בלכתי ברחוב במרכז העיר פגשתי את מר אריה שפטל מורי מבית הספר תרבות בוילנה. הייתה זו פגישה נרגשת, התחבקנו בחום והעלינו זיכרונות מהימים היפים של וילנה טרום החורבן. כששמע שאני עוסק בשוק השחור ומזה מתפרנס, הוא הטיף לי מוסר, לא יאה לתלמיד בית ספר עברי לעסוק בספסרות. עליך להירתם לפעילות ציונית חינוכית. הסכמתי לנטוש את עסקי השוק השחור. הוא הביא אותי לבניין ברחוב פולודניובה 18, בו שכן קיבוץ ע"ש לוחמי הגטאות. הבית שקק חיים. בכניסה עמדו שני בחורים עם רובים ששמרו על הבניין. בחדר המדרגות שמענו קולות של שירה עברית משירי ארץ ישראל. נכנסתי לאולם שהיה מקושט בדגלים, כרזות בעברית ויידיש. מפה גדולה של ארץ ישראל הוצבה על הקיר המרכזי. עמדתי נפעם והדיבור ניתק מגרוני. חזרו אלי מראות בית הספר "תרבות" בוילנה שהיה מעוז לנוער הציוני בעירנו. הגעתי לחדר המזכירות, לחצתי ידים עם מספר בחורים ובחורות, נשאלתי על קורות חיי ועל לימודי בוילנה ומצאתי בין מדריכי הקיבוץ אנשים שמוצאם מאזור וילנה ומליטא. קבלתי את הצעתם להצטרף לקיבוץ. הבאתי אתי את רכושי הדל שהשארתי בדירה, נפרדתי מחברי, שלא הסכים להצטרף אלי לקיבוץ. קיבלתי מיטה בחדר בו התגוררו מספר בחורים. כבר למחרת שובצתי לסידור עבודה עם עוד קבוצת צעירים, שיצאו לפנות בוקר ליקב שהיה בבעלות יהודית. על שער הבניין התנוסס שלט בפולנית "יצרני יין וליקרים בכחוס" (על שם אל היין המיתולוגי). במפעל עבדו פועלים ופועלות פולנים. מנהל ובעל המפעל הוא ניצול שואה שחזר ללודז' ממחנות הריכוז וקיבל את המפעל שמסתבר שהיה ברשות המשפחה שנים רבות. העבודה הייתה ידנית ברובה, פרט למיתקן מילוי הבקבוקים. מדי פעם לגמנו כוסית ליקר ודאגנו להביא לקיבוץ לעונג השבת בקבוקי יין שקבלנו במתנה מבעל המפעל. את המשקאות חילקנו למסעדות ובתי מלון בעיר. מאחר ולא היה רכב או סוסים במפעל היינו כ"ריקשות" כמו בארצות המזרח הרחוק. דחפנו עגלה עמוסה בקבוקים ללקוחות שהיו מפוזרים ברחבי העיר הגדולה. קבוצת חברי הקיבוץ עובדי היקב נחשבה ל"מיוחסת" ועוררה קנאה. היו לנו הזדמנויות להרוויח כסף שקבלנו כדמי שתייה מבתי המלון והמסעדות. מדי שבוע הגיעו איכרים מהסביבה כדי להעמיס את פסולת הצימוקים וחומרים אחרים ששימשו כמזון משובח לבהמות. עבדנו קשה ביום פינוי הפסולת, אבל קבלנו מהאיכרים חבילות של חמאה, גבינות ונקניקים אותם הבאנו לקיבוץ. ערכנו מסיבות של שתיית וודקה ועל השולחן מזון משובח, בניגוד למזון הדל שהגישו בקיבוץ. מזכירות הקיבוץ החליטה לפרק את חבורת עובדי היקב ולהפסיק את עבודת החברים ביקב, שגורם לשכרות ולהוללות והשפעתו רעה על מורל החברים.חלק מחברי הקבוצה עזב את הקיבוץ והמשיך לעבוד כשכירים ביקב ואני הסכמתי לנסוע לקרקוב כדי להיות בגרעין הקמת קיבוץ "דרור" בעיר. החורף היה בעיצומו, הטמפרטורה מתחת לאפס, קרונות הרכבת לא מחוממים, רוב החלונות מנופצים, רוח מקפיאה חדרה ללשד עצמותי. הגעתי לקרקוב ממש גוש קרח. קילומטרים צעדתי ברגל עד שהגעתי לבית שיועד להקמת הקיבוץ. מצאתי מספר חברים במקום, שהושיבו אותי על יד תנור חימום, השקו אותי בתה חם וכוסיות וודקה. לאחר שינה עמוקה השתפר מצבי והייתי מוכן למשימות שיטילו עלי. מדריך הקיבוץ בהקמה היה בוגר תנועת החלוץ הצעיר, עבד בהכשרות והיה מועמד לנסוע לארץ ישראל. תכניות אלה שובשו עקב המלחמה. הוא ברח לרוסיה וכשהגיע לפולניה נרתם לעבודה במסגרת התנועה הקיבוצית. הייתה זאת תקופה שלפולין הגיעו יום יום רכבות עם יהודים שברחו או שגורשו לברית המועצות. תפקידנו היה להתפרס בתחנות הרכבת הראשיות ולגייס את הצעירים לקיבוצים ולדאוג לדיור וסיוע לבני המשפחה. מקום מפגש נוסף של היהודים שחזרו היו משרדי הקהילות בערים. כל יום משעות הבוקר עד הערב הייתי בחצר ועד הקהילה עושה נפשות בין הנוער שיבואו אתי לקיבוץ. תוך שבועות מספר הגיעו כמאה איש לקיבוץ בקרקוב. לא היה יותר מקום לקליטת הבאים. התחלנו בהקמה מזורזת של עוד נקודות ריכוז.
לפי הסכמים בתום המלחמה, קבלה ברית המועצות שטחים נרחבים במזרח פולניה וכתמורה מסרה להם שטחים שהיו שייכים לגרמניה בין הנהרות אודר–נייסה. רוב רובה של האוכלוסייה הגרמנית ברחה מפחד הרוסים ואלה שנותרו אולצו על ידי הפולנים לעזוב את בתיהם והם גורשו לשטח גרמניה המזרחית. ערים שלמות רוקנו מתושביהן. הייתה זאת הזדמנות ליישב אזרחים פולנים שקבלו דירות ובהן ריהוט וברוב המקרים גם בגדים ומרתפי מזון ופחם להסקה. בערים אלה הקמנו עשרות קבוצים ובהם רוכזו מאות צעירים וצעירות. את בעיות הדיור של בני המשפחה פתרנו על ידי מלאי דירות ריקות שהוכנו על ידי פעילי התנועה. פרט למאמצים שהשקענו בקליטת הבאים מברית המועצות ברכבות, התרכזנו במחנות של משוחררי מחנות הריכוז, בעיקר נשים, ששהו בריכוזי קליטה באזור הכיבוש הרוסי של גרמניה. פרט למחזיקי אזרחות פולנית שחזרו לפולניה היו מאות נשים של אזורי ליטא, לטביה וברית המועצות שכניסתן לפולניה הייתה אסורה. הייתה לנו משימה להבריח את הצעירות לשטח הפולני ולקלוט אותן בקיבוצים. הייתי חלק מפעילים שנסעו למקומות בהם שהו הנשים. לפי קשר שנוצר מראש היו באות הצעירות בקבוצות של לא יותר מחמישה איש למקום מפגש. משם צעדנו לתחנת הרכבת. האחראי על תנועת הרכבות במקום היה מקבל שוחד והוא דאג להכניס אותי והבנות לקרון המטען בו לא היו ביקורות של צבא ומשטרה. כשעצרה הרכבת בקרקוב, הבאתי את הבנות לקיבוץ ושם דאגנו לפזר אותן בין קיבוצים שהיו בערים וישובים הסמוכים.
פולין הייתה בשליטת המפלגה הקומוניסטית ובה יחידות צבא ומשטרת בטחון פנים. לנציגי הממשלה הגולה שמקום מושבה בלונדון היו מספר שרים בממשלה. היו סממנים של חופש יחסי. כל המפלגות הציוניות חידשו את פעולתן, פרט לבית"רים ולמפלגה הרביזיוניסטית, שהוכרזה כבלתי חוקית. מפלגת "הבונד" היהודית שהייתה אנטי ציונית דגלה כבעבר (לפני החורבן) בבניית חיים יהודיים בפולניה. הם עשו מאמצים לגייס יהודים ניצולים לשורותיהם. חלק גדול של יהודים היוו את גרעין המפלגה הקומוניסטית הפולנית. הפעילות הציונית בפולניה ובמיוחד גיוס הנוער לקיבוצים היוו יעד למלחמת חורמה מצד הגופים האנטי הציונים. לא פעם אף באו הלשנות לשלטונות. ראשי התנועות הציוניות העריכו שהמצב הנוכחי בפולניה הוא זמני, זמן מעבר עד להשתלטות מוחלטת של ברית המועצות על פולניה. קמה תנועת הגירה מסיבית של קיבוצים במסגרת ארגון "הבריחה" רב התהילה, שהוקם על ידי שליחים מארץ ישראל ובסיוע פעילים מקומיים. את פולניה עזבו עשרות אלפי יהודים בנתיבי הבריחה שהובילו לאוסטריה וגרמניה לאזורים בשליטת האמריקאים. נקודות המעבר הבלתי-לגלי היו בגבול עם צ'כיה בדרום ובגבול פולניה גרמניה המזרחית בעיר הנמל שצ'צין (נמל בים הבלטי בצפון המדינה). היעד המיוחל היו נמלי הים התיכון שמשם תוכננו הפלגות אניות המעפילים לארץ ישראל.
תנועת "דרור" שהייתה קשורה אידיאולוגית לקיבוץ המאוחד הייתה החזקה ביותר בפולניה. בראשה עמדו ניצולי מרד גטו ורשה יצחק צוקרמן וצביה לובטקין. פוליטית היינו מזוהים עם אחדות העבודה שהתפלגה ממפא"י, שמנהיגה יצחק טבנקין השפיע עלינו, ניצולי השואה, בצורה משמעותית, בגלל האקטיביזם ותמיכתו במאבק המזוין נגד הבריטים והערבים. הפלמ"ח שברובו נשען על הקיבוץ המאוחד היה לנו לסמל וזכה להערצה גדולה.
בפולניה שררו באותה עת רגשות אנטי רוסיים ואנטי יהודיים חזקים מאוד. ראשי המסיתים נגד היהודים היו הכמורה הקתולית שהשפעתה על רוב רובם של הפולנים הייתה עצומה. יהודים הותקפו פיזית ונרצחו בעת שבאו לעיירות לדרוש את רכושם שנשדד. היו מקרים בהם נזרקו יהודים מהרכבת הנוסעת ומצאו את מותם. פולניה הייתה המדינה היחידה באירופה בה נרצחו יהודים לאחר מיגור גרמניה הנאצית. השלטון הפולני החדש שנשען על כוחה הצבאי של ברית המועצות לא הצליח למנוע פעולות טרור של כנופיות לאומניות חמושות. בממשלה ישבו מספר יהודים קומוניסטים ותיקים שנוכחותם רק הגבירה את שנאת הפולנים ליהודים. אבל זה היה רק תירוץ, כי השנאה ליהודים הייתה נחלת רוב הפולנים לפני פרוץ המלחמה, ובזמן הכיבוש הגרמני הם שיתפו פעולה עם הרוצחים ושדדו את רכושם של היהודים. בחודש יולי 1946 רצחו אנשי מחתרת פולנים 38 יהודים בעיר קלצה. ראש ממשלת פולניה הזמין אליו את נציגי הקהילה היהודית ואמר להם, שנוכח האסון הנורא הוא פותח את גבולות המדינה ושהיהודים הרוצים בכך יכולים לצאת מפולניה. אלפי יהודים ניצלו את חופש ההגירה והגיעו לאוסטריה וגרמניה.
לפני שעזבתי את פולניה נשלחתי מקרקוב להשתתף בסמינר הראשון של "דרור" שהתקיים בקיבוץ לוחמי הגטאות בלודז'. שליחים שהגיעו מהארץ היו המרצים בסמינר. מסיימי הסמינר נשלחו כמדריכים לקיבוצים שהיו מפוזרים כמעט בכל ערי פולניה. אותי הועידו לנסוע לעיר ורוצלב (ברסלאו) בה היה קיבוץ גדול ששכן בבניין שהיה לפני עליית הנאצים לשלטון רכוש הקהילה היהודית. הייתי אחראי לפעילות הלימודית והתרבותית בקיבוץ. ידיעת השפה העברית אותה רכשתי בבית הספר העברי "תרבות" בוילנה אפשרה לי הקמת חוגים ללומדי עברית בהן השתתפו מאות אנשים. ורוצלב הייתה בחלקה הגדול הרוסה עקב הקרבות הקשים שניהלו הגרמנים על הגנת העיר, אבל ברובעים שלא נפגעו השתכנו מאות משפחות יהודיות שחזרו מברית המועצות. הייתה לנו משימה לארגן את הילדים והנוער היהודי שלא חי במסגרת הקיבוצית בחוגים להקניית ערכי יהדות וציונות. הייתי אחראי לניהול חוגים אלה.
המבוגרים היו מוזמנים לערבי שירה והרצאות ובשבתות ערכנו שחרית בה השתתפו מאות יהודים. פעילותנו בקרב האוכלוסייה היהודית ובמיוחד בקרב הנוער עוררה רוגז והתנגדות מצד פעילי "הבונד" והמפלגה הקומוניסטית (שפעלה תחת השם פ.פ.ר. ראשי תיבות למפלגת הפועלים הפולנית). למזכירות הקיבוץ הגיע אדם שהציג את עצמו כפעיל המפלגה הקומוניסטית ודרש שאני אתייצב לפגישה עם מזכיר המפלגה האזורי. הגעתי לפגישה במועד שנקבע, המזכיר קיבל אותי באדיבות, שאל על קורות חיי ועבר ל"תכלית". שמע חבר, אני מדבר אליך גלויות. אני יהודי, אבל הדבר נשמר בסוד. יש לנו בעיה חמורה של עוינות מצד רוב רובה של האוכלוסייה הפולנית כלפי השלטון החדש. היהודים חייבים לעזור במיטב יכולתם לבסס את מוסדות המפלגה והממשלה, לכן ביודעי את השפעתך בציבור היהודי תפסיק לנהל תעמולה ציונית שמעודדת הגירה מפולניה לפלסטינה, הצטרף לשורותינו. אנו נקדם אותך, נעניק לך מסלול לימודים והטבות כלכליות. הודעתי לו חד משמעית שלמרות שאנו רוכשים אהדה למשטר, לנו יש משימה לעודד יהודים להגר לארץ מולדתם בארץ ישראל. האם לא מספיק דם יהודי נשפך בפולניה בזמן הגרמנים ולצערנו גם עכשיו? נפרדנו בלחיצת יד ונעניתי לבקשתו שהקיבוצים בעיר ישתתפו בהפגנת תמיכה בממשלה לרגל בואו של ולדיסלב גומולקה , המזכיר הכללי של מפלגת הפועלים (קומוניסטים) בפולניה, שהוא מכהן כשר השטחים המשוחררים (מדובר בשטחי גרמניה לשעבר שסופחו לפולין).
בעיר היו ארבעה קיבוצים: קיבוץ דרור, השומר הצעיר ופועלי ציון שמאל. וגורדוניה היה ארגון גג, "הליגה של ארץ ישראל העובדת". קבלנו החלטה לצעוד ביחד. ביום ההפגנה התאספנו בכיכר המרכזית של העיר. הגיעו עשרות אלפי פועלים ואיכרים, ביניהם כ– 500 יהודים. עוד טרם שגומולקה נשא את דברו התייצב כומר על הבמה ופתח בתפילה. כל ההמון הרב כרע על ברכיו ואנו כמובן נשארנו עומדים. מכל עבר השמיעו הערות אנטישמיות מלוות בקללות ואיומים. היה זה אירוע מביש ומעליב, מה עוד שהשנאה בקעה מגרונם של ההמונים שמעליהם התנופפו דגלים אדומים וכרזות של אחוות העמים וחופש למעמד הפועלים. חזרנו לקיבוץ מושפלים וכואבים. הרגשנו שכל רגע על אדמת פולניה ספוגת הדם ושנאת יהודים תהומית נושאת בחובה סכנת נפשות. קבלנו הוראה להתכונן ליציאה לדרך. נסענו ברכבת לעיירה השוכנת על יד הגבול הצ'כי. במקום הייתה נקודת פעילים של "הבריחה". לאחר לינת לילה בקיבוץ המקומי, התפזרנו בעיירה כדי להצטייד במזון וביגוד. בלילה יצאנו ברגל לשטח הררי מכוסה יער עבות. שמרנו על שקט, חל איסור להדליק סיגריות. הדרך הייתה קשה, בחשכה מעדו אנשים ואת הכושלים נשאנו על כתפינו. לאחר מנוחה קצרה המשכנו לדרכנו ועם עלות השחר אמרו המלווים שאנו נמצאים בשטח צ'כיה. חברי הקיבוץ שהיו להם משפחות יצאו יחד אתנו. נוכחותם של מבוגרים וילדים הערימה כמובן קשיים גדולים על קצב ההליכה. עיירת גבול צ'כית שמה נחוד. צעדנו ברחוב הראשי ולא יכולנו להאמין שקיים עולם שונה, ידידותי ומאיר פנים. הייתכן שבמרחק של קילומטרים ספורים מאדמת פולניה חי עם שמפגין יחס אנושי כלפי יהודים? משני צדי הכביש עמדו נשים וגברים שחלקו כיכרות לחם ופירות ולילדים חלב וממתקים. עלינו על רכבת שנסעה לפראג בירת צ'כיה. בפראג נשארנו בקרונות וראינו מרחוק את צריחי הכנסיות ובניני הארמונות. בתחנת הרכבת המתינו לנו שליחי התנועה ומשלחת הצלב האדום הצ'כי שחילקה שתייה חמה וסנדביצ'ים. מפראג המשיכה הרכבת לברטיסלבה, בירת סלובקיה. משאיות הובילו אותנו מהרכבת למרכז העיר. בבניין גדול מוקף חומה שכנו אלפי אנשים בצפיפות ובתנאי תברואה איומים. קבלנו פינה באולם גדול, שהיה גדוש במזרוני קש על הרצפה. המפגש עם תנאי דיור כאלה העכיר את רוחנו וייחלנו לרגע שנעזוב מקום זה. מאות אלפי היהודים שעברו מחנה מעבר זה זוכרים את הכינוי "הוטל דה ונץ" (מלון הפשפשים). היעד הבא היה וינה, בירת אוסטריה. מגבול סלובקיה אוסטריה צעדנו ברגל. היה עלינו לחצות ברגל כמה עשרות קילומטרים בשטח אוסטרי שהיה בשליטת הסובייטים. לאזרחי מדינות הגוש המזרחי נאסרה יציאה לשטח בשליטת האמריקאים. משמרות צבא סובייטי בדקו את היוצאים בצורה קפדנית מאוד. דרכי אירופה היו גדושות בהמוני אדם, בני כל הלאומים שחזרו ממחנות עבודה בדרכם למולדתם. ביניהם אלפי פליטים מיוון, רובם יהודים. פעילי הבריחה הדריכו אותנו שלא נדבר יידיש, פולנית ורוסית. כשישאלו שאלות בעת הביקורת עלינו לקרוא פסוקים מהתפילות, כגון אשרי יושבי ביתך, לכה דודי לקראת כלה, יקום פורקן משמיא, ישקני מנשיקות פיהו ועוד עשרות פסוקים מסידור התפילות. שיחקנו את "התחפושת" היוונית כמיטב יכולתנו. אמצעי הזהירות שנעשו בתום לב להצלחת "הבריחה" הביאו לעגמת נפש שלא ניתנת לסליחה ומחילה. זאת בגלל הוראה להשמיד כל מסמך וכל תמונה או מזכרת כלשהי שעלולה להפליל אותנו. להורות להיפרד מהזיכרון היחיד שנותר מהבית ומהמשפחה היה דבר אכזרי ומכאיב שאין כמוהו. גם במקרים בהם מסמכים או תמונות נמסרו למשמרת בידי שליחי הבריחה הם לא השתמרו. רק בודדים הצליחו לקבלם.
הגענו לאוסטריה לאזור שבשליטת האמריקאים ונשמנו לרווחה. הגענו לוינה לבית חולים "רוטשילד" בו התרכזו אלפי פליטים. ( בית החולים הוקם על ידי משפחת רוטשילד). לאחר שהייה של יומיים במקום עזבנו ושמנו פנינו לעיר לינץ לפרבר ווגשייד. הובלנו למחנה מוקף בגדר תיל ומגדלי שמירה. חזרו אלינו מראות מחנות הריכוז, אלא שהפעם היו השומרים חיילים מצבא ארצות הברית. במחנה עמדו עשרות צריפי עץ ובהם דרגשים, מזרוני קש ושמיכות צבאיות. קצין אמריקאי הקביל את פנינו באדיבות אבל בתקיפות והסביר שאנו נמצאים פה בחסות הצבא האמריקאי, חלים עלינו סדר ומשמעת צבאית, אסור לעזוב את שטח המחנה. התקהלות והתנהגות חריגה תיענש בכל חומרת הדין. בסיום נאומו נאמרו דברים שהכו אותנו בהלם. דעו לכם שבחלק מהמחנה כלואים אנשי ס.ס.גרמנים, אנו נעביר אותם בהזדמנות ראשונה ועד אז שלא נעיז להתקרב אליהם, לפגוע בהם פיזית או מילולית. בקשתי מהקצין שיאפשר לי כראש הקיבוץ לשוחח אתו ביחידות. הוא הזמין אותי למשרדו, כיבד בסיגריה ושאל מה רצוני. אמרתי לו שאנו יהודים פליטי חרב ניצולי שואה לא נסכים להיות במחנה יחד עם רוצחי ס.ס. לא מקובל עלינו משטר של בית סוהר ולא נסכים להגבלת חופש התנועה. הוא התקשר בטלפון לממונים עליו ודיווח שהפליטים שהגיעו מסרבים להישאר במקום. לשער המחנה הגיע ג'יפ צבאי ובו מספר קציני צבא. אחד הקצינים היה רב צבאי של הצבא האמריקאי. הוא דיבר אתי ביידיש והבטיח שתוך 24 שעות יסולקו הגרמנים מהמחנה ויבוטל ההסגר ונוכל לנוע בחופשיות. הטיפול בניהול המחנה יעבור מידי הצבא לסוכנות הפליטים של האו"ם, אונר"א. הסכמנו לתנאים. לאחר חיטוי בדי.די.טי. נכנסנו לצריפים, קבלנו מנות קרב של הצבא האמריקאי וארוחה חמה מהמטבח הצבאי.
הצריפים היו נקיים, בניגוד גמור לתנאים ששררו בהוטל דה ונץ בברטיסלבה ובית החולים רוטשילד בוינה. היה זה לילה ראשון של שינה עמוקה ושלווה. בבוקר הגיעה למחנה קבוצת יהודים החיים בפרבר בינדרמיכל שבלינץ ומסתבר שהמקום נמצא בשכנות אתנו. רובם של שוכני הרובע הם משוחררי מחנות הריכוז שבאוסטריה. הצבא האמריקאי החרים מהאוסטרים רובע שלם ומסר אותו למשוחררי המחנות. הם גרו בדירות מרווחות, מרוהטות בהידור רב. כשעברתי ברחוב ראיתי התקהלות של אוסטרים בפתח של חנות. שאלתי מה פשר התקהלות זו? הם הסבירו לי שהיום יש חלוקת הקצבת מזון שמגיע מארגוני סעד לפליטים. ליהודים יש עוד מקור של מזון משובח שמחלק ארגון הג'וינט היהודי אמריקאי. הם שבעים ומפונקים ואת הלחם שבהקצבה הם זורקים לפח ואז עומדים ונהנים למראה ההתנפלות של האוסטרים על הלחם, תוך דחיפות, קללות ותגרות ידיים. נקמה קטנה אבל משמעותית לאלה שרק לפני חודשים מספר מתו מרעב. חזרתי למחנה וסיפרתי לחברי על תנאי השפע שהם מנת חלקם של יהודי בינדרמיכל.
זרם היהודים שעזב את פולניה הלך וגבר ובאוסטריה וגרמניה הוקמו עשרות מחנות לקליטת הפליטים. גם למחנה שלנו הגיעו קיבוצים מאורגנים ומשפחות מטופלות בילדים. ארגוני הסעד לא היו מוכנים לקליטת זרם אדיר של פליטים. הזעקתי את ועד יהודי בינדרמיכל להירתם למבצע של אספקת מזון לפליטים שרעבו ללחם. הם שלחו משאיות עמוסות בלחם, קמח קופסאות שימורים. בחרתי בנציגי הפליטים לועד שטיפל בחלוקת המזון.
חברי פועלי ציון הקשורה לקיבוץ המאוחד שגרו בבינדרמיכל הושיטו לקיבוץ שעמדתי בראשו את מיטב עזרתם. למחנה שלנו הגיעו שליחים מהארץ, חלקם חיילי הבריגדה מארץ ישראל. שליחי הבריחה הכינו מסלולים להעברת אלפי יהודים לאיטליה ולגרמניה.
לאחר שהות של כחודש במחנה הצריפים בוגשייד, עזבנו ברכבת לבווריה שבשטח הכיבוש האמריקאי בגרמניה.
