מחנה העבודה ה.ק.פ.

הגעתי לבתי המלאכה בהם עבדו היהודים בעלי המקצוע. הם זכו להטבות יוצאות דופן במשטר הרשע הנאצי. 28 בעלי מקצוע יהודים (חייטים, סנדלרים, פרוונים, צורפים וגרפיקאים) קבלו תעודות כעובדי הגסטפו. הם שוכנו בבית מחוץ לגטו. נהנו מחופש תנועה מלא, לא ענדו את הטלאי הצהוב וקבלו רשות לצרף אליהם את בני המשפחה. מעמל כפיהם נהנו משפחות צמרת הגסטפו והס.ס. שהתגוררו בגרמניה, אליהם נשלחו הפרוות, התכשיטים, החליפות, הנעלים וחבילות של שטרלינגים ודולרים שזויפו במומחיות על ידי הגרפיקאים.
מיד עם בואי טיפלו בי בחום ומסירות. הכינו אמבטיה חמה, נתנו לי בגדים חדשים, נעלים ומעיל חורפי. הם ניסו לעודד את רוחי, אך לשווא. טרם חלפו 12 שעות מאז נרצחה אימי בפונאר. הדמעות חנקו את גרוני, איבדתי את הנפש היקרה והמסורה לי ללא גבול. לא הואילו דברי הניחומים והעידוד שהרעיפו עלי העובדים היהודים. הייתי אדיש לכל המתרחש סביבי. בליווי של שני עובדי המקום, נסעתי בכרכרה למחנה העבודה ה.ק.פ, בו גרו יהודים עם משפחותיהם. היו אלה מומחים מיחידת שיפוץ טנקים ורכב משוריין של הצבא הגרמני. בשתי שורות בניינים, שנבנו לפני 100 שנים על ידי פרנסי קהילת וילנה כבית מחסה לחסרי בית יהודים, התגוררו עכשיו כ – 1200 יהודים.
המפקד על בתי המלאכה, גרמני בדרגת רב סרן בשם קרל פלאגה התייחס ל-350 עובדיו היהודיים בהגינות, תופעה חריגה באווירת השנאה וההתעללות. כשנודע לו על הכוונות של חיסול הגטו, לא חסך מאמצים כדי לשכנע את מפקדת ה ס.ס. האחראית לגטאות ולמחנות העבודה, שחיוני למען המאמץ המלחמתי, להציל מהגטו את העובדים היהודים תוך נימוק שהם בעלי מקצוע מיומנים שאין להם תחליף. ואכן הוא הצליח במאמציו וקבל אישור להוציא את 350 עובדי הה.ק.פ. מהגטו. העובדים סרבו לעזוב את הגטו ללא בני המשפחה ולמרבה הפלא הצליחו שידוליו של פלאגה וצורפו לעובדים בני המשפחה, הורים נשים וילדים. סך הכל 1200 נפש.
לפני חיסול הגטו, ניסו מפקדים במקומות עבודה בהם עבדו יהודים לשכנע את מקבלי ההחלטות בברלין שפועלים אלה חיוניים למען המאמץ המלחמתי ושאין להם תחליף. מאמצים אלה הוכתרו בחלקם בהצלחה. וכך נשארו לאחר חיסול הגטו 4 מובלעות של יהודים: ה.ק.פ (תיקון רכב משוריין), "קאיליס" מתפרות הפרוות לצבא הגרמני, היחידה של המומחים (קבוצת קמרמכר) ועובדי בית החולים הצבאי. לעובדים אלה ניתנה הזכות לצרף בני משפחה. במחנה קאיליס גרו המשפחות עם עובדי המפעל כמעט מתחילת כניסת הגרמנים. עובד ה.ק.פ זכה לזכות קיום ולזכות לחיות! רווקים צרפו אליהם כנשים את הצעירות והיפות בחינם ומנשים מבוגרות דרשו סכומי עתק. היו שמועות (שאין אני אחראי לאמיתותן), שחלק מגברים מבוגרים מעובדי ה.ק.פ. זנחו את נשותיהם הזקנות והחולות והחליפום בצעירות יפהפיות. בת דודה שלי, גניה שמייביץ, שהייתה רווקה יפה מאוד הצליחה למצוא אלמן, פליט מפולניה ועברה אתו לגור למחנה ה.ק.פ. כשהביאו אותי מהגסטאפו לה.ק.פ, באתי לגור יחד עם הבת דודה ו"בעלה".
המפקד היהודי של מחנה ה.ק.פ, מר קוליש, ידע על בואי. הוא שלח שוטר שהביא אותי למשרדו. "דע לך שאתה בן חסותו של קמרמכר, ועל כן הנך בעל זכויות מועדפות. תקבל תלושי מזון בשפע ואם חפץ אתה בתעסוקה, תבחר את מקום העבודה." בחרתי לעבוד במטבח המחנה, בעבודות עזר.
את שני הבניינים אכלסו כ– 1200 איש. העובדים ומשפחותיהם. במחנה היו בתי מלאכה אחדים: נגריה, מסגריה, מתפרה, מרפדייה, מחלקת חשמלאות רכב , סנדלרייה, מפעל קטן ליצור גלוקוזה (שהופקה מתפוחי אדמה). היו משפחות מטופלות בילדים והורים. על המחנה שמרו גרמנים וליטאים, הייתה גם יחידת ס.ס. קבועה. פרט למסדר אחד בשעות הבוקר המוקדמות, לא הורגשה נוכחותם בחיי היום יום. סדנאות תיקון הטנקים והרכב המשוריין היו בשטח נפרד מרוחק מהמחנה. העובדים שהו שם כל השבוע וחזרו למחנה ביום ראשון. המשפחות בישלו בבתים. לא היה מחסור במצרכים. הרווקים אכלו במטבח הכללי, קבלו בו מרק ופרוסת לחם. דוד ה"קפה" פעל 24 שעות כדי לשרת את העובדים במשמרות. הקפה היה תחליף "ארזץ" שהופק מגרגרי חיטה.
אחת לחודש היה קמרמכר מגיע לבקר את מפקד המחנה מר קוליש. הייתי נפגש אתו תמיד ומקבל מתנות וכסף. התיידדתי עם נערים ונערות בגילי. היינו מנצלים לאחר שעות העבודה את בתי המלאכה למפגשים. הכרתי והתאהבתי בבחורה חיננית, רוזה בלוך, שאביה היה עובד ה.ק.פ. בחורות צעירות, שנישאו לגברים מבוגרים כדי להינצל, נקשרו לבחורים צעירים בני גילם. הייתי רווק בן 18. עבדתי במחיצת עשרות בנות חינניות, "נשות" הבעלים הפיקטיביים, ולא חסרו הזדמנויות לקשר אינטימי.
האחראי על המטבח, גרינר, יהודי פיקח ומאוד אנרגטי, במקצועו היה בורסקאי (מעבד עורות). אשתו ניהלה צוות, הייתה המבשלת. חיילי המשמר הגרמנים היו מביאים את הפרוות של שועל או צבי, שהיו צדים ביערות שבסביבת וילנה וגרינר היה מעבד אותם. לצורך זה סידרו לו במרתף הבניין בית מלאכה. גרינר לקח אותי כעוזר. ביליתי שם שעות רבות בעבודה קלה, רחוק מהעיניים הבולשות של הגרמנים. עם הזמן הכניסו למרתף גם בעלי חיים ועופות וידי היו מלאות עבודה. בנינו כלובים לשפנים, שטח מגודר לתרנגולות ואווזים. חזירון קטן שהחרים גרמני אצל איכרים הובא למרתף לפיטום.
תחום פעילות חדש זה היה כרוך בעבודה יומם ולילה, מה עוד שלא היה לי מושג איך לטפל "במשק החי" שארגנו הגרמנים במטרה לגוון את התפריט שלהם. הצלחתי לקבל עזרה מיהודי שחי בכפר וידע את מלאכת הטיפול בבעלי חיים. למרות העזרה של בעל ניסיון היו כישלונות שכמעט עלו לנו בחיינו. חיכינו בדריכות להמלטת השפנים. כל יום הגיע הממונה הגרמני לבדוק אם ישנם כבר גורים. בשעה טובה המליטה השפנה 12 גורים. התרגשנו מאוד, וידענו שהגרמני יהיה מאוד מרוצה ואולי יתגמל אותנו בסיגריות אחדות. כשהצצנו לכלוב חשכו עינינו. כל 12 הגורים התפגרו. רצתי בבהלה להזעיק את גרינר שיבוא להצילנו מזעם הגרמני. גם גרינר נתקף בפחד והחליט לא להסתכן. כשבא הגרמני ניגש מיד לכלוב וכשראה את הפגרים נתקף בטירוף, תפס קרש והנחית עלינו מהלומות. בשתי ידי הגנתי על הראש, ידי ספגו את המכות, הייתי כולי מכוסה בדם ובצעקות כאב ברחתי מהמרתף. לאחר מעשה נודע לי שחייבים מיד לאחר ההמלטה לבודד את הגורים, אחרת השפנים הזכרים חונקים אותם.
עוד טרם התאוששתי מפרשת השפנים והנה נחתה עלי פרשייה שכמעט קיפחה את חיי. גניה בת דודתי לא חזרה כנהוג מדי ערב, מעבודתה. היא עבדה עם עוד קבוצת בנות ביחידה צבאית מחוץ למחנה. שאלתי את חברותיה לעבודה לפשר היעלמותה. אחת מהן סיפרה לי שראו אותה מחליפה את בגדי העבודה, מסירה את הטלאי הצהוב ויוצאת בליווי חייל גרמני משער המחנה. במחנה פשטה שמועה שהיה קשר רומנטי בין בת דודתי והחייל הגרמני שסייע בבריחתה. "בעלה" איים עלי שאם לא אגלה לו את מקום המסתור אליו ברחה, הוא ילשין עלי בפני הגרמנים שבעינויים יוציאו ממני את המידע. לא הואילו כל תחנוני ושבועותי כי איני יודע דבר על תוכנית הבריחה, ואכן לא ידעתי מאומה. הוא היה מלא זעם. סיפרתי לראש מנהלת המחנה היהודי על האיומים מצד הבעל הפיקטיבי. הוא הוזמן למשרדו וקיבל נזיפה חמורה ואזהרה, שאם הוא יממש את מזימתו וילשין עלי, הוא ידאג לחיסולו. כשבוע לאחר שגניה נעלמה, הגיע מסר ממנה, שקבלתי באמצעות פולני שעבד במחנה שלנו. היא כתבה לי שהצליחה לברוח והיא נמצאת אצל אחותה פניה שמסתתרת עם בתה התינוקת במקום מסוים. היא מבטיחה שלא תשקוט עד שתצליח להבריח גם אותי ולהציל את חיי.
באחד הבקרים באתי לנגריית המחנה. יחיאל שרס. חברי לכיתה מבית הספר עבד שם. פניו העידו על מצוקה רבה. נוכחתי שהם מכינים לפי הוראת הגרמנים עמוד תלייה. מי הוא הקורבן המיועד לתליה? כרעם עברה הידיעה מפה לאוזן וחרדה רבה אחזה בכולנו. בשעות הצהרים ציוו על כל דיירי המחנה להתייצב למפקד. נעמדנו בחמישיות, מול עמוד התליה שהוצב במרכז המחנה. השומרים הגרמנים הקיפו את המגרש בשרשרת צפופה כשרוביהם מכוונים אלינו. עלי יד עמוד התלייה עמד מפקד המחנה הגרמני, על ידו ראש המחנה היהודי. משער המחנה הגיחה מכונית ובה ישב רב הטבחים, מחסל גטו וילנה וגטאות הסביבה, קצין הס.ס. קייטל. במכוניתו ישב גבר, אשתו וילדה בת 5. הכרנו אותם מיד. הם היו מדיירי המחנה. קייטל הוביל אותם לעמוד התליה, שם ידו בחיוך רחב על שכמה של אם הילדה באומרו "עוד מעט תראו מה מגיע לאנשים שמעיזים לברוח מהמחנה ולחפש להם מקלט בצד השני. למרות שחייהם פה בטוחים. עכשיו הם ישלמו את המחיר, ואני הולך לתלות אותם". כמו כן הוסיף ואמר "אני זקוק שחמישה גברים ייצאו מהשורות ובהתנדבות יעזרו לי לבצע את גזר הדין". אף אחד לא זז, עמדנו מוכי הלם. כשלא מצא מתנדבים, בחר בחמישה גברים והוביל אותם לגרדום. הראשון לתלייה הובל האבא. הוא נקשר לחבל התלייה, אבל החבל נקרע והוא נפל ארצה. הוא זחל לקייטל והתחנן על נפשו, כי כלל מקובל שלא תולים שנית נידון למוות . אשתו והילדה נפלו ארצה ונשקו מגפיו של הרוצח, אנא תחוס על חייו ועל חיינו. קייטל השיב בציניות: אתם היהודים מחפשים צדק וחוק? אתם לא יודעים שהנכם תת אדם ועליכם לא חלים שום חוקים? ואז שלף את אקדחו וירה בגבר באישתו ובילדה. קברנו את שלושתם בפאתי המחנה, כיסינו בחול את שלולית הדם ואמרנו קדיש. אבל כבד ירד על המחנה. הרצח בדם קר לנגד עינינו זעזע את נימי נפשנו.
מקרה נוסף היכה במחנה. קבוצת גברים שהכינה עצים להסקה, יצאה מדי בוקר במשאית צבאית ליערות בסביבות וילנה. הם הצליחו להתקשר לפרטיזנים ובאחד הבקרים הצליחו לברוח ראש הקבוצה טבקה שרס ועוד כמה עובדים. במחנה נשארו אחיו יחיאל חברי מכיתת הלימודים ואביהם הזקן. מיד עם היוודע בריחת הקבוצה, אסרו את קרוביהם וביניהם את הבן והאבא שרס. הם הוחזקו במרתף תחת שמירה. ניצלתי את ההזדמנות כשטיפלתי במשק החי של הגרמנים, והבאתי להם מזון. בהיפרדי מהם, ידעתי שהם צפויים להוצאה להורג. אין לי מושג מי היה המושיע של בני הערובה, כי למחרת הם שוחררו, לשמחתנו הרבה. זיק של תקווה התגנב ללבי, אולי אצליח להגיע ליער ולהצטרף לשורות הפרטיזנים, כלוחם ונוקם.
מאז בריחתה של גניה חייתי באימה ופחד, פן הגסטאפו ישים את ידו עלי ובעינויים יוציא מידע על מקום המסתור של גניה. בלילות ישנתי במרתפים. השקט היחסי ששרר במחנה לא נמשך עוד זמן רב. הגרמנים הודיעו שברצונם להוציא את הילדים מהמחנה, ולשלחם למקום שיקבלו טיפול טוב יותר, ייהנו מאוויר צח, וישחררו את הוריהם מעול הדאגה לילדיהם, דבר שפוגע בפריון העבודה. בהלה ופחד שררו במחנה. לא היו ספקות מה היא כוונת הרוצחים. הורי הילדים חיפשו מקום מסתור כדי להצילם. לגרינר האחראי למטבח היה נכד בן שלוש. הוא הכין מראש מחבוא אצל משפחה פולנית. מדי יום היינו יוצאים להביא מים מברז שהיה בבוסתן תפוחי עץ מעבר לגדר המחנה. הוצאנו את הילד במיכל ובבוסתן מסרנו אותו לפולניה שחיכתה לילד. עשרות ילדים נחטפו מהוריהם "באקצית הילדים". התרחשו מחזות קורעי לב, שלא בנקל יימחקו מזיכרוני. בקורות ההתנגדות והגבורה היהודית בשואה ראוי שיירשם המקרה של גברת זוקובסקי שירקה בפרצוף איש הגסטאפו שבא לחטוף את בנה הקטן. הוא הוציא אקדח וירה בה במקום.
אווירת נכאים שררה במחנה לאחר "אקציית הילדים". המפקד הגרמני של המחנה המאיור פלגה, שנחשב, ובצדק, כ"אבא" של היהודים, ניסה להרגיע, שלא נשקפת סכנה לעובדי ה.ק.פ. ומשפחותיהם, כי הם נחשבים גורם חיוני שתרומתו למאמץ המלחמתי ידועה בצמרת השלטון בברלין.
בשנת 1944 חל מפנה דרמטי בזירת המלחמה במזרח. הצבא האדום נחל ניצחונות גדולים בשדה הקרב, היינו מעודדים ומלאי תקווה! סופם של הגרמנים קרוב! אבל האם נזכה לראות את שעת הניצחון? עכשיו יותר מתמיד צריך לעשות מאמץ כדי לשרוד. הנוער התארגן בקבוצות מחתרת במטרה לצאת ליערות. אנשים שהיה להם כסף ודברי ערך חיפשו מקומות מחבוא מחוץ למחנה. במחנה לא חסרו כלי עבודה ובעלי מקצוע, לכן נעשתה עבודה קדחתנית בבניית "מלינות" (מקומות מחבוא), במרתפים ובעליות הגג. נבנו קירות הסוואה מלבנים, עץ או לבידים. בבתי המלאכה הסמוכים לגדר המחנה נחפרו תעלות בריחה.