יוני של שנת 1941 חופשת לימודים. הכנות לקראת יציאה למקומות קיט. על נהר הויליה החוצה את העיר, אלפי בני נוער בחופי הרחצה. תחרויות של קיאקים, ושחיה. ריח הלילך משכר. כיתת בית ספרנו בהמתנה נרגשת לקראת הטיול הכולל שיט בספינת קיטור על הנהר לעיירת וורקי, בה מוקמת תחנת כוח. הטיול נקבע ליום ראשון ה – 22 ביוני 1941. קמתי מוקדם בבוקר ולשמחתי היה יום שטוף שמש. מחלון דירתנו הבחנתי בתנועת צבא בלתי שגרתית. סירנות אזעקה פלחו את האוויר וזרעו בהלה, אבל פעילי ההתגוננות האנטי אווירית, בהם היה גם אבי, הרגיעו שמדובר בתרגיל. מטוסי תקיפה גרמניים הפציצו את העיר, פצצה נפלה סמוך לבית מגורינו, החלונות נופצו, וטיח נפל מהתקרות. לא היה עוד ספק שאנו במלחמה. בשעה 12 בצהרים הודיע מולוטוב ברדיו שגרמניה תקפה את ברית המועצות, מפציצה את עריה, ומתנהלים קרבות עקובים מדם בגבולות. אימה אחזה בנו, כשראינו את הצבא האדום נסוג בבהלה ומשמרות של ליטאים חמושים יורים ממרפסות ומגגות על הכוחות הנסוגים. בלילה שבין ה-24ל-25 ביוני הגיעו היחידות הקדמיות של הגרמנים לוילנה.
ישבנו בבית דרוכים ומפוחדים, התריסים מוגפים ודלת הכניסה נסגרה במנעול ובמוט ברזל. שני ביקורים היו לנו באותו יום. שוער הבית שהיה מוריד את הכובע ומשתחווה ארצה בכל פעם שפגש את הורי, התפרץ לבית והציע לשמור עלינו, אבל בתנאי שנמסור לידיו מיד סכום כסף. מראה גדולה ממוסגרת בפיתוחי עץ, ממש רהיט אנטיקה שעמד בסלון הדירה הוא חלק מההסכם והוא רוצה לקבלה.
הורי הגיבו בזעם וגרשו אותו מהבית. הוא הבטיח שעוד יחזור, עלינו לדעת כי חיי היהודים ורכושם הם עכשיו הפקר. חיש מהר נוכחנו לדעת עד כמה הוא צדק. הביקור השני היה של דודי ירמיהו.
"לייבה", הוא אמר לאבי, "הסובייטים הסתלקו, הגרמנים יחזירו לליטאים את עצמאותם, כל חוקי ההלאמה יבוטלו וצריך לעשות סידורים כדי להתחיל לגבות שכר דירה". אבא הגיב בלעג באומרו: "אתה עדיין זוכר את הגרמנים של מלחמת העולם הראשונה, כשהיהודים נהנו מצדם ליחס הוגן. לנו צפויות גזרות וזמנים קשים מאוד".
הצבא הגרמני שיכן את קציניו הבכירים בבתים פרטיים. שני חדרים בדירתנו הוחרמו למטרה זו. שלושה קציני הוורמכט הגרמני הגיעו אלינו. יחסם היה מאוד אדיב וקורקטי. נוכחותם אצלנו נסכה בטחון והגנה נגד שודדים ורוצחים, שפרצו לבתי יהודים לאור היום, גזלו, אנסו ורצחו, כי אכן חיינו היו הפקר ודמנו הותר.
לאחר עזיבת הקצינים הגרמנים, חידש שוער הבית את ביקוריו האלימים בלקחו מכל הבא ליד. ליטאים בלבוש אזרחי עונדי סרט לבן התחילו לחטוף גברים יהודים. יהודי וילנה כינו את החוטפים בשם כאפונס. עם הופעתם בחצרות הבתים, רצו הגברים למקומות מסתור. גם אנו ביקשנו מסתור אצל שכנינו הגויים. באחת הפשיטות של הכאפונס לחצר שלנו הגעתי לשכנה ליטאית, והיא הסתירה אותי בבית השימוש. החוטפים דפקו על דלת הדירה. הם נכנסו וחקרו אותה באם מסתתרים אצלה יהודים ואיימו שעונשים כבדים יוטלו על נוצרים המחביאים יהודים. לבי הלם בחוזקה וחששתי כי השכנה תיבהל מאיומיהם ותסגיר אותי. היא ענתה להם בשקט שאין היא מחביאה יהודים כי כך צריך לנהוג אזרח נאמן לשלטון הגרמני. כששמעתי טריקת הדלת של החוטפים שעזבו את הבית, נשמתי לרווחה.
מה קרה למאות החטופים? היו שמועות שהם נמצאים במחנות עבודה בשטחים שכבשו הגרמנים במזרח,ואף הגיעו מכתבים מהחטופים. משפחות החטופים נרגעו במקצת וזיק של תקווה חדר לליבותיהם שאולי עוד יזכו לראות את יקיריהם. מול ידיעות כזב אלה, נודע מפולנים שגרו בסביבות יער פונאר שהם רואים כל יום שקבוצות יהודים מובלות ליער פונאר, ומשם נשמעים מטחי יריות. חשבנו שאלה ידיעות זדון של אנטישמים המעונינים לזרוע בהלה ופחד בלב היהודים. אפילו רואי השחורות הרחיקו מעצמם את המחשבה שיורים באנשים חפים מפשע אך ורק בשל היותם יהודים.
קציני הצבא הליטאי, שגרו בבניין, שתפו פעולה עם הגרמנים והתגייסו לצבא הגרמני, המבוגרים שרתו בתפקידי מנהלה ואפסנאות והצעירים הצטרפו ליחידות עזר בשרות הגסטאפו והס.ס.
כעת בעת מצוקתנו, פנינו לשכנינו הליטאים בבקשת עזרה. באחד הימים, כשנודע לנו שדודי ירמיהו נחטף והובל לבית הסוהר ביקשנו מהחותנת של קצין ליטאי, שעבד בשרות הגרמנים, שתלך למשרדו של חתנה לבקש את שחרורו של דודי. היא הסכימה ברצון לעזור, ולצערנו הרב, בלכתה ברחוב נפגעה מזכוכית שנפלה מבית מופצץ, היא הובהלה לבית חולים לתפירת פצע בראשה ולכן לא הצליחה להגיע לחתנה ובכך נמנעה שליחות ההצלה. מאז מעצרו עמדה אימי שעות על יד שער בית הסוהר וקיוותה שישוחרר. כשהשער נפתח ויצאה ממנו קבוצת גברים, זיהתה אימי ביניהם את דודי ירמיהו. היא רצה לקראתו כדי למסור לו שקית עם מצרכי מזון, חייל ליטאי היכה אותה בכת הרובה, עצר אותה והובילה לתחנת המשטרה. שם קיבלה עונש לשטוף את הרצפות ובתי השימוש של התחנה. ישבנו בבית מלאי חרדה כשבוששה לחזור. רק בשעות הערב המאוחרות היא חזרה הביתה תשושה, ומיררה בבכי על שלא הצליחה למסור את שקית המזון לדודי.
הגרמנים דרשו מהקהילה היהודית שתגייס פועלים יהודים הדרושים במקומות עבודה. לאבא הגיעה דרישה להתייצב לעבודה במשרדי הגסטאפו ששכנו בבניין רב ממדים ברחוב מיצקביץ. בזמן השלטון הפולני שימש הבניין את משרדי בתי המשפט. מקום העבודה היה קרוב לביתנו. עוד גברים מהבניין נשלחו אף הם לאותו מקום. הגברים עסקו בעבודות ניקיון ושיפוצים. כשהגיע אבא מאוחר בלילה מיום עבודתו הראשון היה תשוש מושפל וחבול. הוא סיפר: כשלא היה מסוגל להוביל מריצה עמוסת חומרי בנייה, קיבל מכות ממפקח גרמני שתפס את המריצה וצעק: "בוא תראה איך צריך לעבוד" ולמרות היותו צעיר לא הצליח להזיז את המריצה. הוא הסתלק מהמקום בבושת פנים ועזב את אבי במנוחה.
מר קמרמכר, שכן יהודי בעל סוכנויות צמיגים, אופנועים וזיכיון להפעלת קו אוטובוס לאחת העיירות בסביבה, היה בקשרי ידידות קרובים עם משפחתנו. גם הוא עבד עם אבא בחצר מטה הגסטאפו. הגרמנים מינו אותו כאחראי לקבוצה. הוא זכה מצדם ליחס מועדף, וזאת בגלל שליטתו המושלמת בשפה הגרמנית. בנוסף, הוא הציג תעודת הערכה שניתנה לו על ידי מטה הצבא הגרמני ששהה בוילנה במלחמת העולם הראשונה, כאות הוקרה על תרומתו הגדולה למאמץ המלחמתי הגרמני, בעבודתו כספק מזון.
בפרקים הבאים תיחשף פרשת פעילותו שהינה תופעה יוצאת דופן בתקופת שלטון הרשע הגרמני.
בתחילת ספטמבר 1941 הופצו שמועות שהגרמנים רוצים לרכז את כל יהודי העיר בגטו. קיבלנו את הבשורה במידת מה של הקלה. חיינו בעיר הפכו לבלתי נסבלים, מלאי פחד וחרדה היינו חשופים להתנכלויות, שוד, רציחות וסחיטות.
מושל העיר הגרמני פרסם צו המטיל על יהודי וילנה תשלום כופר (קונטריבוציה) של חמישה מיליון רובל במזומן או בשווי ערך, כמו תכשיטים, פרוות וכו'. את גביית הכופר הטילו על חברי הנהלת הקהילה. מועד קבלת הכסף נקבע ל- 48 שעות ממועד פרסום הצו. 16 איש מנכבדי העיר ועסקני הציבור נלקחו כבני ערובה תוך איומים שיוצאו להורג באם דמי הכופר לא יובאו בפני מושל העיר. לא הועילו בקשות ראשי הקהילה שיאריכו את מועד האולטימטום לגביית הכסף בגלל הקשיים והסכנות שעורבות לפתחם של היהודים הנאלצים לעבור בעשרות רחובות ומאות בתים. למועד שנקבע הצליחו לאסוף רק את מחצית הסכום. כתגובה הוצאו להורג 16 בני הערובה, לרבות המשלחת שהביאה את מחצית סכום הכופר.
בלילה שבין 31 באוגוסט ל – 1 בספטמבר 1941 בקעו מהרחוב הראשי צעקות אימים. למחרת נוכחנו לדעת שהיו אלה אלפי יהודים, אנשים נשים וטף, שהקלגסים הליטאים הובילו לבית הסוהר בלוקישקי. כדי להשקיט את זעקות השבר של המוכים, הפעילו עשרות מנועי משאיות. בעיר הפיצו הגרמנים מודעות ענק בהן מאשימים, שיהודים ירו בחיילים גרמנים וכעונש אסרו את דיירי הרחוב ממנו באו היריות. כחמשת אלפים יהודים הוצאו באותו לילה מבתיהם. ליל אימים זה כונה "הפרובוקציה הגדולה". לא יהודים ירו, היו אלה ליטאים בשרות הגרמנים. האשמה שנהרגו גרמנים הייתה שקר וכזב. ב – 6 בספטמבר 1941 התחילו לגרש את יהודי העיר לגטו. הגטו הוקם ברובע יהודי צפוף ועתיק. "ההתנקשות" בחיילים הגרמנים הייתה מתוכננת, במטרה לרוקן את האזור מדייריו כדי לאפשר את קליטתם של מגורשי יהודי וילנה לגטו.
