מחנה העקורים בגרמניה. (וואסרהלפינגן)

מחנה אוהלים שהקימו האמריקאים קלט אלפי יהודים וביניהם עשרות קיבוצים שעברו את מסלול הבריחה מפולניה. ממינכן הסמוכה הגיעו לביקור נציגי הועד היהודי ושליח התנועה מהארץ, אברמל גולבר. בשיחתנו הובהר שבמקום הזה נשהה רק זמן קצר ונעזוב למחנה מעבר שנמצא בעיר מינכן בשטח שהיה שייך לצבא הגרמני ובו עשרות בנינים. המקום היה בפיקוח סוכנות הסעד לפליטים "אונר"א". למרות הצפיפות הרבה שרר בו סדר וניקיון. בכל בוקר נסעתי בחשמלית לפגישות עם הנהלת דרור במינכן, בהן תוכננו יעדים להעברת הקיבוצים. אברמל גולבר דיבר אתי על רצונו שאשאר בצוות ההנהלה במינכן, אבל סירבתי לעזוב את הקבוצה אתה יצאתי מפולניה. מבצע העזרה למיליוני פליטים שהגיעו לשטח הכיבוש האמריקאי שבגרמניה היה מפעל אדיר. ראוי שיתואר ולו על קצה המזלג.
אוכלוסיית הפליטים שהוגדרו כ P D (DISPLACED PERSONS), כלומר עקורים, הייתה מורכבת מנמלטים משטחי ברית המועצות שרובם שתפו פעולה עם הכובש הנאצי ובצעו פשעים חמורים נגד האוכלוסייה היהודית (מדובר באוקראינים, ליטאים, לטבים ואסטונים). אלפי עובדי כפייה אזרחי ברית המועצות שסירבו לחזור למולדתם, אף הם קבלו סטאטוס של פליטים. במבצע האדיר של הקליטה נשא בעול הצבא האמריקאי (בעזרת הממשל הצבאי), סוכנות הסעד לפליטים UNRA וארגון הג'וינט האמריקאי שפעל רבות בעזרה ליהודים.
הפליטים רוכזו במחנות צבא (קסרקטינים של הצבא הגרמני). אוכלוסיה גרמנית שפונתה מבתיה שמשה לקליטת הפליטים. שכונה בעיירה וואסרהלפינגן פונתה אף היא והוקם בה מחנה לפליטים יהודים. לשם נשלחתי יחד עם עוד מאות יהודים. הבתים היו דו-קומתיים, 4 דירות בכל בית עם שטח אדמה שהוקצה לכל דייר. בדירות מצאנו ריהוט, כיריים של גז במטבח, אמבטיה עם דוד חימום על גז. לכל דירה הייתה צמודה חלקת קרקע ששימשה לגידול ירקות ופרות. הגרמנים שגורשו מבתיהם ביקשו רשות לעבד את החלקות. ברוב המקרים הסכימו הדיירים החדשים כי במילא לא היה רצון לטפח את החלקות. כ– 2000 יהודים אכלסו את השכונה, בה היו כעשרה רחובות (חלקם באזור נפרד, שקראו לה השכונה הקטנה). ניהול המחנה הופקד בידי ועד שהתארגן על ידי הפליטים שהגיעו עוד לפני למקום. תוך זמן קצר בחרנו ועד חדש שהיה מורכב מנציגי המפלגות. רשימת פועלי ציון, צ.ס. (ציונים סוציאליסטים), קבלו את רוב הקולות. כיושב ראש הועד מונה חברינו מוטל זילברשטיין שהיה אתי מדריך בקיבוץ דרור בורוצלב שבפולניה. אני קבלתי את תפקיד מזכיר המחנה. היינו אזור אוטונומי עם מוסדות וגופים שניהלו את חיי היום יום של התושבים בנושא הבריאות (מרפאה עם רופאים ואחיות). בית ספר שהוחרם מהגרמנים שימש לילדים בו למדו מאות תלמידים במסגרת חינוך יסודי ומספר כיתות תיכון. צוות המורים היה ברובו מדיירי המחנה, בעלי תואר אוניברסיטאי, וקבלנו תגבור משליחים שהגיעו מארץ ישראל. רשת אורט העולמית הקימה בית ספר ללימודי מקצוע (נגרות, פחחות, מסגרות, מכניקה עדינה וכו'). לשמירת הסדר והמשמעת הוקמה תחנת משטרה יהודית. רוב השוטרים היו יוצאי הצבא האדום (חלקם מהצבא הפולני). נתפרו מדים כשסמל מגן דוד מעטר את הכובעים ואת הסרט שעל השרוול. מחלקת אספקה ריכזה את ניהול מחסני המזון וחלוקתו בין התושבים. את המזון הבסיסי, לחם, קמח, חלב, ביצים, שמן, סוכר וכו' סיפקו מוסדות השלטון המקומי הגרמני. אספקה זו נכפתה עליהם על ידי המושל הצבאי האמריקאי. מקור נוסף של אספקת המזון היו מוסדות "אונר"א" מהם קבלנו דגים ובשר בקופסאות שימורים. ליהודים סיפק הג'וינט האמריקאי דברי מותרות: קפה, שוקולד וסיגריות . האוכלוסייה העירונית הגרמנית חיה בדוחק רב, הם קבלו הקצבת מזון של 800 קלוריות ליום (לעומת 2000 קלוריות שהיו נאלצים לספק למחנות היהודים). המצוקה של האוכלוסייה הגרמנית יצרה שוק שחור ששגשג ובו עסקו לא מעט מתושבי המחנה. הגרמנים מכרו תמורת מזון דברי אומנות, תכשיטים, אלבומים של בולים וכו'. צעירות גרמניות עבדו במשק בית בבתי היהודים במחנה תמורת אוכל שקבלו. העיירה הייתה מרוחקת כ–5 קילומטר מתחנת הרכבת ששכנה בעיר אלן AALEN הסמוכה. בשער המחנה עמדו גרמנים עם תלת אופנועים כדי להסיע את היהודים לתחנת הרכבת בתשלום של כמה עשרות מרקים. (מחיר קופסת סיגריות בשוק השחור היה כ– 120 מרקים). לתושבי המחנה שהתפנקו ונמאס האוכל המשומר, סיפקנו בשר משחיטה "שחורה". את הפרות היו מבריחים בלילות, הפרות נרכשו בעסקי חליפין עם איכרי הסביבה. האטליז פעל על בסיס מסחרי וגבה תשלום מרוכשי הבשר הטרי. השוחט היה יהודי חרדי מהונגריה. פגשתי לראשונה קבוצת יהודים חרדים בלבוש חסידי עם פאות גדולות, קפוטות שחורות ובשבת עם כובעים עטופי פרוות, "השטריימל". באזור וילנה, שכמעט כולם היו "מתנגדים", בחורי הישיבה והרבנים לבשו בגדים רגילים והפאות היו קצרות, קצת מתחת לאוזן. למרות שרוב הציבור היה חילוני, נשמר הצביון היהודי של המחנות. בשבת נאסרה כניסת רכב והשתדלו לא לחלל את השבת בפרהסיה. היה תלמוד תורה, מקווה ובית כנסת. המפלגות הציוניות היו הגורם הדומיננטי בכל מחנות העקורים. גל העלייה הבלתי-לגלית לארץ זרם ללא הרף בהדרכת פעילי "הבריחה" והשליחים מארץ ישראל. אלה שהעדיפו הגירה לארצות הברית, קנדה ומדינות נוספות פעלו במחתרת, כי בעינינו הם נחשבו כבוגדים. העלייה לארץ ישראל הייתה משאת נפשו של הנוער החדור אמונה חזקה בצדקת הציונות ובשלילת הגולה. כמזכיר המחנה הייתי במרכז העשייה בכל תחומי החיים במחנה. עבדתי סביב לשעון, בפיקוח, הדרכה ותאום בין מוסדות הבריאות, הרווחה והתרבות. הופעתי בעצרות בנאומים חוצבי להבות למען העלייה לארץ ישראל בעשרות מחנות עקורים. בגיל 22 הייתי דמות ידועה ונערצת בקרב שארית הפליטה. בפסגת ההצלחה העיב עלי משבר נפשי חמור. מהמדור לחיפוש קרובים קבלתי את הכתובת של דודי (אח אמי) שהיגר לאמריקה בתחילת המאה. שלחתי לו מכתב באנגלית, ובו תיארתי את הזוועות שפקדו את כל משפחתי. כחודש לאחר כתיבת המכתב, הגיע אלי קצין יהודי מצבא ארצות הברית ואמר שדודי הוא איש אמיד המתגורר בלוס אנג'לס. הוא הביע רצונו שאבוא לאמריקה ושליחותו של הקצין קשורה בהליכי קבלת אשורי הגירה לארצות הברית. אמרתי לקצין שאני נחוש בדעתי לעלות לארץ ישראל והאפשרות לנסוע לאמריקה אינה עומדת על הפרק כלל וכלל.
גם המאמצים למציאת כתובתה של אחות אבי ז"ל הוכתרו בהצלחה. דודתי קנדה גרה בברוקלין עם בעלה וילדיה. קבלתי ממנה מכתב מרגש בו היא מפצירה בי שאבוא לאמריקה. שם מחכה לי משפחה חמה ודואגת. נודע לי מתוכן מכתבה שגניה בת דודתי נמצאת כבר בארצות הברית הודות לדודה קנדה ששלחה לה את מסמכי ההגירה. ידיעה משמחת הגיעה ששתי אחיות של אבא עדיין בחיים ומתגוררות האחת בניו יורק והשנייה במיניאפוליס. הימצאותם של קרובי משפחה מעבר לים המחכים לי, כשבארץ ישראל אין לי נפש חיה, העמידה בפני דילמה קשה מאוד. הייתי חצוי בין הרצון העז לחיות בחיק משפחה, ובין אמונתי ומחויבותי לרעיון ארץ ישראל. בארץ מתחולל מאבק מר עם הערבים. הישוב הקטן עומד על נפשו. שליחי ההגנה מהארץ הקימו מנגנון גיוס של נוער, שרוכז במחנות אימונים בגרמניה להכשרה צבאית טרם העלייה לארץ. הנהלת מחנות העקורים נרתמה למלאכת הגיוס ולא נרתעה מאמצעי לחץ ופעולות שהיו על גבול הכפייה ומלוות בלחץ כלכלי כדי לאלץ את הנוער להתגייס. במחנה שלנו התגייסו עשרות צעירים וצעירות שנסעו למרכזי האימונים. רובם היו בודדים. נתקלנו בקושי רב לגייס בנות ובנים שחיו עם הורים. ההורים התנגדו בתוקף לשלוח את ילדיהם למלחמה בארץ ישראל. אני עדיין מתייסר ואיני בשל להחלטה ומתלבט בין אמריקה לארץ ישראל. אט אט דלפו שמועות שאני לא נרשמתי לגיוס, זאת הוכחה שערקתי מחובת הגיוס. בין תושבי המחנה קמה מהומה רבתי. כמו אש קוצים התפשטה הידיעה שמיכאל לא מתגייס וכנראה נוסע לאמריקה. המצב היה בלתי נסבל. הציבור היה נסער והכריז: לא ניתן את ילדינו, כל עוד המנהיג והמוכיח בשער לא יפרע את השטר ויתייצב לגיוס. רובם של חברי בהנהלת ועד המחנה, אנשים מבוגרים ומנוסים, אמרו לי בשיחות פרטיות, אל תהסס, תיסע לקרוביך לאמריקה שם תלמד תתבסס, ארץ ישראל לא תברח. אם פעם בעתיד תרצה לעלות לארץ תוכל להגשים את חלומך. מי מחכה לך בארץ? מי יכיר בזכויותיך ובפעולותיך בגולה? לא תהיה לך נפש חיה שתעזור לך בעת צרה. מאמריקה נשלחו אלי חבילות בגדים ומכתבים, בהם דולרים. בכיר במפקדת ההגנה, שעמד בראש מבצע הגיוס בגרמניה, הזמין אותי לשיחה. כשהגעתי הוא אמר לי: מיכאל, אני לא רוצה לשכנע אותך שתתייצב לגיוס. ידועה לי הדילמה הקשה העומדת לפניך, אבל אתה מהווה מכשול רציני במאמצי הגיוס. מנצלים את מצוקתך כתירוץ, לאי הסכמתם להתגייסות ילדיהם. לפניך שתי ברירות. או שתתגייס או שתעזוב מיד את המחנה. לאחר השיחה עם איש ההגנה לא עצמתי עין כל הלילה. אני על פרשת דרכים, לאן אני נוסע? זוהי החלטה גורלית שתקבע את מסלול חיי! קמתי עם החלטה נחושה. עלי לפרוע את השטר. הופעתי בעשרות עצרות ונאמתי על חשיבות העלייה לארץ ישראל. הוקעתי בחריפות את הנוטשים את המחנה הציוני בבחרם בחיי גלות. אין מנוס, אני נשאר נאמן להכרזותי ואני הולך להתגייס. טלפנתי לשליח ההגנה והודעתי על החלטתי. הוא בירך אותי בלבביות ואמר שלא אנקוט בשום צעד, טרם שיבוא לפגוש אותי.
האיש הראשון שידע על החלטתי היה יושב ראש ועד המחנה מוטל זילברשטיין. הכרנו בעת פעילותנו בקיבוץ דרור בוורוצלב ומאז לא נפרדו דרכינו. גרנו יחד באותו בית בוואסרהלפינגן. הייתי כבן משפחה מאומץ. מוטל היה נשוי לרבקה חניכת הקיבוץ. היא הגיעה מברית המועצות יחד עם אימא ושני אחים. מוטל היה חסר השכלה, אבל היה איש ביצוע מעולה, וניהל את המחנה ביעילות ובתקיפות. בין כאלפיים דיירי המחנה, הייתה קבוצה שולית של טיפוסים פליליים, שהסבו לנו נזק תדמיתי. הם עסקו בשוד וגנבות לא רק מהגרמנים. פעילותם התפשטה גם לשטח המחנה. המשטרה היהודית נלחמה נגדם ביד רמה, כגון כליאה בבית הסוהר (במרתף המשטרה) או גירוש מהמחנה.
השתדלנו במיטב כוחנו לשמור על טוהר המידות, כדי למנוע לזות שפתיים. על לוח מודעות היינו מפרסמים את שמות הזכאים לקבלת בגדים ותוספת מזון מיוחדת (פרט למנות הרגילות). בעבודה ציבורית לצד הסיפוקקיימים גם הרבה מצבים של עגמת נפש, גילויי כפייות טובה והטחת בקורת ועלבונות. לדוגמה: כשהגיעו החבילות ממשפחתי מארצות הברית, לבשתי חליפה חדשה. רק קומץ יהודים שפגשתי אמרו לי תתחדש איזה חליפה יפה אולם רוב הקהל ליווה אותי במבטי הפתעה, וחלקם אף האשימו אותי בניצול מעמדי לרעה בלוקחי חליפה ממחסן הבגדים.
הפולקלור היהודי מלא סיפורים על משוגע הכפר. טיפוס זה היה יוצא דופן, חריג מנוכר, ומוחרם. אבל אגדות בלי סוף נרקמו על פיקחותו ושנינותו. גם בוואסרהלפינגן הייתה אישה שהתנהגותה על גבול השפיות, אבל היא השיגה את כל מבוקשה, כש"החכמים" נשארו פעורי פה. והנה כמה "פנינים" מרבקה צימרמן התמהונית. באחד הבקרים היא מגיעה לחדרי בבניין ועד המחנה, מתיישבת על כסא מבקשת כוס תה ושואלת: תגיד לי חבר מיכאל, למה מופיע שמי בלוח המודעות בצורה מעוותת. כשמתפרסמת רשימה של אנשים המחויבים לקבל זריקות חיסון, אתם כותבים את שמי הלועזי CIMERMAN כלומר אני בראשית הרשימה, אבל לחלוקת הביגוד או תוספת המזון שמי רשום ZIMERMAN (בגרמנית) ואז אני בסוף הרשימה? הסתבר שהאישה שנונה ואינטליגנטית "שמשחקת" את תפקיד המופרעת כמכשיר להשגת יעדיה.
ניהול המחנה גזל את רוב זמני. הגופים אתם היה לי קשר רצוף, כדי להבטיח הליך תקין של חיי היום יום במחנה היו: המושל הצבאי האמריקאי באזור, הממונה על המחנה מטעם סוכנות הסעד של האו"ם "אונר"א" וראש העיר הגרמני וחבר עוזריו. הודות ליחסים טובים התאפשרה השגת פריבילגיות חריגות.
בתקופה זו התגבשו אצלי תכונות של יחסי ציבור מעולים, כוח שכנוע, והשגת מטרות בדרכי נועם. לאחר שנים רבות, עזרו לי תכונות אלה, בתקופת עבודתי בקבוצת כלל, לפתח קשרים מסחריים ופיננסיים.
מספר דוגמאות להצלחתי לשפר את תנאי החיים במחנה. קיבלנו אוטובוס להסעת התושבים מהמחנה לתחנת הרכבת וממנה. נהגים במחנה הפעילו את השירות החשוב הזה. הנרשמים לנישואין אצל רב המחנה חייבים היו להתייצב בפני פקיד העירייה עם עדים שהעידו על רווקותם. אישור העירייה אפשר, לפי חוקי גרמניה, עריכת טקס נישואין דתי. לאחר מאמצים רבים סיכמתי עם ראש העיר שבמקום התייצבות עם עדים מספיקה חתימתי כמזכיר המחנה. דבר שהקל מאוד על הזוגות הצעירים.
הקולנוע היחיד שהיה בעיירה, התחייב לשריין עשרות מקומות לתושבי המחנה,
ולפעמים הקרינו סרטים רק ליהודים. כשעזבתי את המחנה הגעתי למחנה האימונים של ההגנה. התקבצנו שם מאות צעירות וצעירים חדורי רצון עז והחלטה נחושה לעלות לארץ כדי להצטרף לכוח הלוחם לעצמאות המדינה שבדרך.