ש ו ר ש י ם

בכתיבת תולדות המשפחה, נתקלתי בקושי ומגבלות המאפיינים את דור הניצולים. לא נותר דבר שיסייע לחקר העבר. התמונות, המסמכים והמכתבים שהשתמרו מדור לדור הושמדו יחד עם בעליהם. נעשו מאמצים רבים כדי לאסוף מידע מפי קרובי משפחה בארץ ובחוץ לארץ. לעזר רב בחקר תולדות משפחת אמי, היה בעבודתו רחבת ההיקף של זלמן גורדון, שליקט פרטים של ארבעה דורות. את הפרטים של משפחת אבי הצלחתי לאסוף לתקופה של שלושה דורות בלבד.

שורשי משפחת אימי
הסבא של אימי, ר' פייבל מרגלית גורדון נולד בסביבות שנת 1800. הוא כיהן כרב קהילת סלובודקה (פרבר של קובנה) שבליטא. תמוה הדבר שאין איזכור כלשהו על אשתו (סבתא של אימי). לר' פייבל ואשתו נולדו ארבעה בנים ובת יחידה. פרט לבן אחד שנשאר עם שם המשפחה גורדון, שלום זלמן גורדון, ליתר האחים ניתנו שמות משפחה שונים: יהודה גולדברג, חנוך גידיס, אברהם דרושקביץ ומאיר שוחט, והבת היחידה חיה שרה.

מתן שמות משפחה בדויים, קשור לתרגיל התחמקות משרות צבאי. על פי חוקי רוסיה הצארית, בן יחיד לא מגייסים לצבא. מרשימת צאצאי ר' פייבל מרגלית גורדון, רק הבן אברהם דרושקביץ נרצח באכזריות על ידי הליטאים בעת הפוגרום שערכו ביהודי קובנה.
יתר הבנים והבת, חלקם היגרו לחוץ לארץ והנותרים נפטרו טרם השואה. לסבי מאיר שוחוט וסבתי פייגה מרה נולדו שלושה בנים: פייבל, יחיאל ואבא, והבת היחידה חיה שרה אימי.

פייבל ויחיאל היגרו לאמריקה בתחילת המאה, אבא, אשתו פייגה וביתם היחידה שרה נספו בשואה. סבי ר' מאיר שוחוט עזב את בית הוריו והגיע לוילנה לפני מלחמת העולם הראשונה. למרות הסמכתו לרבנות פנה למסחר. הוא הקים עסק למכירת קמח וראה ברכה בעמלו. בשנות המלחמה 1914-1918 שרר רעב כבד שהפיל אלפי נפשות. ר' מאיר לא ידע מחסור ואף עזר לזולת כמיטב יכולתו.

סבי ר' מאיר חיפש שידוך לבתו חיה שמוכן היה נוסף ל"יחוס" גם להעניק נדוניה מכובדת. החתן המיועד, לייב שמיביץ אבי. חתונה ברוב עם והדר התקיימה בתחילת שנות העשרים של המאה.סבי מאיר שוחוט נפטר בספטמבר 1939 מספר ימים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה. סבתי שהתאלמנה, באה לגור אתנו. היא נרצחה באקציית ה"שיינים הצהובים".

לדודי אבא, אח אמי, הייתה חנות מכולת ששכר בבית שלנו. הוא ואשתו עבדו קשה מאוד, מעלות השחר עד מאוחר בלילה, אבל ראו ברכה בעמלם. האזור היה מאוכלס באנשים בעלי הכנסה קבועה וגבוהה, רובם פולנים, פקידי ממשל ועירייה וקציני צבא בכירים. הייתה להם בת יחידה, שרה. בשואה נספו כולם בעת שריפת המחנה בביזדני.

אימי חיה שרה נולדה בליטא בפורים 1902 בת יחידה להוריה הרב חיים מאיר שוחוט ופייגה מרה מבית קורלנד. היו לה עוד שלושה אחים, פייבל, יחיאל ואבא. פייבל ויחיאל היגרו לאמריקה בתחילת המאה הקודמת. סבי ר' חיים מאיר הגיע לוילנה מסלובודקה, פרבר בקובנה, לפני מלחמת העולם הראשונה, כנראה בשנת 1910. יש לי מידע רק על משפחתו של אביו, ר' פייבל מרגלית גורדון, שכיהן כרב בסלובודקה. לסבי היו עוד ארבעה אחים ואחות. כדי להימנע מלשרת בצבא הצאר הרוסי ניצלו יהודי מזרח אירופה את התקנות לפיהן לא מגייסים לצבא בן יחיד, לכן כל אחד מאחיו של סבא שנולד נרשם בשם בדוי (פרט לאח אחד שלמה זלמן מרגלית גורדון). יתר האחים אברהם דרושקוביץ, חנוך גידיש, יהודה גולדברג ואחות יחידה חיה שרה. לאחר מלחמת העולם הראשונה 1914 – 1918 קרסו כל המעצמות ששלטו מאות שנים באירופה (רוסיה, פרוסיה, אוסטריה והשלטון העותומני). ועידת השלום בוורסיי העניקה עצמאות לעשרות עמים שהיו תחת עול האימפריות שקרסו. כך הוקמו גם פולין וליטא כמדינות עצמאיות. וילנה בירתה ההיסטורית של הליטאים נמסרה לליטא. הפולנים כבשו את וילנה למרות הסכמי וורסיי. כתגמול הליטאים ניתקו את כל קשרי הדואר, הטלפון וסגרו הרמטית את הגבול עם פולניה. כך נותק הקשר של סבא וסבתא עם כל משפחתם הענפה בליטא. בשנת 1939 כשפולניה נכבשה על ידי הגרמנים והרוסים, נפתח הגבול עם ליטא. את ביתנו פקדו עשרות קרובים ביניהם האח של סבא, הרב אברהם דרושקוביץ. סבא לא זכה לפגוש את האח, כי נפטר מספר שבועות לפני פתיחת הגבול. יתר האחים ואחותו נפטרו בליטא עוד בטרם השואה. הדור השני ניצל, כי הצליח להגר לדרום אפריקה, אמריקה וארץ ישראל. הייתי בר מזל לפגוש את בני הדודים של אימא טרם שהלכו לעולמם. ביקרתי אותם בארצות הברית ובדרום אפריקה. הם ביקרו פעמים מספר בארץ. יש לי קשר עם ילדיהם ונכדיהם. הענף של המשפחה החיים בארץ, רובם חרדים בבני ברק ובירושלים. את האחים של אימא פייבל ויחיאל פגשתי בארצות הברית. הם הלכו לעולמם, ולצערי הקשר עם בניהם ובנותיהם הוא רופף מאוד. למרבית הפלא עם הדור השלישי יש לילדינו קשר טלפוני ומפגשים מדי פעם. אבא, אחיה של אימא נספה עם אשתו ובתו היחידה שרה בשואה. הודות לנכדו של הרב שלמה זלמן מרגלית – גורדון ז"ל – זלמן גורדון יב"ל, שעלה מארצות הברית לישראל ומתגורר בחיפה, יש לנו את עץ המשפחה. הוא השקיע מאמץ רב כדי ללקט מכל מקור אפשרי את קורות משפחת אימי. לצערי לא ידוע לי על משפחתה של סבתי פייגה מרה (אשת סבי חיים מאיר). בטוחני שחלק גדול מבני המשפחה היגרו לחוץ לארץ וצאצאיהם פזורים בעולם, ואולי אף הם חוקרים את קורות המשפחה ולא יודעים על קיומי. אולי הדור הצעיר המחובר לאינטרנט יגלה באחד הימים את משפחתה של פייגה מרה.

שורשי משפחת שמיביץ
אבי לייבה היה בן הזקונים לסבי שמואל מיכאל וסבתי לאה גולדה. מקום מגוריהם ומקום הולדת הבנות והבנים היא העיירה שירווינט במחוז וולקומיר (אוקמרגה) שבליטא.

לאבי היו חמש אחיות: חיה, קנדה, דבורה, רבקה ורישקה ושני אחים: ירמיהו שלמה ויצחק יעקב. פרט לאחות רבקה שנספתה עם משפחתה בשואה, יתר ארבעת האחיות היגרו לאמריקה בתחילת המאה. כל שלושת האחים נספו בשואה.

לסבי שמואל מיכאל, הוענק זיכיון ממשלתי למכירת משקאות חריפים אותם מכר בפונדק שבבעלותו. חברה פרטית לייצור בירה מינתה אותו כסוכן לכל האזור. הבירה הגיעה בחביות, לצרכנים שיווקו בבקבוקים אותם מילאו בתוך מבנה תת קרקעי (לשמירת הקור). יתר העיסוקים היו קשורים לחכירת בוסתני פרי שהיו בבעלותם של בעלי האחוזות.

סבתי, לאה גולדה, גידלה את משפחתה הענפה ולפי סיפורי אבי הייתה צדקנית, טובת לב, שביתה היה פתוח לכל דורש מוכה גורל וקשה יום.

האח הבכור שהיה איש מבריק בעל אופקים רחבים, חיפש את עתידו מחוץ לישוב הקטן והנידח. הוא הגיע לוילנה והשתלב בחיי המסחר הודות לבקיאותו בענף היערות. מנסרות עצים ומסחר בעץ היו כמעט בלעדיים בידי היהודים. בשירווינט נפטרה אם המשפחה, לאה גולדה. סבי שהתאלמן הכיר גרושה עם שני ילדים קטנים, צעירה ממנו בשנים. בגיל מבוגר מאוד הוא הפך לאבא, נולד בן ושמו יוסף שהיה האח החורג לאחיות ולאחים, כמובן שהוא נשא את שם משפחת שמיביץ.

סבי לא האריך ימים ונפטר בשירווינט. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב– 1914, היגלו הרוסים את היהודים מאזורי הגבול עם גרמניה באשמת שיתוף פעולה עם האויב הגרמני.

יהודי וילנה והסביבה ניצלו מאימת הגירוש. אבא שלי ברח משירווינט והגיע לוילנה. הצבא הרוסי נחל מפלה גדולה בשדות הקרב. הגרמנים כבשו שטחים גדולים כולל את וילנה. יהודי וילנה קיבלו את הגרמנים בברכה כי מאסו בשלטון הדיכוי והפוגרומים של רוסיה. הצבא הגרמני החרים מחסני מזון, הלבשה ועצים ופחם שנאגרו כמלאי לחימום בחורף. רעב ומגיפות הפילו אלפי אנשים באוכלוסייה ובתוכם היהודים.

אבא שלי שהיה בחור אמיץ וחזק הסתנן בקו החזית, הגיע לשירווינט ומשם היה מבריח מזון לעיר המורעבת. העברת עגלות המזון הייתה כרוכה בסכנת נפשות, אבל אבא הכיר כל שביל ביערות האזור והצליח לעבור את קווי החזית מבלי להתגלות. הדוד ירמיהו מכר את המזון תמורת מטבעות זהב וצבר הון רב.

עם גמר המלחמה שינתה אירופה את פניה, אימפריות ששלטו על עמים וארצות התמוטטו ועל חורבותיהן קמו מדינות שקיבלו עצמאות. ביניהן ליטא פולניה וכו'. על פי החלטות ועידת השלום בוורסאי סופחה וילנה למדינת ליטא והוכרזה כעיר הבירה. הפולנים לא קיבלו את החלטות הועידה ופלשו לוילנה בה שלטו כעשרים שנה.

אבי והדוד ירמיהו ניצלו את תקופת השפל ורכשו בתים שבעליהם היו בקשיים כלכליים והחליטו למוכרם. חוץ מהבתים קנו שטחי יער ומנסרת עץ. הדוד ירמיהו נשא אישה אצילית בעלת ייחוס, חיה טויבה. אבא המשיך להתגורר איתם והיה להם כבן. (לזוג לא היו ילדים). אבא התחתן עם אמי חיה מבית שוחוט. היה זה שידוך בו חברו יחד משפחת רבנים עם סוחרים בעלי הון. מכספי הנדוניה של אמא וסכום נכבד שהיה לאבא, הוא הקים עסקים עצמאיים: רכש מבשלת בירה, הקים יקב ליין בשותפות עם האחים סגל (שעלו לארץ בשנות השלושים והקימו פה יקב הקיים עד עצם היום הזה) ורכש שותפות בתחנת קמח.

משבר הבורסה בארצות הברית בשנת 1929, גרם למשבר עולמי, עסקים קרסו וגם עסקיו של אבא נפגעו קשה. עם קריסת עסקי המשקאות חזר אבא לנהל את רכוש המשפחה בוילנה שכלל בית בבעלות מלאה ועוד שני בתים עם שותפים. באחריותו היו גביית שכר דירה, פיקוח על עובדי תחזוקה ושיפוצים. בתמורה לעבודתו קיבלנו דיור חינם שכלל חשמל, מים ומיסים, משכורת חודשית ואחוזים מרווחים מהכנסות ברוטו. נחשבנו משפחה של המעמד הבינוני שהכנסתה הייתה קבועה ובטוחה.
אישתו של הדוד ירמיהו שלמה – חיה טויבה, נפטרה בשנת 1929 בהיותה בחופשה בקרלסבאד שבצ'כיה. היה זה מקום קייט רב יוקרה שרק עשירים מופלגים שהו בו. הייתי ילד בן שלוש ואני זוכר אותה בקושי. מסיפורים שקלטתי בבית הלכו אחרי ארונה מאות מלווים ממוסדות סעד וחינוך וסתם עמך לצד פרנסי העיר. כל זאת בזכות תמיכתה ביד רחבה במוסדות אלה. לאחר פטירתה נשא דודי לאישה אלמנה, סוניה קוריסקי, שהיו לה שני בנים: מוסיק ומולה.

דודי יצחק יעקב גר בעיר לומז'ה (צפונית לורשה). מצבו הכלכלי היה טוב. בבעלותו היו מפעל למשקאות קלים ועסקי נדל"ן. היה נשוי לליזה. היו להם ארבע בנות: סוניה, פלה, גניה, פניה ובן יחיד דויד. כולם נספו בשואה פרט לגניה ופניה שהלכו לעולמם.
דודי יוסף (האח החורג של אבא) הצליח לברוח עם אשתו מניה לברית המועצות. הם עלו ארצה . פה נולדה בתם היחידה רחל הנשואה לאלחנן, להם בנים ונכדים.

אני אסיר תודה לבורא עולם על שזכיתי להנציח את בני משפחתי בדפי הספר, פרי עבודה של כשלוש שנים, ולהנחילו לדורות הבאים.