הבריחה אל החופש

עם רדת החשיכה יצאנו מהיער, נכנסנו לשדה חיטה, התקדמנו שפופים בין שיבולי החיטה, בל ניחשף. נביחת כלבים העידה על הימצאותו של כפר בקרבת מקום. התקרבנו לבית בקצה הכפר וערכנו תצפית. בחצר שיחקו ילדים קטנים סימן ששוכני המקום אנשים צעירים, משמעות הדבר שקיימת סכנה שיסגירו אותנו. החלטנו לחזור לפאתי היער וצעדנו קילומטרים רבים עד שהגענו לכפר נוסף. הרעב הציק מאוד והיינו תשושים. אורות עמומים בקעו מחלונות בתי הכפר ונביחת כלבים שהרגישו בתנועה חשודה הוציאה את האיכרים החוצה כשבידיהם פנסים להארת המקום. החלטנו להסתכן ומחוסר ברירה התקרבנו לאחת החצרות בה הסתובב איכר ליטאי. הוא היה מופתע ומפוחד. בליטאית עילגת אמרנו, שברחנו ממחנה עבודה ומבקשים פרוסת לחם כי מזה יומיים לא בא אוכל לפינו. אני אשאיר לכם פרוסות לחם על עמוד שער הכניסה, כי סכנת חיים היא למי שעוזר ליהודים. לשאלתנו מה מרחק המקום למחנה העבודה שלנו הוא אמר שהמרחק בהליכה על פסי הרכבת כ – 20 קילומטרים. עוד הוסיף שחיינו בסכנה, כי משמרות צבא ומשטרה שבורחים מאימת הרוסים המתקדמים, נמצאים בקרבת מקום. סעדנו את לבנו בפרוסות הלחם שהשאיר לנו האיכר, שתינו מי מעין צלולים שמצאנו ונרדמנו עד שזריחת השמש העירה אותנו מהשינה.
משתפי הפעולה הליטאים, שוטרים וחיילים השתכנו בבתי הכפריים לשם מנוחה והצטיידות במזון. לא נוכל עוד להתקרב לבתי האיכרים לבקש אוכל, האם נגזר עלינו שנגווע ברעב? החלטנו לחזור למחנה הנטוש, שם נשארו מחסני מזון, בגדים ושמיכות. לאחר הליכה מפרכת בשבילי היער הגענו עם שחר לגדרות המחנה. שכבנו ביער וצפינו לשטח המחנה ולא האמנו למראה עינינו. עשרות יהודים גברים ונשים מתרוצצים במחנה וביניהם שומרים חמושים. הייתכן שהחזירו את כולם למחנה? שמנו לב שלא מוצבים עוד שומרים על המגדלים, כמו כן אין שמירה בשער המחנה ממנו יוצאים ובאים אסירי המחנה באין מפריע. ניגשנו לשער ופגשנו בחברים שאתם באתי ממחנה ה.ק.פ. בוילנה. מסתבר שמאה ושישים איש הצליחו לברוח ליער ובתוכם שלושה שומרים חמושים, אחד רוסי ושני אוזבקים. הם גויסו על ידי הגרמנים מתוך מחנות השבויים ככוחות עזר לצבא הגרמני. החייל הרוסי שהיה קצין בצבא האדום ערך מפקד בחצר המחנה. הוא נאם ברוסית באומרו שעל כורחם גויסו לצבא הגרמני, הם נאמנים לצבא האדום שקרב ובא אלינו והוא מאמין שנעיד לטובתם על כך שהתנהגו אלינו בכבוד. עלינו להתפצל מיד לקבוצות של מקסימום 10 איש ולהתפזר ביערות הסביבה ולהסתתר כדי לשרוד עד בואו של הצבא האדום.
מחסני המזון רוקנו על ידי הבאים לפנינו. הצלחתי למצוא מעיל קצר מרופד בפרוות כבש. בשיבוץ הצטרפתי לקבוצה של ידידים אתם הגעתי מוילנה. היינו 12 איש, בתוכם שני זוגות נשואים. נהגנו על פי הוראות הקצין הרוסי. צעדנו ליער בלי לקבוע מקום מסוים. כשצעדנו מספר קילומטרים בתוך היער העבות, מצאנו מקום ובו וצמחייה צפופה ושם החלטנו להתמקם. לאחר מנוחה של מספר שעות יצאו מספר גברים לחפש מזון ומים לשתייה. הם חיפשו שדות מעובדים, ובמיוחד חלקות תפוחי אדמה שכמעט הבשילו. עוד טרם שהגיעו חברינו ממסע החיפושים גילה אותנו רועה עדרי פרות. הוא נבהל וברח כשראה אותנו. כשהגיעו חברינו מהסיור החלטנו לזוז ולחפש מקום אחר, כי חששנו שהרועה ילשין עלינו ויגלה את מקום המסתור למשמרות המשטרה בסביבה. נדדנו שוב עשרות קילומטרים בחיפושינו אחר מקום בו נוכל למצוא תנאים שיבטיחו הישרדות. החלטנו לא לשהות יותר מיומיים במקום אחד. באחד הלילות נתקלנו בשלושה אנשים חמושים. ידענו שרק פרטיזנים צועדים בלילות ביער, לכן לא חששנו מהם. להפך, שמחנו לפגישה המקרית, והבענו את רצוננו להצטרף לשורות הפרטיזנים. הם שאלו האם יש לנו נשק. ידענו שבלי נשק לא יצרפו אותנו, מאידך חששנו שאם נגיד שיש לנו נשק הם עלולים לשדוד את הנשק ואחר כך לפגוע בנו. אמרנו שאם נתקבל לשורותיהם נביא נשק שקברנו באחד הצריפים במחנה. קבענו שלמחרת בלילה הם יבואו אלינו, כדי לקחת אותנו לבסיס הפרטיזנים. התנהגותם עוררה בנו חשדות וחששנו שזו קבוצת שודדים שאינם חלק מפרטיזנים מאורגנים. החלטנו להסתלק מהמקום, אבל ליתר ביטחון השארנו שני חברים בתצפית בקרבת מקום. והיה והם יופיעו יודיעו לנו על כך, ונשקול את צעדינו. החברים בתצפית חכו כל הלילה ואף אחד לא בא. החששות התאמתו. היו אלה טיפוסים פליליים.
הרעב, חוסר השינה, מכת הכינים, הגשם הבלתי פוסק התיש את כוחנו וגרם להתרופפות העצבים. חלק מאתנו שקע בדיכאון והפסיק לתפקד, וחלקם גרמו למריבות וויכוחים שאף הגיעו לתגרות ידיים. במיוחד סבלנו מכמה אנשי העולם התחתון, שמיררו את חיינו. שני מקרים בולטים להתנהגותם זכורים לי היטב. הם חשדו באחד הזוגות הנשואים שיש ברשותם זהב, הם ניסו בכוח לעשות חיפוש על גופם כדי לגלות את הזהב. מאחר והם התנגדו לחיפוש, הותקפו על ידי הבריונים. עמדנו כאיש אחד להגנתם. המעיל עם בטנת הכבש שמצאתי במחסן ושחימם את גופי והיה מגן מקור וגשם, נחשק על ידי הבריונים, בטענה שזה שייך להם ואני גנבתי אותו. הם ניסו להפשיט את המעיל בכוח, נאבקתי ובעזרת חברי הקבוצה שמרתי על המעיל. בהתייעצות סודית בינינו החלטנו לברוח. כשיישנו נקום ונסתלק למקום אחר. לאחר שיקול דעת נוסף זנחנו את תוכנית ההתנתקות, כי היו גם יתרונות להיות במחיצתם, במיוחד בתושייה שגילו בגנבת מזון מחצרות האיכרים.
רעם התותחים מהחזית המתקרבת הלך והתעצם. מעלינו עברו אווירונים מנמיכי טוס ועליהם סמל הכוכב האדום. מהכביש נשמעו רעשי מנועי טנקים ומשאיות. התרחקנו יותר עמוק לתוך היער, שמא ינסו הגרמנים הנסוגים לברוח ליער לחפש מחסה מהפצצת מטוסי הרוסים. בלכתנו התקרבנו לפסי רכבת, עצרנו בפאתי היער, שמענו קולות בגרמנית. יחידה של חיילים גרמנים צעדה חמושה ברובים ומקלעים ובראשם קצין רוכב על סוס. קצב הליכתם העיד שהם במנוסה. אין עוד ספק שמועד שחרורנו קרב ובא. העיקר להחזיק מעמד, אל לנו להסתכן ולחפש אוכל, לא נמות מרעב, נשב במקום ונחכה לבאות. מהכביש לא נשמעו עוד רעשים של תנועת רכב. את מטוסי הקרב הסובייטים מנמיכי הטוס החליפו מפציצים כבדים שטסו בגובה רב. יממה של מתח ודריכות עצומה עברה עלינו במעבה היער. עם עלות השחר, נשמע שאון מנועי טנקים. מה סיבת הופעת טנקים גרמנים על הכביש לאחר יממה של שקט? חששנו למהפך בחזית, שמא הגרמנים התאוששו ועורכים מתקפת נגד. כשפסקו רעשי המנועים, שמענו קולות אדם בוקעים מהכביש. אין ספק שיחידת טנקים חונה על הכביש למנוחה. אחד מבחורי הקבוצה, התנדב להגיע קרוב לכביש כדי לקלוט את הקולות, ולזהות את שפת דיבורם. הבחור חזר ואמר לנו, שנדמה לו ששמע קולות ברוסית, אבל אין הוא בטוח כי פחד להתקרב לכביש, פן יתגלה. היה אתנו בחור צעיר בלונדיני יפה תואר שהיה אמיץ ובעל תושייה. הוא החליט לצעוד ולברר מה קורה בכביש. הוא התרחק מאתנו, ובהליכה שפופה צעד לכיוון הכביש. כעבור שעה קלה שמענו שאגות שהדהדו בכל רחבי היער " דאס איז די רויטע ארמיי, מיר זיינען פריי, מיר זיינען פריי". זהו הצבא האדום, אנו חופשיים! אנו חופשיים!
רצנו בכל כוחנו לעבר הכביש, פגשנו יחידת הובלה של הצבא האדום. חיבקנו ונישקנו את החיילים שהופתעו לראות אותנו, אנשים בעלי מבט מפחיד, לבושי בלויים. זאת הייתה פגישה בין אנשי צבא קשוחים שעברו שנות מלחמה עקובה מדם ונתקלו לראשונה ביהודים ניצולי המשטר הנאצי. שנות הסבל הטביעו את חותמם עלינו. הם נבהלו ממראה פנינו, קצין רכוב על סוס הגיע ושאל אותנו מי אתם ומאיפה הגעתם. כשאמרנו שאנו יהודים שהצלחנו לברוח מהגרמנים ירד מהסוס ואמר ביידיש: "איר זייט דאך מיינע ברידער", הרי אתם אחי! איך הצלחתם לשרוד? צעדתי אלפי קילומטרים וראיתי את החורבן והרצח של עמנו ובתוכם בני משפחתי. אתם נמצאים עדיין בסכנה, כי קו החזית קרוב מאוד, עליכם להסתלק מיד. הוא ציווה על נהגים שהגיעו עם משלוח של אספקה צבאית שיחזירו אותנו לבסיס האספקה המרוחק כ-20 קילומטר מהמקום. עלינו על המשאיות והגענו לבסיס. בשטח מוסווה בין העצים ראינו ארגזי תחמושת, ושקים של מזון. מפקד הבסיס ציווה להאכיל אותנו במרק סמיך וחם וציווה להסתלק מהמקום, כי קיימת סכנה שהגרמנים יפציצו את הבסיס. הלכנו ברגל לכיוון קובנו. צעדנו על הכביש שהיה עמוס בצבא, בתנועת טנקים ותותחים. רכב צבאי זרם ללא הפסקה ואנו צועדים וכל הזמן משמיעים קריאות הידד לשבח הצבא האדום, ברית המועצות והחבר סטלין. עצרנו למנוחה בכפר ליטאי. בחרנו להתמקם בבית גדול וחדש שהעיד על היות האיכר אמיד. ציווינו על אשתו של האיכר שתאכיל אותנו ותמצא מקום ללינה. אוכל אתן לכם, אבל לינה לא תקבלו, כי חיילים סובייטים שבסביבה יגיעו בקרוב ללינת לילה. הגבנו בחריפות ואיימנו שנגרש אותם מהבית ואנו נתמקם בו. אחת מבנות המשפחה רצה להזעיק חיילים שהיו בסביבה. הם הגיעו לבית ושאלו האם זה נכון שפלשנו לבית ללא רשות? אמרנו שזו זכותנו לפלוש לבית ליטאי שכולם היו משתפי פעולה עם הגרמנים. פעולת ענישה יבצעו השלטונות לפי הצורך, ולא אזרחים, הם אמרו. ואם לא תסתלקו מיד, נעצור אתכם ותעמדו למשפט צבאי. הוכינו בתדהמה! הצבא האדום מגן על זכויות עם המרצחים, ואנו קורבנות משטר האימים צפויים למעצר? הייתה זו סנונית ראשונה שבישרה שאין לנו לצפות ליחס של חמלה והתחשבות או זכויות יתר מצד השלטונות הסובייטים. נהפוך הוא, הסובייטים התייחסו בחשדנות למי שניצל מידי הגרמנים. זה כלל יהודים וגם שבויי מלחמה מהצבא האדום. אם נשארת בחיים, סימן שהיית משתף פעולה. ימים ולילות חודשים ושנים נאבקנו בכל מאודנו למען ההישרדות והנה בא הרגע המיוחל כשאין סכנת מוות מרחפת מעליך וכולך עצב ותוגה. מה הפלא? ביתך חרב, משפחתך נספתה, אתה צועד דרך שדות מעובדים בכפרים שוקקי חיים, בהם מהדהד צחוק ילדים. אין סימני מלחמה, פסטורליה ושקט ואנו צועדים בודדים, מיואשים, מוכי כינים, שרידי חרב של עם גדול ורב שהיה ואיננו עוד.
הגענו לקובנו העיר. פגישתנו הראשונה בפאתי העיר הייתה עם קבוצת צוענים שהסתתרו ביערות. אחים לצרה גם עליהם גזר המשטר הנאצי השמדה. התחבקנו והתנשקנו אתם. יחד צעדנו למרכז העיר וחיפשנו את משרד מפקד העיר. הזדמנה לנו קבוצת ניצולי גטו קובנו שהדריכה אותנו להגיע לשני מקומות ריכוז של ניצולים יהודים. האחד בבניין הצלב האדום והשני בקליניקה ליולדות ששכן ברחוב הראשי של העיר. פנינו לבית היולדות ושם קבלנו חדרים עם מיטות, סדינים ושמיכות. למותרות כאלה לא זכינו מזה שנים. רחצנו את גופנו באמבט חם, אולם לבשנו את אותם בגדים שורצי הכינים. במקום לשכב במיטת בית החולים הורדנו את המזרונים על הרצפה, התכסינו בשמיכות ונשמרנו לא לזהם את המיטות. כיבדו אותנו בצלחת מרק חם ממטבח הקליניקה. בחצות התעוררנו לקולות נפץ חזקים. צופרי אזעקה, זרקורים סורקים את השמיים. אין עוד ספק, הגרמנים מפציצים את העיר. נשארנו לישון על המזרנים ולא ירדנו למקלט למרות הוראות מנהלי המקום.
לפנות בוקר העירו אותנו אנשי מיליציה, בחורים יהודים שהיו פרטיזנים ביערות, הם הובילו אותנו למשרדי המושל הצבאי של העיר. שם נפגשנו עם כמה מאות ניצולים, ביניהם יהודים שהתקבצו במחנה העזוב לאחר הבריחה. שלושת השומרים שברחו אתנו גם הם היו בקבוצה. רובם קבלו מחסה בבניין הצלב האדום. בהפצצת הלילה נפגע הבניין וארבעה יהודים ניצולים נהרגו. היינו המומים נוכח האסון הכבד שפקד את אחינו, שזכו לראות את רגע השחרור ולא נהנו ממנו אלא שעות בודדות בלבד.
160 איש ברחו ממחנה קזלו-רודה ולקובנו העיר הגיעו 95 איש בלבד. היתר נהרגו ולא זכו ליום השחרור. נודע לנו שחלקם עלו על מארבים של המשטרה הליטאית, אחרים נהרגו מאש הכוחות הלוחמים והיו כאלה שנרצחו בידי האיכרים הליטאים בעת שבאו לבקש אוכל. במפקדת קצין העיר עברנו תחקיר ונמסרו לנו תעודות. בעת התחקיר מסרנו עדות לטובת שלושת השומרים הרוסים שברחו אתנו. כשהתגודדנו בחצר המפקדה צדה עיני בחור חסון עם תווי פנים שמקרינים נחישות וטוב לב. התפתחה בינינו שיחה והסתבר שהוא מתכוון להגיע לוילנה. זה היה גם רצוני כמובן. החלטנו לצאת יחד לדרך. עם קבלת תעודות המעבר הלכנו ברגל לצומת בפאתי העיר ממנה מוליך הכביש לוילנה. ביקורת קפדנית ערכו החיילים להמון שהתקבץ בצומת. קבוצות, קבוצות הובלנו לבניין מפקדת המשמר לתחקיר. נכנסתי לחדרו של קצין סובייטי בדרגת רב סרן, עטור מדליות. כשנודע לו שאני יהודי הזדהה כיהודי. "אנו נמצאים פה כדי ללכוד את הליטאים משתפי הפעולה עם הגרמנים. צא החוצה קבץ את היהודים ותביא אותם לחדר." בנוסף לחברי לדרך אספתי עוד כמניין בחורים ובחורות והתייצבנו בפני מפקד המשמר. הוא שאל מי מאתנו שולט בשפה הליטאית. מספר יהודים הצביעו. אני מבקש את דוברי הליטאית להישאר ולעזור לנו לחקור חשודים ליטאים. אותנו, ילידי וילנה והסביבה שלא ידעו ליטאית, שילח לדרכנו ואף דאג לעצור משאית צבאית שנסעה לוילנה כדי שתאסוף אותנו.
עם התקרב המשאית לפרברי וילנה, הלם לבי בחוזקה. אולי אמצא את אבי ואחותי בחיים? הנהג הוריד אותנו בכניסה לשער בסיס צבאי בפאתי העיר. צעדנו ברגל קילומטרים רבים עד למרכז העיר, לבית ברחוב השלישי למאי בו גרנו עד לגירוש לגטו. אשר אייזיק זה שמו של הבחור אתו יצאתי לדרך, סיפר שמשפחתו היו עובדי אדמה בסביבות העיירה טורגל. איכרי הסביבה עבדו בחווה של הוריו ואם נגיע לשם לא יחסר לנו דבר. החלטנו להישאר למנוחה בוילנה ועם עלות השחר נצא לדרך כשהמטרה העיירה טורגל. לבית שלנו הגענו עם רדת החשיכה. התריסים מוגפים, השער סגור, פצצה פגעה בבית והרסה שתי קומות מתוך שלוש הקומות של חלק מהבניין. הדירה של דודי ירמיהו שלמה שהייתה בקומה השנייה ניזוקה חלקית. עלינו בגרם המדרגות שנשארו עומדים על תילם, נכנסנו לדירת דודי, נשכבנו על גל לבנים וטיח ונרדמנו מיד. עם עלות השחר אני פוקח את עיני ורואה פיסת תקרה שנשארה מההרס. הייתה זאת התקרה של חדר השינה של דודי. ציורים מעשה אומן קישטו את כל התקרות בחדרי הדירה של דודי. בחדר השינה על רקע תכלת צוירו עשרות כוכבים של זהב וארבעה ירחים בכל פינות התקרה. ירח ומספר כוכבים הציצו אלי עם שחר. היו אלה כוכבים שדמו לנרות נשמה, זכר לחורבן.