יום הגירוש לגטו: אבא הלך בשעות הבוקר המוקדמות לעבודה בחצר מטה הגסטאפו. אימא וסבתא אובדי עצות, אחותי הקטנה בראותה את מצוקתן מיררה בבכי ואני בן ה-15 עזרתי כוח והתחלתי לארוז מכל הבא ליד, בסדינים שנפרסו על הרצפה. דברי ערך וכלי בית נמסרו לשכנים כפיקדון. את רוב רכושנו השארנו בבית לדיירת המשנה שלנו, ליטאית צעירה, סטודנטית שדאגנו לכל צרכיה כמו לבת משפחה. כל אחד מאתנו שם על גופו מלתחה שלמה. היום היה שטוף שמש ואנו כבדים ומסורבלים. בנוסף שמנו על כתפנו צרור ענק של בגדים, כלי מיטה, כריות ומזון.כשהגיעו השוטרים הליטאים וריכזו אותנו על יד שער היציאה בעומדנו מדוכאים, מפוחדים ומושפלים, בקעה מוזיקה עליזה מחלונות שכנינו הגויים. שכנה שלנו אשתו של קצין ליטאי בכיר, ידידת משפחתנו, הופיעה בשער ובקשה מקצין המשמר, שיובילו את משפחתי ובמידת האפשר את יתר הדיירים רק לגטו. הבנתי ליטאית ומוזר היה בעיני תוכן בקשתה, הרי ידוע שמובילים אותנו לגטו. המרחק שבין בית מגורינו ועד שטח הגטו היה כ – 3 קילומטר. אנו בקושי זזים, המשא הכבד על שכמנו מעיק. הלבוש הרב על גופנו מגביל כל תנועה, הננו נאלצים כל כמה מטר להוריד את הצרורות מעלינו ולנוח. להפתעתנו מתייחסים חיילי המשמר והעומד בראשם בסבלנות, אמנם מרעיפים עלינו קללות ודברי בלע אבל לא מנחיתים מכות על ראשינו. מכל הרחובות והסמטאות זורמים לרחוב אלפי יהודים מגורשים שצועדים עמוסי פקלאות לכיוון הגטו. זרם האנשים הולך ומתעצם כל אימת שמתקרבים לשער הגטו. ברחוב זבלנה המוביל לשער הגטו עומדים אלפי אנשים, לא ניתן להתקדם. זקנים וחולים נתמכים על ידי קרובים, תינוקות בזרועות אמהות ממררים בבכי קורע לב. ובנוסף נשמעות קריאות שבר של ילדים המחפשים את הוריהם שהלכו לאיבוד עקב הצפיפות והדוחק. סוף סוף הגענו לשער הגטו המוקף במשמרות משטרה ליטאית וס.ס. גרמנים. נדחסנו לחצר ברחוב רודניצקה, פלשנו לדירה בה היו כבר עשרות אנשים ששכבו על רצפת החדר ובקושי מצאנו פינה להתמקם בה. על יד הברז היחידי במטבח הדירה מצטופפים עשרות אנשים כדי למלא בקבוק מי שתייה. השירותים נחסמו כי הביוב עלה על גדותיו וצחנה איומה הכבידה על הנשימה. אנשים שבאו לגטו מאוחר יותר שכבו בחדרי המדרגות, וכשאלה התמלאו בבני אדם, שכבו אף בחצרות הבתים ואפילו ברחובות, תחת כיפת השמיים.
להגיע לבית השימוש הציבורי הייתה משימה בלתי אפשרית, כי נאלצת לדרוך על אנשים ששכבו בחדרי המדרגות ובחצרות. הייתכן שרק לפני מספר שעות היינו בביתנו המרווח ובו אמבטיה ושירותים? איך נוכל לחיות בצפיפות וזוהמה בגטו. עיקר החרדה לגורל אבא. הלילה עבר עלינו ללא שינה. עם בוקר הצלחתי בקושי רב להגיע לרחוב, פגשתי באקראי תלמיד מבית הספר שהיה גר ברובע שלנו. הוא סיפר לי שהצליח לברוח מקבוצה שהובילו לבית הסוהר לוקישקי. עכשיו הובהר לנו פשר בקשתה של שכנתנו הליטאית שיובילו אותנו לגטו, כי היא ידעה על תכנית שכל יהודי הרובע שלנו יגורשו לבית הסוהר ולא לגטו ומשם לפונאר להשמדה. מידע זה הגביר את החשש שגם אבא הובל לבית הסוהר. בבוקר מוקדם התייצבתי בחצר היודנרט ברחוב רודניצקי 6, ונרשמתי לצאת לעבודה מחוץ לגטו. אתי היו עוד אלפי גברים. צורפתי לקבוצה של 500 איש שצעדה משער הגטו למחסנים באתר תחנת הרכבת. הוכנסנו למחסן בגודל מגרש כדורגל, בו אוחסנו שקי מלט. השקים נערמו לגובה של כ–10 מטרים. האבק של המלט צרב את עינינו ובקושי ראינו איש את רעהו. נשמנו בקושי. שומרינו הגרמנים עמדו עם רובים מכודנים והפליאו את מכותיהם תוך צרחות וגידופים. הפקודה הייתה להעביר את שקי המלט במשקל של 50 ק"ג כ"א מהמחסן לקרונות רכבת, מרחק של כחצי קילומטר. מי שכשל ספג מכות. אלה שעמדו על ערמת השקים כדי להגישם לסבלים כמעט נחנקו. הם ברחו כדי להצטרף לסבלים שהיו לפחות באוויר הצח. לאחר 5 שעות עבודת פרך הייתה הפסקה של חצי שעה. עמדנו בטור לקבל אוכל: היו אלה צנימים קשים כאבן ודג קפוא. למרות הרעב שהציק, לא הצלחנו ללעוס את האוכל והמשכנו לעבוד עוד 5 שעות, מותשים ורעבים. זיהיתי בקבוצת העובדים שכן שעבד עם אבא במטה הגסטאפו. ממנו נודע לי שאבא הצליח לברוח כמוהו ממקום עבודתו והגיע עם זרם המגורשים לגטו מספר 2. לגטו מס' 2 הובאו
כשנים עשר אלף יהודים. גטו זה התקיים רק מספר חודשים ורוב תושביו חוסלו בפונאר. כשהשכן חזר לגטו הוא סיפר לאבא על פגישתו אתי ואז נודע לו שאימא, אחותי, וסבתא נמצאים בגטו מספר 1. תוך זמן קצר הוא הצליח להגיע אלינו. איחוד המשפחה גרם להתרגשות רבה והקל במקצת על מצב רוחנו העכור. למרות הצפיפות הרבה שהייתה בדירתנו (בה היו קרוב ל–40 איש) קלטנו את משפחתו של אבי, אחיו יצחק יעקב, אשתו ליזה, בנו דוד ובנותיו סוניה וגניה. בת נוספת פניה עם בתה התינוקת בת שנתיים מרים לא הלכו לגטו ומצאו מסתור אצל פולנים בעיר. אני ואבא נשלחנו לעבודה ביחידה שעסקה בתחזוקה של מתקני הצבא הגרמני. לאבא היה ניסיון בעבודות שיפוץ ותיקונים בהיותו שנים רבות אחראי לניהול הבתים שהיו בבעלות המשפחה. אני ניקיתי את המגורים, החצרות, הסקתי את תנור החימום. העבודה לא הייתה קשה. קיבלנו במקום קצת מרק ופרוסת לחם, והייתה גם אפשרות להביא לגטו קצת מזון שנרכש בכסף או בגדים אצל פולנים שעבדו במקום. הגנבנו גם שבבי עצים עליהם בישלה אימא קצת מרק שהוכן מקמח שיפון ולפעמים גם מתפוחי אדמה. הקיצוב בגטו היה מנות רעב. קיבלנו ½ קילו לחם לנפש לשבוע. אכלנו אותו מיד עם קבלתו.
ה – 1 באוקטובר 1941 יום כפור אנו יוצאים למקומות העבודה, כי אסור להעדר, בנפשנו הדבר. אבל כולנו בלי יוצא מהכלל צמים. בעת חלוקת המרק הדליל אף אחד לא מתייצב. הגרמנים זועמים ומופתעים מה קרה ליהודים. התופעה נחשבה לפעולת מחאה או המרדה, ואנו מותשים ורעבים הרגשנו סיפוק וגאווה אדירה. יכולנו להפגין סולידריות יהודית וכבוד עצמי, למרות סכנת המוות שריחפה מעל לראשנו.
עם בואנו לגטו באנו לבית הכנסת לתפילת נעילה. בית הכנסת הקטן צר מלהכיל אלפי היהודים שגדשו את כל סמטאות הגטו. לא תפילה הייתה בפינו, אלא זעקות שבר ובכי מרורים. בצאת היום הקדוש הפסקנו את הצום עם קצת מרק ופרוסת לחם. בשעות הלילה נשמעו יריות וצעקות מחרישות אוזניים.
נודע שליטאים וגרמנים פלשו לגטו ומוציאים משפחות שלמות המובלות לשער הגטו. ברחנו לעליית הגג. את הסולם משכנו פנימה, נעלנו את הדלת שנחסמה בארגזים וריהוט ישן שמצאנו בעליית הגג. כל הלילה היינו בדריכות ופחד שמא נתגלה. עם עלות השחר השתרר שקט ברחבי הגטו. בבוקר יצאנו למקומות העבודה.
באקציה של מוצאי יום כיפור הוצאו מגטו 1 ומגטו 2 4000 יהודים וכולם נורו בפונאר. אקצית יום הכיפורים זעזעה את כל אוכלוסיית הגטו. נמוגו האשליות שבתוך הגטו, למרות התנאים האיומים, נוכל לנהל חיים ללא פחד והתנכלויות מצד שכנינו.
תעודות המעידות על העסקתו של בעל התעודה במקום עבודה גרמני נסכו ביטחון. אמונה זו התנפצה באקצית יום כיפור. כשיהודים שנחטפו מבתיהם הציגו את תעודות העבודה בפני חוטפיהם, הם קרעו את התעודות לגזרים.
