צעדים ראשונים בארץ, השירות בצה"ל, והקמת משפחה

מבית ליד נשלחתי למחנה של חיל הנדסה שהוקם בשטחים החקלאיים של רמת השרון. מחנה אוהלים שימש לנו כמגורים. בחודשי הקיץ הלוהטים לא הפריעו לנו התנאים באוהל. עם בוא החורף והגשמים קרסו האוהלים ונחשולי מים הציפו את המיטות . היינו רטובים עד לשד עצמותינו. במחנה הוקמו בתי מלאכה: נגריה, מסגריה ושירותי עזר. שובצתי לכיתת שמירה על שבויים ערביים. פעילות זו הייתה מתישה ומשעממת וחיפשתי דרך איך לצאת מכיתת השמירה. הגעתי לראיון עם רס"ר המחנה יוסקה גם. הוא מאוד התרשם מהעברית הטובה בה שלט עולה חדש חייל גח"ל. אני אדאג לך שלא תישאר הרבה זמן בתפקיד השמירה ואכן הוא קיים את הבטחתו. בשיחתנו אמרתי לו שיש לי רשיון נהיגה שהוצאתי בגרמניה, כי נהגתי ברכב שהיה צמוד להנהלת המחנה. הוא הציע לי לעבוד כעוזר לנהג. הנהג עשה לי טסט (מבחן) בטנדר של עודפי הצבא הבריטי. היה זה "בדפורד" תוצרת קנדית עם הגה מצד ימין. נהגתי מרמת השרון עד הרצליה, הכל עבר ללא תקלות. כשחזרתי לשער המחנה פגעתי במשקוף השער. לרוע המזל הייתה למשקוף זה צמודה עמדת הש.ג. החייל שהיה בשמירה ניצל ללא פגע ואותי העמידו למשפט המפקד שהעניש אותי בריתוק למספר שבועות והודחתי מתפקיד העוזר לנהג. מעונש הריתוק לא סבלתי, כי במילא לא היה לי לאן לצאת בזמני החופשי. את הסיפור של התאונה שלי עם ה"בודקה" של הש.ג. "בלעו" ילדי ואחר כך נכדי בסיפוק רב ולא מחמיצים אפילו היום את ההזדמנות לשמוע הלוך וחזור את הרפתקת מבחן הנהיגה.
פגישה אקראית עם טבח המחנה שהיה חניך שלי בקיבוץ דרור בקרקוב הביאה לשינוי קוטבי במהלך חיי. שמעתי ממנו שהוא נשוי, מתגורר בשיכון של עולים חדשים בהרצליה. בזמנו החופשי הוא עובד בצבעות יחד עם שותף. ברצוני להכיר לך בחורה יפה, גיסתו של השותף שנמצאת עכשיו ברמת השרון אצל אחותה (אשת השותף). כמקום מפגש להיכרות עם הבחורה נקבע מועדון הריקודים של הועד למען החייל בהרצליה. "השדכן" ועוד מספר חיילים מהבסיס אליהם הצטרפתי באו למועדון. ישבנו, התבוננו בזוגות הרוקדים. "השדכן" לחש לי והצביע לכיוון הבחורה החיננית שרוקדת עם חייל בלונדיני. ממבט ראשון חטוף התרשמתי מיופיה ומהופעתה המקרינה טוב לב וגם אופי חזק. ידעתי שהבחור שרוקד אתה מחזר אחריה תקופה ארוכה, ללא רצון מצידה להיענות לחיזוריו. נודע לי גם שהיא ניסתה פעמים מספר להפסיק את הקשר ביניהם. ידיעת העובדות עזרה לי בהחלטתי לגשת ולהזמין אותה לריקוד. בעת הריקוד החלפנו מספר מלים ללא משמעות מיוחדת. סתם שיחת נימוסין בלתי מחייבת. כשהחזרתי אותה למקום אמרתי תודה רבה, היה נעים מאוד ולהתראות. באותו לילה נדדה שנתי וחשבתי על הבחורה. הייתכן שהתאהבתי ממבט ראשון? כל הסימנים העידו שאכן זהו המצב. כתבתי מכתב בו אני מביע את רצוני העז לפגשה שוב ושאני רוכש לה רגשי חיבה. העברתי את המכתב באמצעות "השדכן" טבח המחנה. ימים עברו מבלי שקבלתי תשובה. החלטתי לבוא לראות אותה בבית אחותה בו התגוררה. הגעתי לבית, לבי הלם בחוזקה והייתי מאוד נרגש. דפקתי על הדלת ובפתח עמדה אישה בלונדינית נאה עם תינוק בזרועותיה. הבנתי שזו אחותה. היא הזמינה אותי לשבת ושאלה מה סיבת בואי. סיפרתי לה על ערב הריקודים, מפגשנו הראשון ועל רצוני לראותה. פולה נעדרה מהבית כי עבדה בשדה אצל אחד האיכרים. אסתר אחותה סיפרה לי על חיזוריו של החייל אתו הייתה במועדון הריקודים. על כך שאינה רוכשת אליו חיבה ולא פעם דרשה שיפסיק את הקשר ביניהם. היא חקרה אותי בשיחה גלויה על עברי, משפחתי והשכלתי. התרשמתי שעשיתי רושם טוב. שיחתנו קלחה בחופשיות. התינוק כבן שנה שהחזיקה בזרועותיה הושיט את ידיו אלי מאותת שרצונו שאקח אותו מאמו. האבא שלו היה מגויס. אסתר אדז'יה ספרה לי שפולה אחותה הגיעה ארצה עם קבוצת נוער ניצולי שואה, ובמסגרת עליית הנוער נשלחו לקיבוץ רמת יוחנן. אושר לה חופש בקיבוץ והיא באה לרמת השרון כדי לעזור לאחותה בטיפול בתינוק. חזרתי לבסיס עם הרגשה טובה. הפגישה עם אדז'ה חיזקה את רוחי. החלטתי שרצוי להמשיך במאמצי החיזור ויש תקווה להצליח.
קצין המנהלה בבסיס הזמין אותי למשרדו. התבשרתי שאני מקבל מינוי כאחראי על השקם שמוקם בבסיס, ועלי להתייצב במשרדי השקם ביפו לקבלת תדריך. צריף עץ ששופץ שימש למכירות השקם וכמקום מפגש של חיילי וחיילות הבסיס בשעות הערב. בשעות היום הייתי די חופשי פרט לשעה אחת בצהרים בה נפתח השקם. סידרתי פינת שינה במיטה מתקפלת, שינוי מהותי לעומת האוהל המחניק בקיץ והקר והרטוב בחורף. כדי לפגוש את פולה הלכתי למקום עבודתה בשדה. הבאתי בקבוק שתייה, וופל מצופה שוקולד והחלפנו מספר מלים בלבד, כי היא הייתה שקועה בעבודת השדה. כובע קש גדול על ראשה שימש מגן מהשמש הלוהטת. מכנסיים קצרים וחולצה חשפו את ידיה ורגליה שהיו בצבע השוקולד מרוב שיזוף. היא נראתה כתמונת פרסומת של הקרן הקיימת שעוד בגלות הלהיב אותנו כסמל של הנוער הארץ ישראלי החסון והבריא. אהבתי אליה הלכה והתגברה. היא התנהגה אלי בהסתייגות, אבל באדיבות ואפילו בחיבה מסוימת. היחסים הלכו והתהדקו. מדי יום מצאתי הזדמנות לקפוץ לראותה במקום עבודתה בשדה. לפעמים מאוחר בלילה בביתה ובערבי שבת יצאנו למועדון הריקודים. כשהעבירו את המחנה מרמת השרון לסרפנד (צריפין) לא הייתה עוד הזדמנות לפגישות יום-יומיות. אבל הפרידה רק העצימה את קשר האהבה בינינו. הייתי מזדמן מדי פעם עם רכב צבאי. לאחר שנה וחצי של קשר בינינו החלטנו שנבוא בברית הנישואין. איפה נגור? הרי אין לנו קורת גג. התרוצצתי בין משרדי הצבא והסוכנות היהודית אך ללא תכלית. באמצעות ידידים נודע לנו על דירת חדר ביפו, בו מתגוררת משפחת עולים שברצונה לרדת מהארץ. כתנאי לעזיבת הארץ עליהם למסור את הדירה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים (רכוש ערבי נטוש). במטה חיל הנדסה הצלחתי לקבל המלצה שאקבל את הדירה שתתפנה. הדייר שעוזב דרש ממני תשלום עבור הריהוט שבחדר. היה זה חדר שינה מעץ אגוז תוצרת גרמנית שהביא אתו כשעלה לארץ. הצלחתי לקבל הלוואה מקרן קליטת עולים . את תאריך החתונה קבענו ל– 3 בינואר 1950 . נרשמנו לנישואין אצל הרב של רמת השרון. כנהוג היה עלי להביא שני עדים להוכחת היותי רווק. כשהגעתי לרב לשיחה נודע לו, שאני ממשפחת רבנים ושאח סבי הרב אברהם דרושקיביץ היה מראשי ישיבת וולוזין בה למד הרב. עוד אנו עסוקים בתכנון החתונה חליתי ואושפזתי בתל השומר. מזה זמן רב סבלתי מהקאות וכאבי בטן. ירדתי חזק במשקל. ועדה רפואית בצבא החליטה על האשפוז. הייתי אז בחופשת שחרור. כשאני חושב היום על אותם ימים קשים שעברו עלי אני מתאר לעצמי איזה סבל עברה פולה, הכלה המיועדת הולכת לחופה עם בחור חסר מקצוע ובסיס כלכלי, ובנוסף עוד חולני. לו היו לבחורה הורים, אין ספק שהיו מתנגדים לנישואין. לאחר שבועיים שוחררתי, כשהאבחנה היא דלקת כרונית בקיבה. כעת היו דורשים מהצבא פיצוי כספי, או קביעת אחוזי נכות, אבל אז היו זמנים אחרים, בהם העם רצה לתרום למען המדינה הצעירה ומוכן היה לחיי דוחק ומחסור. אולם מועצת הפועלים ברמת השרון נקבע כמקום לחתונה. הבית עומד על תלו עד עצם היום הזה. רוב המוזמנים היו מצד הכלה. היו אלה חברי גרעין רמת יוחנן. לאחר החתונה הם חזרו ברגל לתל-אביב, כי אוטובוס אגד האחרון יצא בשעות הערב המוקדמות. שירה וריקודים עד השעות הקטנות של הלילה בקעו מאולם החתונה, ובטוח ששנתם של איכרי רמת השרון נדדה באותו לילה. חובה לתאר לדור העכשווי, מהן המתנות שקבלו זוגות לחתונתם: סירים, תבניות לאפיה, פסלונים מגבס, ברובם זוג יונים מתנשקים. מהאיכר מעבידה של פולה קבלנו מערכת לקפה, ספלים וצלחות . על ירח דבש לא חלמנו באותם הימים. פולה עבדה בבית חרושת כיתן כפועלת, ואני מכרתי עיתונים בקיוסק של רשת פלס. היה זה מקום עבודתי הטרי. מספר חודשים לפני החתונה לאחר השחרור מהצבא סדרו לי על ידי קשרים עבודה במשמר האזרחי של תל-אביב. היה זה ארגון שהוקם במלחמת העולם השנייה והיה בניהול עיריית תל-אביב. יום לפני החתונה מסרתי למנהל המשרד ולמספר עובדים הזמנות לחתונה. בגמר יום העבודה נכנסה לחדרי מזכירת המנהל ומסרה לי מעטפה. החלטתי לפתוח את המעטפה לאחר החתונה בנוכחות אשתי הטרייה כדי שיחד נתרגש מהמתנה שקבלתי מהמשרד. פתחנו את המעטפה ומה מצאנו? מכתב פיטורין שמודיע על הפסקת עבודתי תוך 7 ימים מיום מסירת המכתב. לא אשכח את האיוולת וגסות הרוח של המעביד, שמצא עיתוי "מצוין" כדי למסור את מכתב הפיטורין.
תקופת העבודה כמוכר עיתונים ברשת פלס הייתה כאמור "טבילת האש" הראשונה כאזרח במדינת ישראל. הקיוסק היה ממוקם בצומת הסואנת ביותר בתל-אביב בתחנה המרכזית הישנה. כל נוסע באוטובוס חלף על פני הקיוסק בו מכרתי אז עיתונים. נוסעי התחבורה הציבורית היו רוב רובם עולים חדשים. בעמדי בדלפק זכיתי במאות לחיצות ידיים וקריאות שלום, מצד אנשים הרצים לרציפי האוטובוסים. היה זה הקהל "שלי" שבעשרות מחנות העקורים, ריכוזי נוער ובקיבוצים הופעתי לפניהם באין ספור פגישות, עצרות, מפגנים בנאומים חוצבי להבות ולהט ציוני למען העלייה לארץ. הרגשתי הייתה איומה נוכח המוני האנשים שהכירו אותי מימי הזוהר, ובארץ הגיע לדרגת מוכר עיתונים. בקשתי ממנהל החברה העברה לסניף אחר ונימקתי זאת בסבל נפשי שגורם לי מקום הקיוסק בתחנה המרכזית. בקשתי נתקבלה והעבירו אותי לחנות של פלס ברחוב אלנבי פינת פינסקר (בניין פסג' פנסקר). לחנות הספרים הייתה צמודה פינה בה נמכרו עיתונים וכתבי עת מכל העולם. קהל הקונים, שרובו התגורר באזור היוקרתי של תל-אביב, בא לא רק לקנות עיתון אלא הם עיינו בכתבי העת ומגזינים שהובאו לארץ. בין לקוחותי הקבועים היו אלתרמן, שלונסקי, פקידי עירייה בכירים, פוליטיקאים, חברי כנסת ושרים. בשיחות אתי התפלאו מידיעת השפה העברית שהייתה שגורה בפי עוד מימי בית הספר תרבות בוילנה. באחד הבקרים הגיעו לקיוסק שלושה אנשי צמרת אחדות העבודה, אהרון ציזלינג, ישראל בר יהודה ובנקובר. ביליתי במחיצתם הרבה שעות בעת שהגיעו כשליחים למחנות העקורים בגרמניה. לא האמנתי שזכרו אותי מתקופה זו ובהיסוס אולי טעות בידם, שאלו האם אתה הוא מיכאל שהיה ממנהיגי שארית הפליטה בגרמניה? במבוכה עניתי שאכן אני הוא. בר יהודה (שהיה שר בממשלת ישראל) אמר לי: תגיד מיכאל איך הגעת למעמד של מוכר עיתונים? אתה איש הארגון, הנואם המחונן מתבזבז במקום לתרום לתנועה ולמפלגה. אני רוצה שממחר תקלוט את הבחור בסניף המפלגה בתל-אביב הוא אמר לבנקובר (איש רמת הכובש) שהיה מזכיר סניף תל-אביב. התחלתי לעבוד בסניף המפלגה ברחוב ברנר כעוזר לגזבר. לקראת מערכת הבחירות לכנסת ולעיריות נשלחתי למטה אזורי בו נכללו הרחובות שדרות רוטשילד, שינקין, אחד העם וכל הסמטאות והשדרות שבסביבה. תפקידי היה ביקורי בית וחלוקת חומר תעמולה וניהול שיחות שכנוע. במטה הייתה כרטיסיה ובה שמות של בוחרים פוטנציאלים. בשעות הבוקר עבדתי מספר שעות במשרדי המטה, ובשעות הערב עד מאוחר בלילה ביקרתי בעשרות דירות. היה זה עבורי מפגש ישיר עם ותיקי הישוב, אנשי המעמד הבינוני שחיו בדירות מרוהטות שנראו בעיני כארמונות פאר, לעומת החורבה היפואית בה התגוררנו, ללא חשמל, שירותים ומטבח. אני נושא אתי עד עצם היום הזה חוויות ממפגשים יוצאי דופן בהם נתקלתי בעת ביקורי הבית. הגעתי לכתובת בדירה בשדרות רוטשילד. כבר בחדר המדרגות המואר מכוסה בשיש החסרתי פעימה. מה יש לי לחפש בבתים של אצולת הממון התל-אביבי? אבל הסקרנות דרבנה אותי להמשיך וצלצלתי בדלת. את הדלת פתח לי גבר לבוש הדר בשנות החמישים לחייו. במה אוכל לעזור לך? הוא שאל. תסלח לי אדוני כנראה שנפלה פה טעות. אני באתי מטעם אחדות העבודה לשכנע בוחרים לקראת הבחירות, אבקש את סליחתך ופניתי לדלת היציאה. הוא הזמין אותי שאכנס לסלון, כיבד אותי בכוס תה . ישבתי מוקסם ומלא התפעלות. בחדר היה ריהוט כבד ויקר. תמונות, אגרטלים, תצוגה של חרסינה וקריסטלים בארונות זכוכית, שטיחים פרסיים על הרצפה, נברשת קריסטל שרואים בארמונות בלבד הפיצה אור חזק. שפשפתי את עיני, האם כחולם אנוכי? כך חיים בארץ ישראל? המארח ראה את מבוכתי ולשאלתי איך הגיעה כתובת שלו למפלגת השמאל ועוד רשום כאוהד? הוא אמר שכיבואן של חומר גלם יש לו עסקים עם קיבוצים רבים שהם לקוחותיו. ומהיבט מסחרי טהור הוא תורם להם כסף אבל כמובן שאידיאולוגית הוא שייך לצד השני של המפה הפוליטית.
כתובת נוספת בשדרות רוטשילד אליה הגעתי חרוטה היטב בזיכרוני. בכניסה לחדר המדרגות ישב בפינה סנדלר ותיקן נעליים. שאלתי אותו באיזה קומה גר אדם שהיה ברשימת הביקורים שלי. מה מטרת הביקור אם מותר לי לדעת? עניתי שבאתי מטעם אחדות העבודה בקשר לבחירות. הוא פרץ בצחוק! הרי זה הבעלים של הבניין, בורגני עשיר וקמצן, אין לך מה לחפש אצלו. מה עוד שהוא גר בקומת הגג (מעליות לא היו אז) חבל על הרגליים שלך. הסקרנות עודדה אותי לעלות ולפגוש את האיש. צלצלתי בפעמון בהיסוס רב וציפיתי לטריקת דלת כשישמע מטעםאיזה מפלגה הגעתי אליו. להפתעתי הרבה הוא קבל אותי בחביבות. הוזמנתי לבוא ולשבת. בשיחתנו התברר שהוא עובד חברת החשמל וחי בדירה בגפו. בדירה היו שני חדרים, מטבח ושירותים. הם נבנו כתוספת על גגו השטוח של הבית של 4 קומות. אתה בטח סקרן איך הגעתי להיות בעלים של הבית הוא שאל. כעובד חברת החשמל הוא הצטרף לעוד קבוצת עובדים שרכשו בכספי הלוואות שהעמידה הנהלת החברה בתנאי החזר מצוינים שטח קרקע בו נמצא עכשיו כיכר דיזנגוף. על השטח שלי ושל אחי, אף הוא עובד חברת החשמל, עומד עכשיו בנין קולנוע אסתר. בכספי מכירת המגרש בנינו את הבית בשדרות רוטשילד. בזמן המנדט האנגלי קבלנו שכר דירה שאפשר חיים טובים. עכשיו הדיירים המוגנים משלמים שכר דירה שאינו מכסה את תשלומי מסי העירייה. אני מתבייש לספר לך שאיני מסוגל לממן עבודות גננות וניקיון, לכן אני מנקה בלילות את החצר. הדיירים הם בעלי הכנסות וחוגגים על חשבוני, ואני נחשב הגביר והנצלן והם "המסכנים". בחורצ'יק בוא נעשה חיים. נשתה כוסית קוניאק, יש לי נקניק תוצרת חוץ אני אכין סנדביצ'ים, נבלה קצת בשיחה, כי עיניך רואות שאני בודד ומשועמם. ספרתי לו על קשיי הקליטה ועל תנאי הדיור ובמיוחד אנו סובלים מהעדר חשמל. מה אין לך חשמל? בושה וחרפה איך קולטים עולים שבאו כמתנדבים לצבא להלחם במלחמת השחרור. אני מחר בבוקר מסדר עם אחי, שהוא מנהל אזור יפו מטעם חברת החשמל, ויהיה לך חשמל. אלה לא היו הבטחות סרק. תוך פחות מחודשיים העמידו עמודים ובזכותי כל הסמטה חוברה לרשת החשמל. לא עוד עששית הנפט המעלה עשן! יש אור בבית. רכשנו מכשיר רדיו, מה עוד חסר לזוג צעיר במדינת היהודים? והבשורות הטובות הולכות ברצף. פולה ספרה לי שנעצר לה המחזור והיא חושבת שנכנסה להריון. ביקור אצל הרופא אימת את דבר ההריון. מצבנו הכלכלי ותנאי הדיור לא אפשרו לידת תינוק ופולה עשתה מאמצים כדי להפסיק את ההריון, שלא צלחו. החלטנו שכנראה הגורל הועיד לנו שיהיה לנו תינוק. אז בואי נברך על כך ושיהיה בשעה טובה! נראו כבר סימנים של ההריון והבטן התחילה לגדול. היא התביישה בהריון. איזה זמנים תמימים היו אז. היא המשיכה לעבוד בכיתן על יד מכונת האריגה ברעש מחריש אוזניים, באבק ולכלוך של שמן המכונות. מוקדם בבוקר קמה כדי להגיע לאוטובוס ובדרך החליפה תחנה לאוטובוס, שנסע לכיוון הרצליה. הזמנים קשים, תכנית צנע הוכרזה בארץ. מקבלים תלושי מזון לאוכל בסיסי בלבד. את החלב מחלקים בכדים. החלב מהול במים וצבעו כחול. במקום בשר שלא היה בנמצא חילקו פילה דגים. לעקרות הבית היו אין סוף רעיונות איך להכין מהדגים מאכלים שיהיה להם טעם ודמיון לבשר. את מין העובר אפשר היה רק לנחש על פי סימנים שונים ומשונים. רוב הניחושים היו שייוולד בן זכר. עובדה מוצקה שהמנחשים הידענים "צדקו", כי נולדה בת. קורה שיש טעות בחיזוי. ביום 4 באוגוסט 1951 בשבת בשעה 10 בבוקר יצאה לאוויר העולם בתנו הבכורה, ושמה בישראל חיה על שם אמי שנספתה בשואה. התינוקת הייתה יפהפייה. כשגדלה צמחו לה שערות בהירות ממש כבובת פרסומת . קבלנו עגלת תינוק מידידים, כך היה נהוג. את עגלת התינוק ועגלת הטיול מסרו במתנה עם תום השימוש. כהגנה נגד עין רעה נקשר חוט אדום בדפנות העגלה. מה שבטוח בטוח. את עבודתי במנגנון המפלגתי הפסקתי מתוך אילוץ כלכלי. הלנת שכר הייתה פריבילגיה של המשק הסוציאליסטי ומפלגות השמאל. חודשים עברו מבלי שקבלתי משכורת. פולה הפסיקה לעבוד לאחר הלידה. הייתי המפרנס היחיד ומצבנו היה קשה מאוד.