקומוניסטית, הוא היהודי יצחק ויטנברג, ממקימי המחתרת ומפקדו של הארגון היהודי הלוחם בגטו וילנה. חוליה של גרמנים וליטאים ושוטר הגטו הגיעו באישון לילה לאסור את ויטנברג. אנשי מחתרת חמושים התקיפו את המשמר ושחררו את ויטנברג מפקדם. למחרת הגיע אולטימטום מהגסטאפו, הסגרתו המידית של ויטנברג. באם לא יוסגר ישרפו את הגטו על יושביו. לוחמי המחתרת התבצרו באחד מבתי הגטו, ובתוכם המפקד יצחק ויטנברג. על הבית שמו מצור שוטרי הגטו, כנופיות מאורגנות של העולם התחתון, קבוצות של עובדים ממקומות עבודה "מיוחסים" ובראשם "הבריגדירים" האחראים על הקבוצות. קבוצה זו הייתה משענת נאמנה של יעקב גנס מפקד המשטרה וראש הגטו. ויטנברג הצליח לצאת מהבניין בתחפושת אישה ומצא מסתור באחד מדירות הגטו. ראשי הגטו ניסו לשכנע את היהודים שאסור לסכן את חייהם של אלפי יהודים בגלל איש אחד. ואמנם רוב רובם של תושבי הגטו חדורי רצון עז להישאר בחיים תמכו בהסגרתו של ויטנברג. היו גם קולות אחרים, ואלה היו במיעוט, שאמרו אחת דינם של היהודים למות. ועל כן נמות כגיבורים בקרב במקום להירצח בפונאר. גם בארגון המחתרת הלוחמת היו חילוקי דעות. גירסה אחת אמרה להילחם בגטו לפי מודל גטו ורשה והרוב קבע שעדיף לצאת מהגטו ליערות ומשם לנהל מלחמה נגד הגרמנים, כשהסיכויים להישאר בחיים גדולים יותר לעומת מלחמה אבודה מראש בגטו.
כדי למנוע אפשרות שבגללו ימותו אלפי יהודים, החליט ויטנברג להסגיר את עצמו לידי הגסטפו. הוא הגיע לגנס, ראש הגטו ומסר לו על החלטתו. קיימת גירסה שגנס מסר לויטנברג כמוסת סם ציאנקלי כדי שיתאבד במרתפי הגסטאפו ולא ימות בעינויים קשים. בפנתיאון של תולדות הגבורה היהודית יירשם שמו של יצחק ויטנברג לזיכרון עולם.
מספר ימים לאחר סיום טרגדיית מותו של ויטנברג, הודיעו הגרמנים על הסגירה ההרמטית של הגטו. אלפי העובדים שיצאו מדי בוקר לעשרות מקומות עבודה מחוץ לגטו הסתובבו בחוסר מעש. אווירת חרדה השתררה בגטו. התקוות להישרדות, כי הגרמנים זקוקים לכוח העבודה היהודי למען המאמץ המלחמתי, התבדו. ידענו שסופנו מתקרב. היו אלה ימים שלאחר קרב סטלינגרד ומפלות הגרמנים והצלחתם של חיילי הצבא האדום הציתו שבב של תקווה שאולי עוד נזכה לשחרור.
ראש הגטו יעקב גנס הוזמן למשרדי הגסטאפו. אלה היו ביקורים שגרתיים, בהם נדרש גנס לבצע גזרות קשות נגד יהודי הגטו. הפעם גנס לא חזר לגטו, הוא נורה למוות. אבל כבד ירד על הגטו, לא היה עוד ספק, מותו של ראש הגטו מבשר את הקץ לקיומו של הגטו.
יעקב גנס היה קצין בצבא ליטא, נשוי לנוצריה ליטאית. אשתו והבת התגוררו מחוץ לגטו. הודות לקשריו הענפים עם חבריו הקצינים בצבא, יכול היה ללא קושי להציל את עצמו, אבל הוא האמין ביכולתו לנווט את הגטו למשטר של עבודה פרודוקטיבית שתתרום למאמץ המלחמתי של הגרמנים, וכך יציל את יהודי הגטו. להיסטוריונים נשאיר את השיפוט של הדמות הטרגית של יעקב גנס, האם היה משתף פעולה שהחדיר תקוות שווא ליהודי הגטו, או שהגורל המר הפגיש אותו עם מציאות של חוסר ברירה והיה נאלץ לקבל החלטות של דיני נפשות, ולחרוץ את גורלם של אלפי יהודים.
כשנודע שאנשי המחתרת עוזבים את הגטו בקבוצות מאורגנות, דרך תעלות הביוב בדרכם ליערות, לבסיסי הפרטיזנים, שקענו ביאוש עמוק. ידענו שויכוחים קשים התנהלו בארגון המחתרת, האם להישאר בגטו ולהגן על יושביו בנשק שברשותם, תוך הכרה שזהו קרב אבוד מראש, או מוטב להישאר בחיים ולהלחם ביערות ואז יש סיכוי גם לגרום אבדות לאויב וגם לשרוד. המצדדים ביציאה ליער ניצחו בויכוח. היינו רעבים ומותשים, ללא מנהיגות. כל המערכות קרסו, לא נשאר עוד כוח להיאבק, ידענו שגורל הגטו נחרץ ומועד חיסולו קרב.
