עם הנץ החמה יצאנו מהעיר וצעדנו ברגל לכיוון הכביש המוביל לעיירה טורגל שבקרבת וילנה. מאחר ולא הצלחנו לעלות על משאית צבאית או עגלת איכרים, הלכנו ברגל מרחק של 30 ק"מ עד העיירה. היה יום חם מאוד של חודש אוגוסט. רגלי היו נפוחות, ופצעים שלא הגלידו גרמו לי סבל רב עם כל פסיעה. היו לי מגפי גומי כבדים שמצאתי במחנה כריית הכבול. הם שמשו לעבודה בבוץ הטובעני. לא הורדתי אותם מהרגלים במשך שבועות. לא יכולתי ללכת, הכאב הציק לי. התיישבתי בתעלה בצדי הכביש ואמרתי לאשר אייזיק שימשיך בגפו ליעד. אני נשאר במקום. הוא לא עזב אותי, רץ לכביש ובתנועות של מצוקה וקריאה לעזרה ניסה לעצור כלי רכב או עגלה. אחד האיכרים עצר את עגלתו הרתומה לסוס כחוש שבקושי סחב את העגלה. אשר אייזיק הושיב אותי על העגלה והוא צעד ברגל. לפנות ערב הגענו לעיירה טורגל. בכניסה לעיירה עמדה קבוצת אנשים חמושים בבגדים אזרחיים עם סרט אדום על השרוול. לא היה גבול לשמחתנו כשגילינו שרובם יהודים שהיו ביערות בשרות הפרטיזנים ועכשיו הם מבצעים פעילות שיטור בעיירה. אחד מהם הוביל אותנו לבית בו רוכזו עשרות יהודים ששרדו ביערות או הסתתרו אצל איכרים בסביבה. אשר אייזיק החליט לצעוד לכפר הולדתו כדי לפגוש את האיכרים שעבדו בחווה החקלאית של הוריו. כשהגענו פשטה השמועה שאשר אייזיק בא לכפר. עשרות נשים וגברים יצאו מבתיהם בקולות שמחה וצהלה. התחילה תחרות אצל מי נתארח לשתיית כוסית ולארוחה דשנה. בעליו של בית רב מידות התנדב לארח אותנו ועוד עשרות תושבי המקום. אשר אייזיק שתה כמויות גדולות של וודקה ואכל לשובע. האיכרים והמארח סיפרו שלמרות הסכנות הרבות הם עזרו לשכנים היהודים שהסתתרו מהגרמנים. קוננו על הזמנים הקשים שעברו עליהם, פרי עמלם הוחרם על ידי הגרמנים ובנוסף הגיעו פרטיזנים מהיער ובאיומי נשק גזלו מהם מזון ובגדים. אשר אייזיק הקשיב לדברי מארחיו ולפתע קם, פניו סמוקות, עיניו יוקדות אש השמיע מספר גידופים ברוסית וצעק לעברם " אתם מתלוננים על מר גורלכם? עזרתם לגרמנים ולליטאים בחיסול שכניכם היהודים כדי לגזול את רכושם. הגיעה עת הנקם נחסל את הרוצחים ומשתפי הפעולה ונשיב רכושנו שנשדד. לא נישאר פה אף רגע, עכשיו הולכים, אבל בקרוב נחזור ותרגישו את נקמתו של אשר אייזיק. כשיצאנו מהכפר בדרכנו לטורגל, שמענו צרור יריות מכיוון היער, אחד התושבים שנקלע בדרכנו סיפר שביער נמצאת יחידה של צבא המחתרת הפולנית א.ק. (ארמיה קריובה). הממשלה הגולה של פולין שישבה בלונדון הפעילה מחתרת כנגד הכובשים של פולניה. הכוונה לגרמנים וגם הרוסים. אלה היו כנופיות אנטישמיות שהציבו למטרה להרוג יהודים. מאות ואולי אלפי יהודים שברחו ליערות כדי להציל את נפשם נרצחו על ידי יחידות הא.ק.הגענו לבית בו רוכזו היהודים. אנשי צבא יעצו שנתפזר בבתי התושבים כי קיימת אפשרות שהמחתרת הפולנית תתקוף בשעות הלילה את טורגל וחיי היהודים נתונים בסכנה. מצאנו מקום לינה בגורן של אחד מתושבי המקום. כל הלילה שמענו חילופי יריות בין הפולנים וחיל המצב הסובייטי. עם שחר נפרדתי מאשר אייזיק שהחליט להישאר בטורגל, ועליתי על משאית צבאית שנסעה לוילנה. החלטתי להגיע לבית שלנו ולפגוש שם שכנים שגרו בבית שנים רבות. אולי אקבל סיוע וקורת גג. ביקורי הראשון היה אצל קצב פולני שגר עם אשתו בדירת קרקע צמודה לאטליז. הם קבלו אותי בחמימות ושמחו על שנשארתי בחיים. היו מוכנים לסדר לי פינה ללינת לילה, אבל סירבתי לקבל את הצעתם. לא רציתי להדביק אותם במכת הכינים שפשטו בגופי. לפנות ערב הגיעו עוד שכנים, ביניהם בן אדם לא מוכר לי. מסתבר שהוא היה נגר במקצועו, שהיה מדי פעם מבצע תיקונים בבניין. הוא סיפר לי שבחודשי החורף הוא ומשפחתו רעבו ללחם ורק הודות לאבא שלי שהיה נותן לו כסף כמקדמה לעבודות עתידיות הם הצליחו להתקיים. וכך אמר: יש לי התחיבות מוסרית לעזור לך, אני גר בדירה של שלושה חדרים, אשתי והבנות נסעו לכפר לעבוד באסיף תפוחי אדמה, ועד מועד בואן יש לו מקום בשבילי. סיפרתי לו שיש לי בעיית כינים. אל דאגה בוא ונשתדל לעזור לך. כשהגענו לביתו, הוא שם סירים על הכיריים במטבח, הרתיח מים, הושיב אותי בגיגית, קרצף את עורי בזרדים של עץ לבנה, שרף בתנור את בגדי והוציא מהארון חלקי לבוש שהיו בכמה מספרים גדולים עלי. לא אשכח את האיש ניקולאי קוזיי, שבזכותו ישנתי בלי להתגרד וקבלתי קורת גג והכנסת אורחים חמה.
בבוקרו של יום הצצתי מהחלון וגיליתי שמולי חלונות הדירה בה גרנו עד לגרוש לגטו. דמיינתי שאני רואה את בני משפחתי נעים בדירה, אימי, אבי ואחותי והסבתא. המשכתי לעמוד ודמעות זולגות ללא הרף. ניקולאי ניגש אלי וחיבק אותי ושאל מה הסיבה לבכי. אמרתי לו שכל עוד אגור בדירתו לא ארפה מלהשקיף לעבר חלונות דירתנו. כעבור ימים מספר החלטתי להיכנס לדירה. מצאתי בה משפחות שפונו מבתים שניזוקו בעת ההפצצות והקרבות הקשים שהתנהלו בין הכוחות הסובייטים וחיל המצב הגרמני בוילנה. מצאתי בדירה חלק מהריהוט שנשאר כמחכה לשובם של בעליו החוקיים. היו שם: מזנון מעץ בגילוף מלאכת מחשבת, שולחן כתיבה מעץ אלון ועוד פרטי ריהוט שונים. החתמתי את דיירי הבית על התחייבות לשמירת הריהוט עד שאגיע לקבלו. חיפשתי בעליית הגג תמונות ממוסגרות של סבתא וסבא, הורי אבי, תמונת החתונה של הורי ועוד תמונות של בני משפחה אותם הסתרתי ביום הגירוש מהבית לגטו. לצערי, לא מצאתים.
הגעתי לדירתו של ד"ר קספרוביץ. הוא ורעייתו זכורים לי כידידים טובים של הורי. ד"ר קספרוביץ היה בזמן השלטון הפולני ראש מינהל הבריאות של העיר וילנה. איש אציל נפש, ליברל, שזעם על כל גילויי האנטישמיות מצד אחיו הפולנים. שעות רבות ישבתי אתם וגוללתי לפניהם את קורות המשפחה. מאז אותו ביקור באה גב' קספרוביץ מדי יום והביאה תבשיל חם, אותו חלקתי עם ניקולאי. הוא היה אדם עני שאף התגאה בעוניו, באומרו: "מצפוני נקי, אני לא גזלתי רכוש יהודי".
בסוף השבוע הגיעו מהכפר אשתו של ניקולאי ושתי בנותיו. ניקולאי ביקש ממני להישאר בחדרי. קולות ריב ומדון בקעו והגיעו לאוזני. אשתו של ניקולאי צרחה, שלא תסבול נוכחות של יהודי בביתה ועליו לסלק אותי מיד מהבית. ידעתי שמצפונו של ניקולאי וטוב לבו לא יסכימו לגירושי מהבית. החלטתי למנוע ממארחי עגמת נפש והודעתי שאני עוזב את הדירה למען שלום בית. ארזתי את "רכושי" הדל ויצאתי מהבית. ירדתי מהמדרגות ושקלתי לאן אני הולך, איפה אפשר לקבל מחסה? בטרם עזבתי את החצר לשער היציאה ברחוב, רץ לקראתי ניקולאי, פניו העידו על שביעות רצון. בוא בחזרה, אשתי נרגעה מהתקפת הזעם והיא מסכימה שאבוא לגור אתם. חזרתי לדירה לחצתי בחום את ידה של אשת ניקולאי, הבטחתי שלא אשכח את מעשיהם ולא אחסוך כל מאמץ כדי לגמול להם על הכנסת האורחים.
יצאתי לחצר בית הכנסת הגדול לחיפוש יהודים ניצולים. ברחבת בית הכנסת פגשתי יהודים שחזרו מיערות הפרטיזנים, ממקומות מסתור וניצולי מחנות העבודה. חלקם כבר מצאו תעסוקה ולבושם ומראה פניהם העידו שלא סובלים מחוסר תזונה. מרגשת ביותר הייתה הפגישה עם שני חברים מספסל בית הספר תרבות בוילנה, אליהו סבירסקי ז"ל ואברהם קרפינקס (קרן פז) ז"ל. הם שרדו ביערות בשורות הפרטיזנים. חבר נוסף וילקומירסקי נהרג בקרב עם הגרמנים. מצאתי מקום עבודה במפעל לעיבוד עורות. בחצר המפעל השאירו הגרמנים מלאי עצום של פחם ותפוחי אדמה. עגלות רתומות לסוסים של הצבא הסובייטי הובילו את הפחם ואת תפוחי האדמה לבסיסים שונים של חיל המצב בעיר. הייתי אחראי על הרישום של המשלוחים. כשהגיעו תלונות מהבסיסים שאין התאמה בין הרישומים בטפסים לבין המשלוחים שהגיעו בפועל, הבינותי שיש מי "שדואג" שחלק ממטען יקר זה ימצא את דרכו לשוק השחור. החלטתי לנצל את העובדה שאין חקירות ועונשים, כנראה בגלל מעורבותם של קצינים בכירים בדבר, והעברתי עגלה עם פחם ותפוחי אדמה למרתף של המארחים שלי. הם לא האמינו שהגמול לטוב לבם יגיע כל כך מהר.
מפה לאוזן עברה בין יהודי העיר הניצולים הידיעה על תפילת כל נדרי שתיערך בבית הכנסת הגדול. אירועי הלילה הזה לא ימושו מזיכרוני כל ימי חיי. כשהגעתי לחצר הגדולה שלפני הכניסה לבית הכנסת, הצטופפו בה מאות חיילי וקציני הצבא האדום, גברים ונשים. בית הכנסת היה מלא עד אפס מקום, ברובם לובשי מדים. עם תחילת תפילת כל נדרי פרץ בכי אדיר וזעקות שבר מקומץ הניצולים ונחשול אדיר של בכי פרץ גם מפיהם של יהודים ושאינם יהודים, קציני וחיילי הצבא הסובייטי.
מאות שנים עמד בית הכנסת על תלו, ושימש מקום תפילה ומפגש לדורות של יהודים. גדולי החזנים התחילו את דרכם בבית הכנסת של וילנה וכשקבלו את ברכתו של הקהל הוילנאי, נפתחו בפניהם כל שערי התפילה בעולם. הייתי בא עם אבא לשמוע את החזן והמקהלה, תענוג עילאי לנפש היהודית. זכיתי לשמוע את תפילותיהם של גרשון סירוטה, משה קוסוביצקי, שטיינברג, והחזן האחרון שלפני החורבן, איידלמן.
בית הכנסת ששימש בזמן הכיבוש הגרמני לאחסון תבואה, נהרס על ידי השלטונות הסובייטים.
בוילנה שלאחר השחרור פרצה מגפת טיפוס. ברית המועצות הייתה בעיצומה של מלחמה עם גרמניה הנאצית ובעיר היו בסיסי צבא ובהם תנועה של אלפי אנשי צבא. צוותים של חיל הרפואה ריססו את חצרות הבתים בחומר חיטוי. במודעות שהופצו ברחבי העיר ניתנו הוראות על כללי שמירה על ניקיון וקריאה לתושבים להודיע מיד לשלטונות על כל מקרה של אדם שחולה ושוכב בביתו. ניקולאי, בעל הדירה בה התגוררתי קיבל חום גבוה ושכב במיטה חסר אונים. פחדתי להודיע על מחלתו פן יעבירו אותו לצריפי הסגר מחוץ לעיר.
למחרת נפלתי למשכב, קדחתי מחום , לא יכולתי להזיז יד או רגל. גברת קספרוביץ דפקה על הדלת ולא הייתי מסוגל לקום מהמיטה, צעקתי בכל כוחי שאני חולה ולא יכול לזוז מהמיטה. למזלי היא שמעה את צעקותי, הזעיקה צוות רפואי צבאי שפרץ את הדלת ופינה אותי ואת ניקולאי לצריפי ההסגר. עשרות חולים שכבו בצפיפות איומה, רופאים ואחיות ניסו לעזור במיטב יכולתם. שמו מטליות לחות על המצח להקלת החום הגבוה. כומר קתולי בא לעודד את החולים. כשהגיע למיטתי הושיט את הצלב שלפי המנהג חייבים לנשקו. למרות שהייתי בערפול חושים, צעקתי אני יהודי אני יהודי. הכומר התיישב על ידי ושאל האם יש לי קרוב משפחה או ידידים. קשה היה עלי הדיבור, לכן עשיתי בראשי סימן שאין לי. למחרת הוא בא שנית לבקרני וסיפר שלפני ימים מספר השתחרר מבית החולים בחור יהודי ששכב חולה בטיפוס ואמו של הבחור ישבה על יד מיטתו 24 שעות ביממה. הוא התעניין במשרד על כתובתו של הבחור היהודי ולא הצליח לברר, אבל נמסר לו שהאימא של החולה צריכה להגיע לבית החולים לקבל מסמכי שחרור. הוא ביקש שמיד עם בואה יודיעו לו על כך. באחד הימים הגיע אלי הכומר ואתו האימא של הבחור היהודי. היא סיפרה לי שהצליחה לשרוד עם שני ילדיה, בן ובת. למחרת היא הגיעה עם סלסלה ובה צנצנת מרק ופרוסות לחם. התחלקתי עם ניקולאי שהיה רעב וגלמוד כמוני. אשתו והבנות שנסעו לכפר לעבודות השדה לא ידעו כמובן על אשפוזו בצריפי ההסגר.
מדי פעם באה האישה לביקור ואתה סלסלה עם המזון. קילומטרים היא צעדה ברגל ממרכז העיר עד לצריפים שביער זקרט אשר במבואות העיר. סוף אוקטובר, השלג הראשון, אני מחלים ממחלת הטיפוס ועלי לעזוב את בית החולים. לגופי חולצה דקה בלבד. חיינה קראו לאישה, היא הביאה לי מעיל צבאי שרכשה בכספה. כשיצאתי מבית החולים מצאתי אצלה בית חם. בנה יענקלה היה קצת מבוגר ממני, ונהיינו חברים טובים. הכרתי בביתם נוער יהודי שמדי ערב בא ליהנות מאווירה ומבית מכניס אורחים. דבר נדיר היה לפגוש תא משפחתי, אימא וילדים. וזהו סיפור הישרדותה של משפחת אושמיאן: אבי המשפחה היה אינסטלטור במקצועו, הוא הכיר את תעלות הביוב התת קרקעיות בוילנה. במשך חודשים חפרו הוא וקבוצת יהודים מנהרה בתוך תעלת הביוב. 12 איש בהם אושמיאן אשתו ושני ילדיו ישבו במנהרה כמעט שנה אחת. הצחנה מהביוב שזרם בצינורות הביוב הייתה איומה. בלילה פתחו את מכסה הביוב כדי לשאוף אויר צח. אושמיאן האב מת לאחר ייסורים קשים בגלל חוסר אוויר לנשימה ונקבר במקום.
בביתם הכרתי בחור יהודי בלונדיני עם עיניים כחולות, "שייגץ" אמיתי. הא הצליח לעבוד בכפר בחקלאות, התחזה לפולני, שברח מהעיר, כדי להימנע מגירוש לעבודות כפייה לגרמניה. כבר בפגישתנו הראשונה נוצר קשר חם בינינו. הוא היה בשנתיים או שלוש מבוגר ממני. הוא הציע לי לעבור לגור לדירתו בת 5 חדרים. בחלק מהחדרים גרים נכי מלחמה יהודים. קבלתי ברצון את הזמנתו, נפרדתי מניקולאי ומשפחתו ועברתי לדירת הידיד.
