חבלי קליטה והתבססות כלכלית


הצלחתי לקבל עבודה זמנית כעוזר בהנהלת החשבונות בחברה פרטית, החברה הארץ ישראלית למסחר והשקעות שמשרדיה שכנו ברחוב לילינבלום 39 בתל-אביב. כלשון האימרה "שאין דבר יותר קבוע מהזמני" עבדתי בחברה 20 שנה ולאחר מיזוגה עם חברת "כלל" עוד 20 שנה. פרק זמן מכובד ללא ספק. את החברה יסדו ב– 1944 14 סוחרים בחומרי בניין, בעלי קרקעות וממון. המטרה לשותפות הייתה רכישת מפעלי נשר בחיפה. את המחצית השנייה של נשר רכשה סולל בונה וחברת העובדים. המעבר החד מפעילות מפלגתית לחברה מסחרית פרטית היה כרוך בקשיי הסתגלות. היחסים בין העובדים רשמיים, אבל קורקטיים. רובם בחליפות ועניבות. הרגשתי כאילו שנחתתי באירופה. בצמרת המשרד היו "יקים" מבוגרים שדיברו בלחש עברית במבטא גרמני. מאחוריהם קריירה עשירה בתחום הבנקאות והמסחר וכמובן בעלי תואר דוקטור. כעובד זמני נקבע לי שכר חודשי של 45 לירות. עבדתי בחריצות ובמסירות והייתה לי מוטיבציה חזקה להצליח. בתום שלושה חודשים הודיעו לי שאני אמשיך לעבוד, שכרי יהיה 60 לירות שיחושב ממועד תחילת עבודתי. כשקבלתי את המשכורת בתוספת הפרשים בסך 45 לירות "התעשרנו" ורקמנו תוכניות על מה להוציא את הכסף. רכשנו שולחן וכסאות, הישג גדול בהשוואה לארגז העץ עליו אכלנו. מצב הבית והדירה והיעדר תנאי תברואה בסיסיים הקשו על חיינו ובמיוחד השפיעו על התפתחות התינוקת. היא חלתה בצורה רצינית, קדחה מחום גבוה וכשמצבה החמיר נסענו לרופא ילדים הטוב ביותר שהיה בתל-אביב. בבדיקות דם שנעשו בדחיפות גילו זיהום קשה, טיפוס עכברים. רק טיפול באנטיביוטיקה חזקה מאוד שאפשר לרכוש רק באישור מיוחד של משרד הבריאות תציל את חיי התינוקת. כשהתרופה לאחר מאמצים כבירים בידינו היה קושי רב להאכיל את הילדה. עמדנו שנינו ובכינו חסרי ישע. שכנה שלנו אישה מנוסה ומבוגרת הצליחה במשימה. תוך 24 שעות חלה הטבה ותוך שבוע הבריאה. עלינו למצוא דיור ללא דיחוי. מהנדסי האפוטרופוס פקדו על דיירי הבית לפנותו מיד כי קיימת סכנת קריסה. לאן נפנה? אין דואג לקורת גג חלופית. נודע לי שידידים אתם הייתי במחנה העקורים בגרמניה מקימים שכונת מגורים בצומת קריית שאול. הגעתי אליהם והתברר שהם בונים שיכון לחברי המפלגה הפרוגרסיבית (שכבר לא קיימת). הם ידעו על עברי "הפרולטרי" אבל הסכימו לרשום אותי לפרויקט. חתמתי על חוזה לרכישת דירת חדר וחצי. מחיר הדירה 1800 לירות. 1/3 במזומן והיתרה עם התקדמות הבניה. הם הסכימו להמתין עם קבלת התשלום הראשון עד שאצליח למכור את הדירה ביפו. התנאי של הקונה שהזדמן לנו היה כניסה מידית לגור בה. הגעתי למשרד הקבלנים להתייעץ מה עלי לעשות, מהו הזמן הצפוי לגמור בניית הדירה שרכשנו. תשובתם הייתה שתוך חודשיים נוכל לקבל את המפתחות. אחותה של אשתי הסכימה לארח את שלושתנו (אנחנו והתינוקת) אצלה בבית ברמת השרון. הצטופפנו בשני חדרים שתי משפחות בצפיפות גדולה. כל יום שעבר גרם סבל הן לנו והן למארחים שלנו. החלטתי להגיע לאתר הבניה כדי לבדוק את התקדמות הבנייה, תוך החלטה לבוא ולהשתכן בבניין לא גמור. באתר עמדו מספר בתים, בחלקם כבר גרים דיירים וחלקם בשלבי בנייה. בקשתי ממנהל העבודה שהיה במקום שיביא אותי לבנין בו רכשתי את הדירה, כדי לבדוק באיזה מצב היא נמצאת, האם ניתן לגור בה. מנהל העבודה אמר לי שהוא מצטער אבל את הבניין שבו רכשתי את הדירה לא התחילו לבנות. לא ייתכן, אדוני יש לך טעות. לא ייתכן הרי שילמתי כבר 1/3 מערך הדירה ואני ומשפחתי גרים בדיור ארעי על סמך הבטחת הקבלנים שמקסימום תוך חודשיים אכנס לדירה. הייתכן שנשארתי בלי קורת גג? את הדירה ביפו מכרנו ואת הכסף מסרנו לקבלן. לא נוכל להישאר בבית גיסתי מעבר לזמן שקבענו. עד שהגעתי למשרד הקבלנים הייתי בטוח שמנהל העבודה לא מתמצא בתכניות הבנייה וכל עגמת הנפש בטעות יסודה. במשרד פגשתי את כל השותפים אותם הכרתי ובהם נתתי אימון ללא סייג. ארשת פניהם לא בישרה טובות. הם השפילו מבט ושתקו. צעקתי, מה קורה פה, אני בא עכשיו מאתר הבנייה, ומסתבר שלא התחלתם בבניית הבית. הם ניסו להרגיע אותי שיש להם קשיים בביצוע הפרויקט ושאולי נקבל דירה בבניין שכבר הוקם, בתנאי שארכוש דירה יותר גדולה בהוספת 1000לירות. אין לי שום סיכוי לקבל את הצעתכם, בקושי אוכל לגייס כסף כדי להשלים את סכום הרכישה של הדירה המקורית. איך יכולתם לקחת ממני 600 לירות שזה כל רכושי תמורת מכירת הדירה ביפו. הבטחתם השלמת הבית תוך חודשיים. עכשיו אין לי כסף ואין לי קורת גג. במצב של ייאוש וחוסר ברירה, הקמתי מהומה שהגיעה לתגרות ידיים, הם ברחו מהמשרד. העובדים שראו את סערת רוחי הביאו מים וניסו בכל כוחם להרגיעני. פולה רעייתי הייתה בשוק טוטלי לאחר שסיפרתי לה על הכישלון שנחלנו בקניית הדירה. מה עושים? לא נוכל להישאר פה זמן ממושך, התחייבנו על תקופה מוגבלת. ואז הבשילה במוחנו החלטה. אנו פולשים לאחת הדירות! זהו המוצא היחיד! איתרנו באחד הבניינים דירה בקומת קרקע. הריצוף כבר היה מוכן, אבל ללא חלונות, דלתות בלי מים ובלי חשמל, בלי כלים סניטריים, רק ארבעה קירות. ניצלנו את חג השבועות שאין עובדים באתר, שכרנו עגלון, העמסנו את רכושנו הדל ועם רדת החשיכה פלשנו לדירה. אור מנורת הנפט שהדלקנו עורר תשומת לב ושומר הבניין הגיע. ידענו שהוא יודיע מיד על כניסתנו לדירה. מספר דיירים שגרו בבניין באו לבקר אותנו ובראותם את התינוקת בזרועות אימא כששתיהן בוכות, הציעו את עזרתם. הביאו אוכל ושתייה, והזמינו לבוא ולהשתמש בשירותים ובמקלחת. עברנו את הלילה ללא שינה. למחרת חג השבועות התקבצו על ידנו כל דיירי השכונה ועודדו את רוחנו באומרם, עשיתם את הדבר הנכון. החוק יהיה לצדכם. הקבלנים גזלו את כספכם ללא בושה וללא רחמים. הביאו לנו שמיכות לאטימת החלונות. אחד השכנים הביא דלת כדי לסגור את הכניסה לדירה. היינו נרגשים נוכח טוב לבם ומאמציהם לעזור, כדי להקל על מצבנו. למחרת החג הגיעה ניידת משטרה ובידיהם צו פינוי. לא הסכמנו להתפנות, התחילו פינוי בכוח. אני ואשתי צעקנו הילדה נבהלה ומיררה בבכי. כל השכנים הגיעו, נשים גברים וילדים ושמו חומה חיה סביב לדירה. מספר גברים נכנסו בעימות עם השוטרים והכריזו: דם יישפך פה ואת המסכנים שגזלו את כספם לא תוציאו! הסמל התקשר לממונים בתחנת רמת גן ודיווח על המתרחש. ההוראות שקבל היו להשאיר את האישה והתינוקת ולאסור את הגבר כלומר אותי. השוטרים הביאו אותי לתחנת משטרת רמת גן ושמו בתא המעצר. עם בוקר הובלתי לקצין חוקר. הוא לקח ממני עדות ושאל באם ברצוני לשכור עורך דין. טרם שהחזירו אותי לתא המעצר הגיע נציג הקבלנים עם עורך דין ובקשו לשחרר אותי בתנאי שאחתום על התחייבות שתוך שבועיים אני מפנה את הדירה מרצון. סירבתי לחתום. מה יהיה בעוד שבועיים אני חסר כסף וחסר קורת גג. אז הציעו לי הסדר אחר. הקבלנים מתחייבים לדאוג לדיור חלופי (כולל אפשרות לחדר בבית מלון) ואני חותם על התחייבות לפנות את הדירה אליה פלשתי. בתנאים אלה הסכמתי לחתום. חזרתי הביתה ולהפתעתי מצאתי משמרת של שכנים שהקיפו את הבית כדי לסקל כל ניסיון של פינוי בכוח. השמחה של כולנו הייתה ללא גבול. ניצחנו! אנו נשארים בדירה, למרות התנאים הקשים יש לנו פינה משלנו. מזג האוויר חמים אפשר לחיות גם ללא חלונות ודלתות. להפתעתנו חיברו אותנו לקו מים והתקינו ברז במטבח. היה זה רק פסק זמן קצר מאוד. כעבור יומיים הגיע יהודי שהציג את עצמו כבעלים של הדירה אליה פלשנו. מסתבר שהקבלן מסר את הדירה לקבלן משנה שביצע את עבודות הביוב באתר. בעל הדירה דיבר בנחת, הביע רגשי הזדהות עם מצבנו, והסביר שהוא מכר את הדירה למשפחה שמתגוררת באזור פיתוח, ותוך מספר ימים הם יבואו לגור לדירה עלינו לעזוב. דודי יוסף ששמע על כך אמר שלא נזוז מהבית והוא ידאג לקבוצת שומרים שיישבו בבית עד בואי מהעבודה. שבוע ימים היו אשתי והתינוקת מוגנות על ידי 3 גברתנים, דבר שאפשר לי להגיע לעבודה, בה הייתי חדש ללא קביעות. בדיעבד הסתבר שהיה זה תרגיל הפחדה. הסתובבתי במשרד כסהרורי, לילות ללא שינה, פחד מתמיד מפינוי בכוח. מצב ללא מוצא. איך להבטיח קורת גג? עגמת הנפש גרמה לי לנשירת שערות מראשי. באחד הבקרים קמתי ואני רואה קרחת בגודל של אגרוף נוצרה באמצע הבלורית. הממונים במשרד שמו לב שאני שלא כהרגלי, עובד תוך פיזור נפש והבינו שאני במצוקה. אחד המנהלים הבכירים ד"ר פריץ נוימן היה יקה אציל נפש, תמיד התעניין בתהליך קליטתי בארץ. השתדל לשיפור תנאי עבודתי ודאג להעלאת המשכורת. סיפרתי לו על מקרה הפלישה וסכנת הפינוי המרחפת מעל לראשנו ועל המוצא היחיד לצאת מהמצב הקשה טמון בקניית דירה גדולה יותר, 21/2 חדרים, אבל לצורך זה עלי להוסיף מעל לאלף לירות, סכום בלתי אפשרי להשגה. תן לי לחשוב מספר ימים, אמר לי ד"ר נוימן, אשתדל לברר באם אוכל לעזור לך. מיותר להסביר שספרנו את השעות, לא רק את הימים והלילות ללא שינה. הגעתי לחדרו של ד"ר נוימן לאחר המתנה מורטת עצבים ושאלתי האם יש איזה בשורות בשבילי. טוב שבאת מיכאל, למה לא הגעת קודם, אני פשוט כידוע לך מפוזר ושכחתי לומר לך שיש לי תוכנית איך לעזור לך. הוא לקח פיסת דף ניר ושאל אותי מה מחיר הדירה שמציעים לך? אמרתי לו 2800 לירות. וכמה כבר שלמת לקבלנים על הדירה שלא בנו? אמרתי לו 600 לירות. אז חסרים לך עוד 2200 לירות. אנו מוכנים לתת לך מקרן מיוחדת שיש לחברה במחיר הקצבה ממשלתית: 45 טון מלט וטונה ומאתיים ק"ג ברזל. השווי של הקצבה זו בשוק השחור הייתה 1800 לירות! גם היום לאחר יובל שנים אני נוצר בזיכרוני את תרומתו האישית של ד"ר נוימן שבזכותו וכמובן בהסכמת הנהלת "החברה המרכזית" הצלחתי לרכוש דירה.
פעילות המשרד התרחבה מעבר לתחום הצר של מכירת המלט ממפעל נשר. בתנופת התיעוש שפקדה את המדינה הייתה חברתנו מעורבת כמייסדים ובעלים. עברתי מהנהלת החשבונות לגזברות. מצאתי כר נרחב ועניין רב בעבודתי. החברה השקיעה כספים רבים בקניית או ייסוד מפעלים: כיתן, שמשון צמיגים, אורדן פלדות , אקרילן, קוקה קולה, מפעלי נשר רמלה ובמפעל המלט בבית שמש, מפעלי ניר חדרה ועוד. בתחום הפיננסי רכשנו בנק פרטי "בנק ארצי", שותפות בבנק ליצוא, קניית בנק בשוויץ "סוויס ישראל" ופתיחת סניף בנק בבריסל בבלגיה בשם "צנטרדה". קשת רחבה של פעילות בארץ ובחוץ לארץ נפלה בחלקי כגזבר החברה. ניהלנו את מערך הכספים של קרטל המטוויות בארץ (סך הכל 7 מטוויות). הקשרים הענפים שפיתחתי עם הבנקים ומשרד האוצר גרמו לשיפור נזילות החברה ולי אישית היה סיפוק רב וחיזק את מעמדי הן בצמרת החברה והן במוסדות ומפעלים אתם באתי במגע. בתחילת דרכי כפקיד זוטר בגזברות הייתי כותב את השקים ובא לבקש חתימה ממנהל החברה. בתחילת שנות החמישים ניהל את החברה אהרון נתנאל ז"ל, איש רב פעלים, נשיא מכבי העולמית. לאחר פטירתו הגיע מחיפה מר אברהם פרידמן ז"ל שהיה ממקימי מפעל הרכבת המכוניות "קייזר אילין". לצדו פעל אחד מאשפי העשייה והפיננסים גרשון גורביץ ז"ל. אני מזכיר אותם בחום והערצה, כי אני חב להם את התפתחותי, עיצוב השקפת עולמי, כללי התנהגות ויחסי הציבור. כל אלה תרמו בהמשך דרכי כשהגעתי להישגים כבירים. וייבדל לחיים ארוכים הממונה שלי מר דוד סבירסקי, שבמחיצתו ובפיקודו עבדתי 20 שנה והוא היה לי כרועה ומדריך נאמן לא מעט בזכות היותנו ילידי וילנה.
ב– 8 במאי 1956 נולד בננו יוסי. בן לאחר בת זו ממש ברכה לכל הורה. חיילה הייתה בת חמש כשנולד, היא קבלה את אחיה בשמחה ואהבה. את השם בחרנו בהתחשב ברצון שנינו לתת שם לאחד האבות שלנו על כן נרשם בתעודת הלידה יוסף לייב (עד עצם היום הזה חותם בני את שמו כפי שמופיע בתעודת הלידה.)
משק הבית וגידול הילדים היו על כתפיה של רעייתי. הם גדלו בריאים בגופם וברוחם בלי מטפלות ובלי עזרה כלשהי. לא היו לילדינו סבתות וסבים כדי לפנקם. אולי זאת אחת הסיבות שהם היו ממושמעים ומחונכים כיאות. את כל הקרדיט לכך מגיע לפולה רעייתי, אני הייתי אבא רק לסופי שבוע. עבדתי קשה מאוד וכדי להרוויח לשיפור התנאים, עבדתי שעות נוספות במקומות נוספים. בשנות השבעים המוקדמות פקד את החברה המרכזית משבר ניהולי. דור המייסדים, חלקם הלכו לעולמם, וחלקם קשישים וחולים. גרשון גורביץ ז"ל קיבל שיתוק עקב שבץ. אברהם פרידמן ז"ל אושפז כתוצאה מהתקף לב. דוד סבירסקי עזב את עבודתו בחברה ועבר לשוויץ לנהל את הבנק "סוויס ישראל". את החלל שנוצר ניסו למלא בניהם של המייסדים. החברה קבלה צביון שונה, דפוסי ניהול חובבנים, ואמביציות ותככים דרדרו את החברה. מאחורי הקלעים התנהל משא ומתן על מיזוג עם חברת כלל ישראל. הייתה זאת חברה דינמית ובראשה מנכ"ל נמרץ ומוכשר אהרון דברת. השושבין העיקרי לתהליך המיזוג היה פנחס ספיר, שר האוצר שהיה פטרונה ומייסדה של חברת כלל. עם המיזוג קיבלנו התחיבות חתומה שלעובדים יובטחו 5 שנות תעסוקה וכיבוד כל התנאים הסוציאליים להם זכינו מבעלי החברה המרכזית ושנחשבו מהמתקדמים ביותר בארץ. אברהם פרידמן מנכ"ל החברה המרכזית התמנה כמנכ"ל משותף עם אהרון דברת בחברה הממוזגת. הוצע לי תפקיד של סגן גזבר חברת כלל. סירבתי לקבל תפקיד זה. במשך שנה וחצי הייתי "פקק" ללא תפקיד מוגדר. פעילות חלקית העסיקה אותי במימון יבוא מוצרי גרונדיג הגרמנית וקנדי האיטלקית. היבואן משה בן שאול ז"ל היה סוחר מעולה ואיש נעים הליכות. הייתי מתלווה אליו בנסיעות עסקים לגרמניה ואיטליה. עוד בימי עבודתי בחברה המרכזית בשנת 1965 שילבתי נסיעת עסקים עם ביקור קרובים בארצות הברית. התחנה הראשונה הייתה בגרמניה. נפגשנו עם צמרת מפעלי גרונדיג ועם מקס גרונדיג מייסד ונשיא החברה. מגרמניה נסעתי לבריסל לביקור בבנק " "צנטרדה". קיבלו אותי באירוח יוצא דופן. נהג עם מכונית מפוארת עמד לרשותי ביומיים של הביקור. שיכנו אותי במלון היקר ביותר. בערבים יצאנו עם מנהל הבנק ועוזריו הבכירים למסעדות מעולות ולבילוי במועדוני לילה. היה זה גמול לתרומתי לביסוסו וקידומו של הבנק. המשכתי ללונדון שם פגשתי את חברי וידידי אריה פרידמן ז"ל שהיה מנהל תחנת אל-על בלונדון. היעד הבא היה ארצות הברית. רציתי להשתתף בחתונה במיניאפוליס, הזדמנות טובה לפגוש את משפחתי הענפה. בניו יורק גרתי אצל אחותו של אבא שלי הדודה דבורה רוז. נפגשתי גם עם אח של אימא שהגיע מפילדלפיה לפגישה אתי. אח נוסף של אימא שגר בלוס אנג'לס לא הצלחתי לפגוש בביקור זה. בחתונת הבת של הבת דודה שלי התקבצו עשרות בני דודים שהגיעו מכל קצוות אמריקה. הוריהם היו אחיות ואחים של אימא ואבא שלי. הם יצאו מגדרם והתחרו ביניהם על הזכות לארח אותי בביתם. חודשיים ימים טיילתי בעולם ובבית נשארה פולה רעיתי עם שני ילדינו. היה לה קשה ללא ספק, איני יודע אם יש הרבה נשים שהיו מסכימות להיעדרות בעליהם לזמן ממושך כל כך. במשרד אושרה לי החופשה. מעמדי היה איתן ולא חששתי שאפגע, כמובן שהיה זה בתאום ובהסכמת הנהלת החברה.
נחזור לתקופת כלל ישראל. כל הפעילות התעשייתית התרכזה בחטיבת "כלל תעשיות". ברה-ארגון שהיה בשנת 1975 הוחלט שכל חטיבה תהיה עצמאית בניהול הכספים והחשבות. הוצע לי להיות מנהל הכספים של כלל תעשיות. מנהל החטיבה היה מר צבי צור (צ'רה) רמטכ"ל צה"ל בעבר, סגן שר הביטחון (בעת ששמעון פרס היה שר הביטחון). המשנה למנכ"ל מאיר שני. בניתי את התפקיד מקו ההתחלה. הכל מבראשית.
קונצפציית הניהול של צ'רה התבססה על העיקרון שמטה החטיבה צריך להתרכז בהדרכה, ייעוץ ופיקוח. יש לתת למפעלים עצמאות מירבית בניהול השוטף כולל כספים, חשבות ארגון וכו'. השקפתי הייתה שונה. ניסיתי לשכנע את צ'רה שעלינו לרכז את ניהול הכספים על מנת להוות משקל רב מול המערכת הבנקאית. הגדרתי זאת במילים: "את מה שנשיג כקבוצה לא יצליח לקבל המפעל הבודד". מאידך לא נצליח בצורה שרירותית לזכות לשיתוף פעולה מלא מצד המפעלים, אם הדבר לא יהיה להם כדאי. בשיחות עם מנהלי הכספים של המפעלים במערכת, הצגתי את תוכנית שיתוף הפעולה בינינו. הקמתי מרכז סליקה. קלטתי את עודפי הכספים בתנאי ריבית טובים יותר מאלה שהציעו הבנקים ולוויתי את כספי הפיקדונות למפעלים בתנאי ריבית נמוכים יותר. המסלקה פעלה לא כיחידת רווח, מאידך השגתי בבנקים, בגלל היקף הכספים שעמדו לרשותי, תנאי ריבית ועמלות נוחים מאוד. שיתוף הפעולה עם המפעלים הלך והתהדק, כי ללא התערבות מצדנו, הם זכו לחיים קלים, כי הבנק "שלהם" סיפק את מבוקשם לשביעות רצונם המלאה. במרוצת הזמן הגענו להסכמים עם שלטונות מס הכנסה (ניכויים), בטוח לאומי, קרנות הפנסיה, חברת החשמל, שנשלם במרוכז עבור עשרות מפעלים שלנו בתנאי שנקבל ימי אשראי ללא ריבית. לגופים היה כדאי לקבל ממקור אחד סכומים משמעותיים בזמן, ללא פיגורים. הסכימו לתנאים שלנו. היקף הכספים קיבל תאוצה והתרחב לפעילות במטבע חוץ. נוצרו קשרים עם בנקים בחוץ לארץ. תחילה עם שלוחות של הבנקים הישראליים, ובמרוצת הזמן עם בנקים חשובים באמריקה ואירופה. הדרישה לאשראי במטבע חוץ הייתה גדולה מאוד, בגלל צורכי היבוא לשם יצוא. בגלל תקנות בנק ישראל ותנאי אינפלציה דוהרת, כמות הכסף הייתה מוגבלת מאוד ויקרה מאוד. נוכח מצב זה היה צורך חיוני לגייס כספים ממערכת הבנקאית בחוץ לארץ. נסיעותי לפגישות עם בנקאים היו תכופות יותר. ההצלחה האירה לי פנים, אושרו לנו קווי אשראי בבנקים מובילים בחוץ לארץ. האשראי ניתן לזמן קצר וכביטחון שימשו ההכנסות מיצוא סחורות. התוצאות העסקיות של המפעלים הושפעו כמובן מקבלת אשראי זול בהרבה לעומת הכסף היקר בארץ. היקף הפעולות התרחב לממדים עצומים. לא ניתן עוד לפעול בשלט רחוק. הוחלט להקים משרד באירופה. היה זה טבעי שרק מי שהקים את המערכת הבינלאומית וטיפח את הקשרים עם הבנקים הזרים ראוי לנהל את המשרד בחוץ לארץ. פרנקפורט שהיא מרכז כספים ומסחר גדול באירופה נבחרה כמקום להקמת המשרד. הייתה כבר נוכחות שיווקית בפרנקפורט מטעם אי.סי. אי וכיתן. באחת הנסיעות לגרמניה לקיתי בהתקף לב. אושפזתי בבית חולים לאחר מכן בטיפול שיקום. היה איסור רפואי לטוס ארצה, לכן חודשיים נשארתי בחוץ לארץ. כשחזרתי לארץ צמצמתי את העבודה במשרד והוקפאו כל תוכניות הקשורות בהקמת המשרד בחוץ לארץ.