בשירות בית החולים הצבאי

במסגרת החיפושים למקום עבודה הכרתי את שמשון דך (המתגורר עתה בתל אביב). הוא היה אחראי למשק ואספקה של בסיס צבאי גדול בפרברי וילנה. הוא הציע לי עבודה בבית חולים צבאי. מפקד בית החולים ורוב הצוות הרפואי היו יהודים. קבלתי מדי צבא, מקום מגורים, אוכל לשובע ועבודה קלה במחלקת התרבות והבידור של בית החולים. בסופי שבוע הייתי חוזר לדירה בה גרתי יחד עם המארח, יונה בנציאנובסקי.
המפקד, הרופאים, מנהלי המחלקות היהודים קבלו אותי בחום ואהבה, כשנודע להם שאני ניצול שואה, שריד יחיד ממשפחתו שנספתה.
בתחילת ינואר 1945 נלחם הצבא האדום על אדמת גרמניה. בית החולים הצבאי היה חלק מגייסות החזית הבילורוסית השלישית. דיביזיות החזית כבשו כמעט את כל שטח פרוסיה המזרחית, פרט לעיר הבירה קניגסברג, בה התנהלו קרבות מרים. בית החולים קיבל הוראה לעזוב את וילנה ולעבור לפרוסיה המזרחית. לאחר לבטים גדולים, החלטתי לנסוע יחד אתם.
הגענו לפרוסיה לעיר רפאים ששמה אינסטרבורג. הגרמנים ברחו ממנה, מבלי שהספיקו להוציא את רכושם. מחצית בתי העיר נהרסו בקרבות ובחלקים שנשארו ללא פגע מצאנו דירות מסודרות עם ריהוט עתיק, ארונות מלאי חרסינה וקריסטלים. בחלק מהדירות מצאנו שאריות אוכל בצלחות. הגרמנים ברחו ולא הספיקו לגמור את הארוחה. איזו נקמה מתוקה! במרתפים מצאתי גוויות של אנשי צבא ואזרחים שנהרגו במהלך הקרבות על העיר. בית החולים התמקם בבנייני האוניברסיטה. בעשרות קרונות רכבת הגיע ציוד רפואי, חדרי ניתוח, רנטגן, מחסני תרופות ומלאי מזון. עבדנו כמעט שבוע בפריקה ועבודות הקשורות להפעלת בית החולים. המגורים של הצוות הרפואי, האחיות ועובדי המינהל היו בחדרים מרווחים ומרוהטים, ממש תנאי מותרות. קלטנו מאות פצועים מהחזית, חלקם פצועים קשה מאוד, במיוחד צוותי הטנקים, שהכוויות על גופם היו למחזה מחריד. מראות אלה עוררו רגשי חמלה וזעזוע.
במסגרת תפקידי במחלקת התרבות חילקתי לפצועים את המכתבים שהגיעו מהמשפחות, עיתונים וספרים. כל ערב הקרינו סרטים. באולם הגדול התאספו הפצועים קל שיכלו להגיע, ואילו לשוכבים במיטה הקרינו את הסרט בחדרי החולים.
מכונת ההקרנה יצאה מכלל שימוש כי רצועת עור שמניעה את גליל הסרט נשחקה ואין לקבל תחליף. לא הייתה ברירה אלא להפעיל את המקרן ידנית. זה נעשה על ידי הכנסת אצבע לשקע הגלגל וסיבובו באיטיות במשך כשעה וחצי. האחראי להקרנת הסרטים והשמעת מוזיקה ברמקולים (השירים היו כמובן שירי לכת צבאיים להרמת המורל המלחמתי) הגיע לבית החולים לאחר שנפצע בקרב כששירת באוניית מלחמה. בחור חסון ויפה תואר. נרקמו בינינו יחסי חברות חמים. הוא כבש את לבותיהן של הנשים בבסיס, במיוחד טיפח יחסי קרבה עם האחראית למטבח, ממנה קבל את המאכלים שהיו מיועדים לקציני צבא ופצועים. גם למנה יומית של וודקה דאג, הבחור פיטקה קורייב, שחיזר אחר הרוקחת הראשית, שברשותה מלאי של אלכוהול לצרכים רפואיים. שיחות אין ספור ניהלנו בינינו, ונדהמתי לשמוע מבחור צעיר שנולד וגדל בברית המועצות דברי נאצה נגד המשטר הסובייטי ודברי שטנה אנטישמיים. מאחר והיו לי רגשות עזים של חיבה והכרת תודה לצבא האדום שהציל את חיי ואת חיי מאות אלפי יהודים ונמצא עתה בעיצומם של קרבות מרים עם הגרמנים, עלו במוחי מחשבות של הלשנה עליו, כדי שייענש בכל חומרת הדין, כיאה ל "אויב העם". האנטישמיות שהייתה מושרשת עמוק בעם הרוסי טופחה על ידי שלטונות הצאר במשך דורות. ידועים לשמצה הפוגרומים בהם נרצחו יהודים שבאו כתוצאה ממדיניות שלטונות רוסיה. חלקם של היהודים בתנועה המהפכנית היה משמעותי ועם נפילת הצאר והקמת השלטון הסובייטי היה זה אך טבעי שמספר היהודים שתפסו את מקומם בראש הצמרת הקומוניסטית היה בולט מאוד יחסית לגודל האוכלוסייה היהודית. האנטישמיות הוכרזה כפשע , כבלתי חוקית ובת עונשין. חל איסור חמור לקרוא ליהודי "ז'יד", אלא "ייברי" . שנאת יהודים הורגשה גם בשנות השלטון הסובייטי, אולם לא היה לכך ביטוי בצורה גלויה אלא שהיא פיעפעה מתחת לפני השטח. כשפגשתי את חיילי הצבא האדום מיד לאחר השחרור, נוכחתי לדעת שקיימת שנאת יהודים חזקה שניזונה לא מעט מתעמולת הנאצים שהרעילה את האוכלוסייה בשטחים שנכבשו במלחמה, כמו: הארצות הבלטיות, בילורוס, אוקראינה, הקווקז וכו'. בדיחות בעלי אופי אנטישמי על היהודי הפחדן שאינו מתגייס ליחידות קרביות אלא מסתדר בגופים עורפיים היו מושמעות ללא הרף. אפילו הפוליטרוק של בית החולים, קומוניסט אדוק מאיור פדוטקוב, היה מתלוצץ בפומבי על חשבון היהודים. שתיים מ"פניני" ההלצות זכורות לי, היהודי הוצג בהן כנלעג, כפחדן ומשתמט: "יהודי בא ללשכת הגיוס ומבקש לקבל רובה עם קנה עקום. ענה הקצין שאין קנה כזה בנמצא ובכלל מהי מטרת הבקשה? עונה היהודי: כדי שאוכל לירות ממקום מוסתר מבלי שאחשף לאויב". בדיחה נוספת: "יהודי מגיע ללשכת הגיוס ועומדים לפניו שני מתגייסים רוסים. שואל הקצין את הראשון. איך תלחם? הוא משיב: כאריה. החייל השני משיב: אלחם כמו שני חיילים. כשהגיע תורו של היהודי, הוא מבקש להשתחרר באומרו: החייל לפני הצהיר שילחם עבור שניים כך שאני מיותר".
סרט ריגול סובייטי זכה להצלחה רבה והוקרן בבית החולים שלנו ובבתי חולים אחרים. הגענו לערב הקרנה לבית חולים בעיר אינסטרבורג. פיטקה הכין את המקרן והלך להשתכר ולבלות. נשארתי על יד המקרן והרצתי את הסרט ידנית. היה בו קטע שחייט יהודי ושמו אברהם גילה אצל לקוח שבא למדוד חליפה מסמכי ריגול. החייט לקח את המסמכים ויצא מהבית לדרכו למשטרה. אשתו שרה אמרה לבעלה אברהם תלבש ערדליים כי גשם בחוץ. הצופים הפצועים התחילו להשתולל ושרו את השיר על אברהם ושרה שמסתפקים במועט "רק פרוסת לחם וקרון שלם של חמאה" . עצרתי את הקרנת הסרט וצעקתי אני יהודי שעובד בהתנדבות למען המאמץ המלחמתי ולא מוכן להבליג לגילוי אנטישמיות. קמה מהומה גדולה, פצועים על קביים רצו לעשות בי לינץ וריסקו את מכונת ההקרנה. פיטקה הגיע לאולם שיכור כלוט וראה שנשקפת לי סכנת חיים. תפס קביים מאחד הפצועים והתחיל להכות על ימין ועל שמאל ללא אבחנה. משטרה צבאית הגיעה לאולם ועצרה אותנו. אני שוחררתי באותו לילה, ואת פיטקה הושיבו בכלא הצבאי באשמת התפרעות וגרימת חבלה גופנית למספר פצועים. באתי למפקד בית החולים אלוף משנה גלברייך, ובקשתי את התערבותו לשחרור פיטקה שהציל אותי מלינץ וכל אשמתו היא שנזעק לעזור ליהודי שנקלע למהומה אנטישמית. לאחר שבוע של מאסר הוא שוחרר. חגגנו את שחרורו בשתייה כדת. במקום המקרן שניזוק "אירגן" פטקה מקרן מאחד מבתי החולים בעיר.
הידידות שנרקמה בינינו והתיגרה עם פצועי המלחמה בבית החולים גרמה לשינוי בגישתו כלפי היהודים. הוא הכיר בעובדה שתרומתם של היהודים למען ניצחון ברית המועצות במלחמה הוא אדיר, שלא נופל מחשיבותו מלוחמה בחזית. אלפי מהנדסים ומדענים עמדו בראש מפעלי החימוש, כמעט כל הצוות הרפואי בבתי החולים היה על טוהרת היהודים. המערך הלוגיסטי של הדרג הלוחם אוייש ברובו על ידי יהודים. יהודים בברית המועצות הקריבו את כל מרצם וכוחם למען המאמץ המלחמתי כדי למגר את משטר הרשע הנאצי.
האביב של שנת 1945 הביא את הריחות המשכרים של לבלוב ופריחה, שהיו שזורים עם החדשות הטובות מחזית הלחימה. הצבא האדום נלחם במבואות ברלין, בנות הברית כבשו את מרבית שטח גרמניה וכמעט לא נתקלו בהתנגדות רצינית מצד הגרמנים. מפקדי החזיתות שצרו על ברלין, המרשלים ז'וקוב וקונייב, התחרו ביניהם מי ייכנס הראשון לברלין, כשתאריך היעד היה להניף את הדגל האדום ביום ה–1 במאי. את דגל הניצחון הניפו מעל בנין הרייכסטאג בברלין לפנות בוקרו של ה–2 במאי. נפילת ברלין שמה קץ למלחמת העולם השנייה העקובה מדם מיליוני אנשים ובתוכם 1/3 של העם היהודי. עמי ברית המועצות ובראש וראשונה העם הרוסי הקריבו עשרות מיליוני חיילים ואזרחים, ובשטחים שנכבשו על ידי הגרמנים נותר הרס וחורבן.
חגיגות הניצחון בכל יחידות הצבא עברו בהתרוממות רוח, בהופעות של אומנים ולהקות בידור, והעיקר הוודקה שנשפכה כמים. הגוף והנשמה חיפשו פורקן למתחים ולסבל שהיו מנת חלקם בימי המלחמה המחרידים. השתתפתי בחגיגות ובהילולת השתייה, אבל לבי היה שבור והעיב על השמחה והצהלה. נותרתי ללא בית וללא משפחה, עולמנו חרב ואין מושיע. איך התפללנו, מלאי כמיהה, ליום גמר המלחמה וכשזכינו ליום זה עשינו את חשבון הנפש של מצבנו ולא יכולנו להיות שמחים ומאושרים. שברון לב ותוגה אפפה אותי בעת שמסביבי שמחה וצהלה.
סטאלין החליט להעניק את מדליית הניצחון לכל איש צבא ואזרח שתרם למאמץ המלחמתי נגד הגרמנים. למדליה זו היו זכאים עשרות מיליונים של אזרחי ברית המועצות. את המדליות חילקו במסדרים חגיגיים בבתי החרושת, ביחידות הצבא ובבתי החולים,.
בעשרות בתי חולים צבאיים בעיר איסטרברוג, בהם שכן גם בית החולים בו עבדתי, התקיימו יום יום מסדרי חלוקת המדליות. תהיתי מה הסיבה שאצלנו אין מסדר חגיגי דומה. מפקדי בית החולים אמרו שנפל בחלקנו כבוד יוצא דופן ואנו נקבל את המדליה בקרמלין מידי נשיא הסובייט העליון החבר קלינין. שמחתי על ההזדמנות להיות במוסקבה, וחיכיתי לרגע של הנסיעה. עבודות פירוק הציוד ומתקני בית החולים ארכו כשבוע ימים, כשכל הצוות עבד מסביב לשעון. לרכבת משא העמסנו את כל תכולת בית החולים. כל הצוות הרפואי ועובדי המינהלה הצטרפו אף הם, והרכבת זזה לעבר מוסקבה. בתחנת הרכבת של וילנה עצרה הרכבת ליום שלם להצטיידות במים, מזון ותרופות. ניצלתי את זמן ההמתנה כדי לפגוש את ידידי שמתגוררים בעיר. החברים יעצו לי להישאר בוילנה ולא להמשיך בנסיעה למוסקבה. זה לא זמן לטיולים, עליך להישאר פה כי קיים סיכוי שילידי וילנה והסביבה שהיו בעלי אזרחות פולנית עד שנת 1939 יהיו זכאים להגר לפולניה שבה קיימת אפשרות להגירה. למרות הפצרתם החלטתי לא להחמיץ את ההזדמנות של ביקור במוסקבה, מה עוד להיות בקרמלין בטקס קבלת המדליה. חזרתי לקרון וסיפרתי לפיטקה על פגישותי עם החברים בוילנה ועל כך שהפצירו בי להישאר בעיר ולוותר על הביקור במוסקבה. ציפיתי ממנו לתגובה שתחזק את החלטתי להמשיך עם צוות בית החולים למוסקבה. הוא שמע ושמר על שתיקה.