אט אט חזרתי לאיתני ולפעילות רגילה. במאי 1987 החלטתי שאני מוכן לצאת לשליחות. באוגוסט 1987 יצאנו לפרנקפורט. בארבע שנות השליחות גדל היקף הפעילות בצורה משמעותית. עשרות מיליוני דולרים עמדו לרשותנו בקווי אשראי נוחים שהעמידו הבנקים. ממקורות אלה מימנתי את היבוא של חומרי גלם למפעלי התעשייה של הקבוצה. גם תמורות היצוא זרמו דרך מערכת הבנקאית אתה פיתחתי קשרים הדוקים. קשרים אלה אפשרו גיוס כספים כמלווה ל-5 שנים. 3 פעמים גייסנו סכומים במסלול זה וכך זרמו למערכת של כלל תעשיות כ– 30 מיליון דולר. הנזילות הגבוהה ומקור כסף זול בהרבה מזה שגבו הבנקים בארץ שינו את מצבם של הרבה מפעלים והשפיעו על מפלס הרווח. לצד ההצלחות במישור העסקי פיתחנו חיי חברה. ביקרנו בהרבה מקומות באירופה, אירחנו לאין ספור מכרים מהארץ, רובם נציגי המפעלים.בתקופת שהותי בפרנקפורט חלו התפתחויות ושינויים במטה החברה בתל-אביב. במקומו של עמוס מר חיים מנכ"ל כלל תעשיות התמנה משה שטיינגרט. הוא הגיע לתפקיד מחטיבת הסחר של כלל. הייתה להם חברת בת שעסקה בשינוע מכלים ובסחר במוצרי נפט ופעלה ברוטרדם שבהולנד. לחברה היו בשנות פעולתה הפסדים כבדים והתגלו מעילות בסכומי עתק. ידעתי זה זמן רב שמשה שטיינגרט לוטש עיניו ורוצה למזג את חברת "איקטקס" המצליחה והרווחית שעמדתי בראשה עם החברה הכושלת שבהולנד. עם העברת הבעלות של כלל מבנק הפועלים לקבוצת דיסקונט של משפחת רקנטי, פרשו ממנה אהרון דברת, יצחק שרם ובכירים נוספים.
התקרבתי לגיל הפרישה ושקלתי לסיים את תפקידי בחוץ לארץ, כי עקב הדברת האינפלציה והתייצבות המערכת הבנקאית בארץ, צנחו הריביות לאשראי במטבע חוץ לרמות שהתחרו עם אלה שגבו הבנקים הזרים. הגעתי ארצה לשיחות עם אהרון דברת ועמוס ספיר וחזי דברת על תנאי הפרישה שלי. הנושא לא סבל דיחוי, לא רציתי להתחשבן על 40 שנות עבודתי עם צוות אנשים חדש "שלא הכירו את יוסף". כמו בכל משא ומתן חייבים להגיע לפשרות. לא קבלתי את כל שבקשתי, למרות שהכל היה מעוגן בהסכמים ובתקדימים של פורשים אחרים. אבל הסכמתי לתנאים שקבעו לי מנהלי כלל. הוחלט שאמשיך לנהל את "איקטקס" חצי שנה לאחר מועד הפרישה (בספטמבר 1991). עם פרישתי וסגירת המשרד, החלטתי לנצל את הקשרים והידע שנצבר במשך שנים לפעילות עצמאית. שכרתי דירת מגורים ששמשה גם למשרד וקבלתי מזכירה במשרה חלקית. החלטנו לחזור לארץ ובאוקטובר 1991 הגענו לדירתנו ברחוב חורגין ברמת גן. חתני פיני מאור מסר לרשותי חדר שהיה חלק משטח קומת המשרדים בבעלות חברה משותפת שניהל. בשנה וחצי של פעילות עצמאית נוכחתי לדעת שקשה להצליח ללא גב ארגוני וכספי. גם הנסיעות התכופות לגרמניה התישו את כוחי. חיסלתי את המשרד בפרנקפורט והתרכזתי בפעילות פיננסית כיועץ ומתווך. מנהלי הבנקים בחוץ לארץ עזרו לי כמיטב יכולתם. היום שרובם פרשו לגמלאות אני ממשיך להתכתב ולהיפגש.
עם סיומו של פרק פעילות פיננסית ומסחרית אני מקדיש את רוב רובו של זמני החופשי באיגוד יוצאי וילנה, בקרן המלגות המרכזית לחקר השואה, בחברות בארגונים שונים וכנציג ציבור במועצות מנהלים במספר חברות ועמותות.
את חיינו האירו נתיבי גיל ורוממות רוח. באוגוסט 1963 ערכנו לבתנו חיה טקס בת-מצווה באולמי גיל בתל-אביב. מאות אנשים באו לחלוק אתנו את האירוע, משפחה, חברים ידידים וחברי לעבודה.
הבר-מצווה של בננו יוסי במאי 1969 נחגג ברצף של אירועים. הנחת תפילין ברחבת הכותל המערבי, עלייה לתורה בבית הכנסת הגדול ברמת גן. קידוש וארוחת צהרים לאחר התפילה באולמי בית האזרח. 400 איש הוזמנו לאולמי "עצמאות" בתל אביב למסיבת הבר-מצווה. בערב הדלקת נר ראשון של חנוכה ב 12 בדצמבר 1971 הובלנו לחופה את חיה שהתחתנה עם פנחס פיני מבית מכטיי. כל שלושת האולמות של גילטון בתל-אביב הושכרו למסיבת החתונה. מעל 600 איש באו לשמוח אתנו. את טקס הנישואין ערך הרב לאו. הולדת הבת הראשונה לירון ב– 1973 (ערב שבועות) הציפה את כל המשפחה ברגשי גיל. מה הפלא? בת ראשונה, נכדה ראשונה ונינה ראשונה. לאחר מספר שנים נולדה דנה. מאמצי בתי ובעלה לבן זכר "הוכתרו בהצלחה" ונולדה בת שלישית יעל.
חיה בתנו הבכורה בחרה במסלול ההוראה. בתחילת דרכה הייתה מורה לספרות ולשון התפתחה במערכת החינוך, השלימה את לימודי התואר השני באוניברסיטה העברית בירושלים במנהל חינוכי. ניהלה את חטיבת "אלון" בכפר סבא בהצלחה רבה ואף הייתה מועמדת לקבלת פרס חינוך ארצי. כמו כן שמשה כמפקחת ארצית על חטיבות הביניים במשרד החינוך. עם פרישתה המוקדמת לגמלאות פועלת כיועצת ארגונית במערכת החינוך.
הבן יוסף לייב, התנדב לקורס טייס, עבר את המבחנים בהצלחה, כשנה היה חניך בקורס טייס ממנו הודח לאחר שצבר שעות טיסה רבות. יוסי נשאר בחייל כאיש צוות אוויר בטייסת ההרקולסים. לאחר שחרורו יצא לארצות הברית ללימודי מגמת המלונאות. עם גמר הלימודים השתלב בעבודה בתחום זה. נשוי לאישה אמריקאית ואב לאלה היום נערה בת 16.
נכדתנו הבכורה לירון נישאה ליגאל וזכינו לנין ושמו בישראל מתן.
אני עורך סיכום ביניים של מסכת חיי ונפעם נוכח האירועים, ההתרחשויות, ימים של ייסורי איוב וימים של גיל וחדווה המהולים בהתרוממות רוח וסיפוק רב.
שנות הסבל פערו פצע עמוק שטרם הגליד וגם הגיל נותן את אותותיו. אולם, מוצא אני מזור לנפשי, זוכה לעידוד ותמיכה מרעייתי הצועדת לצידי מעל ליובל שנים ועטוף באהבה והערצה מילדי ונכדותי.
תפילת הודייה בפי לבורא עולם על כל הטוב והחסד שהרעיף עלי עד כה.
מייחל אני שגם בעתיד אזכה ליהנות מבריאות טובה וצלילות הדעת כשלצידי רעייתי ומשפחתי החמה והתומכת.
אני מלא תקווה שעם ישראל יזכה לחיי שלווה ושלום ושתשקוט ארצנו המיוסרת הנאבקת על קיומה.
