רוח נכאים השתלטה על תושבי הגטו. לא עוד אבחנה בין עובדים חיוניים למען המאמץ המלחמתי הגרמני לבין הבלתי מועילים, זקנים, חולים נשים וטף. מנגנון ההשמדה הגרמני טיפח את האשליה שכל מי שתורם כבעל מקצוע למאמץ המלחמתי לא יאונה לו כל רע. הם הפיצו שמועות, שחטיפת יהודים בעלי תעודות העבודה נעשתה בטעות ואי הבנה. כדי למנוע תקלות והשנות מקרים אלה בעתיד, ינפיקו תעודות חדשות בצבע צהוב ובהן חותמת עובד מומחה: FACH ARBEITER . כל עובד המקבל תעודה כזו רשאי לצרף את אשתו ושני ילדים עד גיל 16 . רק שלושת אלפים תעודות צהובות הונפקו. מתוכן אלף תעודות הקציבו לבית חרושת לתפירת פרוות "קאיליס" , כמה מאות לעובדי בתי המלאכה בגטו, והיתר לחלוקה בין עשרות מקומות עבודה. התוכנית הצינית והשטנית אותתה שרק שלושת אלפי מקבלי התעודות ותשעת אלפי הנספחים, (בני המשפחה) וסך הכל 12000 יהודים זכאים להישאר בחיים. בעלי תעודה שהיו להם יותר משני ילדים או ילדים מעל לגיל 16 הועמדו בפני דילמה איומה שמשמעותה הכרעה גורלית של הפקרת חלק מילדיהם לידי המרצחים. המוח האנושי אינו מסוגל לעכל את גודל הטרגדיה, זהו פרק נוסף בהתעללות של חיות הטרף הנאציות בעמנו חסר הישע והמגן.הגטו היה כמרקחה, אנשים התרוצצו אחוזי פאניקה וטירוף. איך משיגים את תעודת החיים? בעלי יכולת הציעו סכומי עתק לאחראים במקומות העבודה על מנת שירשמו אותם כזכאים לקבלת התעודה. עובדים רווקים שהיו זכאים לתעודה הוצפו בהצעות נישואין על ידי בחורות צעירות ויפות תואר. לחצים ותחנונים נוראיים היו כלפי בעלי סיכוי לקבלת התעודה שלא היו להם ילדים משלהם.
במקום העבודה של אבא הועסקו כשמונים יהודים. רק לשמונה מהם הוקצבו התעודות. חלקם היו בעלי מקצוע מעולים. מספר יהודים שיחדו את הגרמנים כדי לקבל תעודה. לאבא לא היה כל סיכוי לקבל תעודה. הוא לא היה בעל מקצוע מוגדר ולא היו לו אמצעים לשחד את הגרמנים. השלמנו עם מר גורלנו. ביום 15 באוקטובר 1941 החלה חלוקת התעודות הצהובות במקומות העבודה. אבא עמד במסדר והממונה הגרמני צעק מי זה פה היהודי לייב שמייביץ שיתייצב מיד. אבא ניגש לגרמני וספג ממנו מכות ובעיטות. ובתום "הטיפול" הגיש לאבא את תעודת החיים, את ה"שיין" הצהוב.
כשהגיע הביתה חבול ופצוע שלף את התעודה. מי חולל את הנס? איך הוא זכה בתעודה ולמה קיבל מכות? מראש הקבוצה היהודי נודע לאבא שליטאית מנהלת בלשכת העבודה הגרמנית ה- ARBEITS AMTשהנפיקה את התעודות קיבלה את רשימות כל העובדים ובהם צוין שמם של מקבלי התעודות. היא נתקלה בשם שמייביץ לייב שלא סומן כמקבל תעודה. הפקידה הכריזה: לא אתן אף תעודה צהובה אם לייב שמייביץ לא יהיה ברשימת המקבלים. הגרמני שבא לקבל את התעודות השתולל מזעם, אבל מנהלת הלשכה נחושה בדעתה, אם לייב שמייביץ לא מקבל, אף אחד לא יקבל. מנהלת הלשכה הייתה אשתו של הקצין הליטאי הבכיר שגר בבית שלנו. הנה בא גמול והכרת תודה עבור העזרה שבזמן שלטון הסובייטים בעת מצוקתם אבא עמד לצידם.
משטרת הגטו פרסמה מודעות לפיהן נדרשים בעלי התעודות הצהובות לבוא עם בני המשפחה לתחנת המשטרה לשם קבלת תעודות לבני המשפחה הנספחים. את קורות הלילה הזה קשה לשכוח, אלפי אנשים חסמו את הגישה לתחנת המשטרה, בכי ותחנונים קורעי לב "יהודים רחמנים הצילו את חיינו ואת חיי ילדינו, תצרפו אותם כנספחים". בדוחק ובפאניקה ששררו במקום נותקו בני משפחה של בעלי התעודה מיקיריהם בשל הדוחק הנורא, קרובים חפשו את יקיריהם תוך קריאות מחרישות אוזניים של שמות הנפקדים.
אני ואחותי נצמדנו להורינו, החזקנו בחוזקה את כפות ידיהם כדי לא להתנתק. את השיין הצהוב שמר אבא עמוק בכיס מעילו כי לא חסרו מקרים של מוכי ייאוש שחטפו את התעודות מבעליהם.
משטרת הגטו הנחיתה מכות באלות ללא הבחנה, גם אנחנו ספגנו מכות נמרצות. רק עם עלות השחר לאחר ליל הביעותים הצלחנו להגיע לתחנת חלוקת התעודות.
עם גמר חלוקת התעודות פורסמו בגטו מודעות שכל בעלי ה"שיינים" הצהובים ובני המשפחה הנלווים, חייבים להתייצב בשער הגטו כדי לצאת למקום עבודתם. החלטנו להסתכן ולנסות להבריח את סבתא. בשער הגטו עמדו משמרות של אנשי גסטאפו, משטרה ליטאית ומשטרת הגטו. בעל ה"שיין" מתייצב עם התעודה בידו ואחריו בני המשפחה. אחרי אבא צעדה אימי, אחריה אחותי לילי, סבתא ואני בסוף. הגרמנים חטפו את סבתא מהשורה וגם אותי. אבא ניגש לקצין הממונה עם התעודה והתחנן שיחזירו אותי כי אני זכאי לצאת כנספח. עוד קבוצה שניסתה את מזלה להתחמק נעצרה, קמה מהומה ואבא חטף אותי ויצאנו יחד מהגטו. מקום העבודה היה מרוחק מספר קילומטרים מהגטו. כשהגענו למקום פגשנו עוד משפחות בעלי תעודות. קיבלנו צריף שבו דרגשי עץ, ברז מים זורמים והעיקר תנור ברזל לחימום. שלוש יממות שהינו שם. השמועות שהגיעו מהגטו העכירו את רוחנו. סיפרו שמיד לאחר יציאתם של בעלי ה"שיינים" ומשפחותיהם פשטו הגרמנים והליטאים לתוך הגטו וחטפו את דייריו והובילום לפונאר להשמדה. מה גורל הסבתא, האם הצליחה לשרוד? לא היו לנו אשליות לאן הובילו אותה לאחר שנחטפה מאתנו בשער הגטו.
חזרנו לגטו למציאות חדשה. בעת שבעלי ה"שיינים" הצהובים שהו מחוץ לגטו, נערכה אקציה בעקבותיה הושמדו אלפי דיירי הגטו. אלה שניצלו רובם הסתתרו ב"מלינות". "מלינות" היה כנוי השגור אצל אנשי העולם התחתון למקום מחבוא לחפצים גנובים. בעלי ה"שיינים " הצהובים נחשבו למיוחסים של הגטו. באופן רשמי רק להם הייתה הזכות לחיות בגטו. כל היתר היו בחזקת בלתי-לגלים. לבעלי ה"שיינים" הוקצו דירות שהתרוקנו מדייריהן שהובלו להשמדה, וכך גם אנו עברנו לדירה גדולה יותר. בדירה גרו משפחות בלתי-לגליות. מתח שרר בין שתי הקבוצות, במיוחד במאבק על זכות שימוש במטבח המשותף ובשירותים. אולם חוץ מקטטות שהצטמצמו לחילופי גידופים ועלבונות, לא היו מקרים של הלשנה לשלטונות הגטו על הימצאותם של הבלתי-לגלים.
