המרחק מוילנה למוסקבה הוא כ– 1200 ק"מ. היו לנו עצירות ארוכות בתחנות בדרך. תנועה בלתי פוסקת של רכבות ובהן צבא וציוד צבאי זרמה ללא הרף מזרחה. בעת עצירת הרכבת ירדנו לסיור בבניין התחנה ובשטחים הסמוכים. הכיכרות היו מלאות רוכלים ודוכני מזון. הייתה זאת הזדמנות להחליף פריטים שנלקחו שלל מבתי הגרמנים שנמלטו מהעיר. המצרך המועדף עלינו היו בקבוקי הוודקה, אבל רובם תוצרת בית "סמוגון". באחת התחנות עצרה רכבת ובה שבויי מלחמה סובייטים ששוחררו ממחנות ההסגר והיו בדרכם למולדת. נדהמנו לראות גברים שופעי בריאות ולבושים במדים נקיים, נועלים נעליים צבאיות חדשות. משיחה עם אחדים מהם הם סיפרו ששהו במחנה שבויים בנורבגיה, נהנו מעזרה מצד תושבי המקום שסיפקו להם מזון משובח, תרופות, בגדים ונעליים ואף העניקו להם חבילות שי וצידה לדרך. מה רב היה השוני בין מראה השבויים שהיו כלואים בארצות הכיבוש הגרמני לבין מראיהם הדל של משוחררי הצבא הסובייטי, שכל רכושם צרור עלוב ובו צנימים וקופסאות שימורים תוצרת אמריקה, שנשלחו במסגרת הסיוע האמריקאי לברית המועצות.בלילה שקדם לבואנו למוסקבה לא עצמנו עין מהתרגשות. ניצול שואה מגיע לבירת המדינה שהכניעה את גרמניה הנאצית, הצילה את חיי, את חייהם של עוד אלפי יהודים ועוד יזכה להיות בקרמלין. הרי זה אירוע שהוא בחזקת נס והתגשמות חלום. הגענו לפרברי מוסקבה, ראינו מרחוק את צריחי הכנסיות ובניינים רבי קומות. הרכבת עצרה בצומת צפופה של פסי רכבת ועליהם אלפי קרונות ובהם אנשי צבא, אספקה צבאית וציוד מלחמתי. בכל השטח עמדו משמרות של יחידות מיניסטריון הפנים, נ.ק.וו.ד, מצוידים בתת מקלעים. קצין מיחידות אלה עבר בין הקרונות והודיע על איסור חמור לעזוב את הקרונות ומי שיפר הוראה זו דינו מאסר. "קבלת פנים" זו הכתה אותנו בתדהמה! ציפינו לבואם של נציגי הקרמלין שידאגו לאכסן אותנו במלון לקראת טקס חלוקת המדליות. מה פירוש לנוכחות אנשי נ.ק.וו.ד. והאיסור לנוע בחופשיות? החלטתי להסתכן וירדתי מהקרון, ובקומה שפופה, רצתי לעבר קרון מטה בית החולים. ראש המטה הקפיטאן קקנין היה תושב מוסקבה, שם התגוררו אשתו וילדיו. הם נפרדו בשנת 1941 כשגויס לצבא ומאז לא ראה את יקיריו. בקרון ישבו מספר חיילות, פקידות המטה וביניהן בחורה יהודיה ממינסק. את שמה אני זוכר עד היום, קלבה גינזבורג. היא הייתה הבחורה היפה ביותר ביחידה וכולם העריצו אותה הן בשל יופיה ובמיוחד על טוב לבה. ממנה נודע לי, שכל בית החולים נוסע למזרח הרחוק במסגרת הכנות למלחמה נגד היפנים. כל הסיפור על חלוקת מדליות במוסקבה הוא שקר וכזב. לשאלתי איפה קקנין ראש המטה , היא סיפרה לי, שלא אפשרו לו לרדת מהרכבת כדי לנסוע לבקר את אשתו וילדיו. אולם, מפקדת המשמר התירה לאשתו להפגש עם בעלה והם התייחדו באחד הקרונות.
המציאות אליה נקלעתי גרמה לי לעגמת נפש רבה, וייסרתי את עצמי על כך שלא עזבתי את הקרון בהיותי בוילנה. בקשתי מקלבה שתעזור לי לקבל את תעודת הזהות שלי וכן אישור על כך שאני אזרח עובד בית החולים. בקשתי זאת על מנת שתתאפשר לי ירידה מהרכבת בהזדמנות הראשונה. היא הבטיחה לעשות כמיטב יכולתה לשכנע את המפקד קקנין שימציא לי את מסמכי השחרור. שעות ספורות לאחר שיחתי עם קלבה גינזבורג עזבה הרכבת את התחנה לכיוון מזרח. פסי הרכבת היו עמוסים בשיירות של צבא, וציוד צבאי. משלוחים אלה היו בעדיפות, על כן עכבו את הקרונות שלנו בנתיבים צדדיים בהם עמדנו שעות רבות. הזמן זחל לאט, ניצלתי אותו לפעילות גופנית של ריצה, התעמלות ומשחקי כדורגל.
סחר החליפין היה בעיצומו, לאט לאט אזל מלאי הפריטים שהבאנו מגרמניה, אותם החלפנו לבקבוקי וודקה. לא פסקתי משיחות השכנוע עם ידידתי קלבה שתוציא לי את האישור המיוחל. היא אמרה לי שכבר דברה עם קקנין והוא מסרב למסור לי את התעודה. כשבועיים לאחר עזיבת הרכבת את מוסקבה ואנו מתקרבים להרי אורל, מרחק רב ממוסקבה. ניצלתי רגע בו יכולתי לשוחח עם קלבה, אמרתי לה כשדמעות חונקות את גרוני "ניצלתי מהשמדה ואני בודד בעולם, אין לי שום רגשות נקם נגד היפנים שלא פגעו לרעה בעם היהודי. אם לא אקבל את תעודת השחרור, אברח מהרכבת ללא תעודה ואסתכן במאסר ממושך במחנות הגולג." תירגע ואל תעשה שטויות התחננה לפני ידידתי, אני מבטיחה לך שתקבל את המסמכים. ימים ספורים לאחר שיחתנו עצרה הרכבת במסילה צדדית, חושך מסביב, המקום שומם, אין נפש חיה, אין סימן למקום ישוב . אני יושב בקרון ומחשבותי רוקמות את תוכנית הבריחה, כשלפתע נכנסת קלבה לקרון. היא מוסרת לי צרור עטוף בניר עיתון ולוחשת לי באוזן: "מישה, הבאתי לך את כל התעודות הדרושות היה שלום, ותצליח בדרכך." אספתי את רכושי הדל, ירדתי מהרכבת נכנסתי לחורש עצים בו שהיתי עד שהרכבת זזה ממקומה ונעלמה מהאופק. צעדתי כשעה ברגל לאורך המסילה וראיתי אור קלוש מהבהב בחשכה. התקדמתי במהירות לכיוון האור. כשהתקרבתי למקום גיליתי צריף קטן ובו עובד רכבת בודד. הוא נדהם לפגוש בן אדם מסתובב באמצע הלילה במקום מבודד ולא מיושב. הסברתי לו על סיבת שחרורי מצוות בית החולים וכדי למנוע ספקות הצגתי בפניו את המסמכים. הם כללו: תעודת זהות שהונפקה בוילנה, תעודת שחרור מבית החולים והפנייה למרפאת עיניים בגלל מחלה נדירה ומדבקת, תלושי מזון ל– 10 ימים, שיש להציגם אצל קציני העיר, וכסף מזומן של כמה מאות רובלים. פועל הרכבת היה אחראי על הזזת המסילה כדי לנווט רכבות לעצירה במסלול צדדי. הוא אמר לי שיש לי סיכוי לעלות על רכבת שיעדה מערב, כלומר בחזרה לכיוון מוסקבה, ברגע שהיא תעצור פה. ואכן, עוד באותו לילה עצרה רכבת משא שהובילה מטען של עצים. עליתי על פלטפורמה עליה הוטענו בולי עץ, נשכבתי על ערמת העצים ונרדמתי מיד לאחר שהרכבת זזה ממקומה. השחר הפציע וזריחת השמש הפיצה אור וחיממה את עצמותיי וגופי. הייתי זקוק לכך, לאחר שכיבה של שעות על בולי העץ החשופים. מפינה רחוקה של הקרון שמעתי קולות של נשים משוחחות ביניהן. התקרבתי לעברן, כשראו אותי הופתעו ושאלו מבוהלות איך ומתי הגעתי לרכבת. סיפרתי להן את קורות חיי ועל רצוני להגיע לוילנה עיר הולדתי. הנשים סיפרו לי שהן בדרך ללנינגרד, ממנה פונו בעת המצור הגרמני על העיר ועכשיו חוזרות הביתה. הן הוציאו לחם ודגים מיובשים. קבלתי את המזון בשמחה כי כמעט יממה שלא בא אוכל לפי. הרכבת עצרה באחת הערים כדי לפרוק את מטען העצים . ירדנו ממנה וחיפשנו הזדמנות לעלות על רכבת הנוסעת לכיוון מוסקבה. ניצלתי את זמן העצירה כדי לקבל מזון מקצין העיר. בכל תחנת רכבת ברוסיה עומד מיכל עם מים רתוחים הנקרא קיפיאטוק. מזגנו מהמיכל מים רותחים לסיר. לנשים היו קוביות סוכר וקצת מזון. תרמתי את חלקי ממנות קצין העיר וסעדנו את לבנו. החלטנו לא להיפרד עד שנגיע למוסקבה. החלפנו בדרך פעמים מספר רכבות משא עד שהגענו למוסקבה. הנשים סיפרו לי שיש להן קרובת משפחה בפרברי מוסקבה והן מזמינות אותי להצטרף אליהן לביקור. נסענו בחשמלית מרחק שעה ממוסקבה, והגענו לאזור של דצ'ות (בתי נופש) מוקפים עצי פרי ויערות. הבית של קרובי הנשים עמד על שפת אגם, נוף פסטורלי, מקרין רוגע ושלווה. המארחים הכינו סאונה וערכו שולחן שלא זכיתי להסב לשכמותו מזה שנים רבות. הוודקה נשפכה כמים ו"זקוסקה" כיד המלך (שמשמעות המלה ברוסית היא תערובת של מנות פיקנטיות המורכבת מדגים ובשרים.) ישנתי שעות ארוכות לאחר הזלילה והשתייה. לפנות בוקר נסענו למוסקבה. לפי התוכנית היה עלינו להיפרד, הרכבת לוילנה יוצאת מתחנת " ביילורוסקי" והנשים הרוסיות חייבות להגיע לתחנת "לנינגרדסקיה" בדרכן ללנינגרד. הרוסיות החליטו שלא עוזבות אותי עד שאגיע לרכבת לוילנה והחליטו לנסוע אתי לתחנת "ביילורוסקי". את מה שראו עינינו כשהגענו לתחנה קשה לתאר. אלפי אנשים הצטופפו בכל פינות התחנה, בספסלים , המעברים, הפרוזדורים. אנשי צבא, נכי מלחמה, חיילים משוחררים ואזרחים. על יד הקופות תור לאורך מאות מטרים. פה למדתי פרק על הביורוקרטיה של השלטון הסובייטי. מסתבר שלא מספיק שרכשת כרטיס נסיעה יש עוד הליך של "אישרור" הכרטיס. הדבר כרוך בבדיקת הנוסע, האם יש לו רשיון או הפנייה מטעם מוסד או ארגון ממשלתי. ראינו שאין כל סיכוי להגיע לקופות לקניית כרטיס ואישרור הנסיעה, החלטנו לעזוב את התחנה ונסענו במטרו לכיוון הכיכר האדומה, בה מוצב מאוזוליאום של לנין החנוט השוכב בארגז זכוכית. "המטרו" הוא מפעל ראווה למופת של ברית המועצות. כל תחנה ממש ארמון מלכים. שיש, פסלים, ומנורות קריסטל בוהקות באלפי נורות. בכניסה למטרו חקוק באבן: המטרו על שם ל.מ. קגנוביץ (ראשי תיבות לזר מויסייביץ , כלומר לייזר בן משה קגנוביץ) שכיהן שנים רבות כחבר הפוליטביורו וכשר התחבורה הסובייטי. לפנות ערב חזרנו לתחנה. בקשתי מהנשים שיסעו לתחנת היעד שלהן ויעזבו אותי לנפשי, כי אני איכשהו אסתדר, ואצליח לעלות על הרכבת לוילנה. לא בא בחשבון, אמרו הנשים, לא נעזוב אותך עד שנדע שהצלחת לנסוע. לשמחתנו מצאנו ספסל פנוי, התיישבנו לסעוד את לבנו והחלטנו להישאר בתחנה כל הלילה. האוויר בתחנה היה חם ודחוס ספוג ריחות זיעת אדם. היה קשה לנשום, השארתי את המעיל הצבאי שלי, וכמה פריטי לבוש שארזתי בתוך קופסת עץ ששימשה כארגז לפטיפון, לשמירה אצל הנשים הרוסיות, ויצאתי לשאוף אוויר צח בחוץ והבטחתי, שאביא להן גביעים עם גלידה. בדלת הראשית של תחנת הרכבת עמדו שוטרים וחיילי נ.ק.וו.ד. ובדקו תעודות. מסרתי להם את הפספורט ואישור השחרור מבית החולים. החייל קרא לקצין ממונה עליו והקצין דרש שאתלווה אליו. הוא הוביל אותי למשרד של המשטרה באחד מאגפי תחנת הרכבת, שם הוכנסתי לחדר מעצר בו שכבו על דרגשים אנשים שמראה פניהם והתנהגותם העיד שהם פושעים. חלקם היו שיכורים שניבלו את פיהם. כמה גברתנים עשו בכוח חיפוש בבגדים שלי וגנבו את קצת הכסף שהיה ברשותי. רק באמצע הלילה נקראתי לחקירה. החוקר אמר שאני חשוד בריגול, כי המסמכים שברשותי נראים מזויפים. אמרתי לחוקר שאת אמיתות המסמכים אפשר לבדוק ולברר במשטרת וילנה, ובמטה בית החולים שנמצא בדרך למזרח הרחוק. לפנות בוקר חזרתי לתא המעצר. ישבתי בו כל היום. היה זה סיוט בלתי נסבל להיות במחיצתם של חלאות אדם מסוכנים. בלילה הוציאו אותי מהתא והובילו במכונית למטה הנ.ק.וו.ד. במרכז מוסקבה. הפעם היה החוקר בעל דרגה גבוהה, איש עם חזות יהודית שדיבר אתי בנימוס. אמרתי לו אדוני הקצין, הרי אין דבר מגוחך יותר מאשר להאשים בריגול יהודי ניצול שואה ועוד נגד ברית המועצות. כל שנות הכיבוש הגרמני חלמנו על הרגע שנזכה לראות את הצבא האדום מגיע ומשחרר אותנו. חלום זה התגשם, ועכשיו אני עומד לפניך כחשוד, כמרגל? האם נגזר עלי לשבת לאחר שנות הסבל במחנה אסירים סובייטי? הקצין האזין לי בקשב רב. הוא שאל אותי פרטים על ילדותי ומשפחתי, איך היו החיים בפולניה טרום המלחמה. לא גיליתי שאני בן למשפחה בורגנית ושלמדתי בבית ספר עברי. הוא יצא מחדרו. נשארתי לשבת כשעה והרהרתי על ביש מזלי שהסתבכתי עם הנסיעה למוסקבה לקבלת מדליה. היה זה מקסם שווא, תרגיל הונאה שניצל את תמימותי. הקצין חזר לחדר, לפי הבעת פניו הבנתי שיש לו בשורה טובה עבורי. ואכן הוא הגיש לי אישור שחרור ממאסר והיתר לנסוע לוילנה. לחצתי את ידו בחמימות. הוא איחל לי הצלחה. חזרתי לתחנת הרכבת ממנה נלקחתי לחקירה. ירדתי למרתף שמירת החפצים, כי ידעתי שהנשים אצלן השארתי את המעיל והארגז עם החפצים יפקידו את רכושי הדל במחלקת שמירת החפצים. אורכה של המנהרה התת קרקעית היה מעל לקילומטר. ברשותי אין מסמך כלשהו להפקדת החפצים. הלכתי שעות מאשנב לאשנב וניסיתי לזהות את הארגז האדום ששימש במקורו לפטיפון. זה היה ניסיון של חיפוש מחט בערמת שחת. חזרתי לאולם ההמתנה של התחנה, השעה הייתה מאוחרת בלילה, מצאתי פינה, נשכבתי על הרצפה החשופה ונרדמתי. עם עלות השחר יצאתי לרחוב כדי לנסות לקנות מזון ושתייה. לא האמנתי למראה עיני, הייתי כחולם, האם זה ייתכן? שתי הרוסיות באות לקראתי ובידיהן המעיל והקופסה האדומה. התחבקנו והתנשקנו והן לא הפסיקו לבכות מאושר והתרגשות. מאותו רגע כשלא חזרתי לא חסכו במאמצים למצוא אותי. הן פנו למשטרה ולמשרדי נ.ק.וו.ד., אבל לא קבלו שום מידע. יומיים ישנו בתחנה, כיתתו את רגליהן בכל מקום אפשרי לשווא, ושמרו על החפצים שהשארתי אצלן. פה התגלתה במיטבה התדמית של החום האנושי והלב הרחב שהם נחלתו של העם הרוסי. לוויתי אותן לתחנת הרכבת לקראת נסיעתן ללנינגרד וחזרתי לתחנה ממנה יוצאות הרכבות לוילנה. לעלות על רכבת כשאלפי האנשים ממתינים, הייתה למשימה בלתי אפשרית. אני חייב לעזוב את מוסקבה בכל מחיר! הכסף אזל, ותלושי המזון נגמרו. הצלחתי לעבור את הביקורת הקפדנית שהייתה ביציאה לרציף הרכבת. ברחבה שלפני פסי הרכבת שכבו על הקרקע מאות חיילים וביניהם פצועי מלחמה. חיפשתי נכה שאולי בעזרתו אצליח להתגנב לרכבת. עברתי בין מאות הממתינים ועיני צדה בחייל קטוע רגל, השוכב, ולצדו הקביים וצרור חפציו. פילסתי דרך אליו ולמרות הצפיפות התיישבתי על ידו. הוא סיפר לי שהוא מסמולנסק, ומנסה להגיע הביתה, אבל מזה ימים מספר לא מצליח לפלס דרכו לרכבת שמסלולה מוסקבה קניגסברג. התחנות בדרך הם סמולנסק וגם וילנה. ביקשתי ממנו שיאפשר לי להיות המלווה שלו, אולי אצליח יחד אתו לעלות על הרכבת. כשהגיעה הרכבת פילסתי דרך בין ההמון הנדחק שהסתער על פתחי הקרונות, וצעקתי פנו דרך, פנו דרך, אני חייב להכניס לרכבת חייל קטוע רגל. הגעתי לדלת הקרון, הנכה בעקבותי קופץ על רגל אחת, זרקתי את צרור חפציו פנימה, הרמתי אותו על הידיים והבאתי אותו לקרון. בקרונות ברוסיה אין ספסלי ישיבה, אלא דרגשי עץ של 3 קומות משני צדי הקרון. השכבתי את החייל על דרגש הראשון ואני עליתי על דרגש מעליו. כל דקה עד לצאת הרכבת הייתה בעיני כנצח, חששתי שיבואו לחפש את "המלווה" שעלה לרכבת ללא כרטיס נסיעה. השריקה הגואלת ויציאת הרכבת לדרכה הביאו להקלה גדולה. מספר פעמים באו משמרות לביקורת הנוסעים, אבל אצלי היו הניירות כשרים כשחותמת מרכז נ.ק.וו.ד במוסקבה מוטבע עליהן. בתחנת סמולנסק נפרדתי מהחייל הנכה והמשכתי לדרכי לוילנה. לפנות בוקר עצרה הרכבת בוילנה.
