הפרידה מוילנה - היעד פולניה

על הרציף בוילנה מצטופפים אלפי חיילים. כשיצאתי לכיוון בנין התחנה, הבחנתי בקבוצה קטנה של אזרחים. להפתעתי הגדולה הייתה ביניהם משפחת גינזבורג , הורים ושתי בנות שהוגלו לברית המועצות טרם פרוץ המלחמה. הבת הבכורה, חייל'ה גינזבורג, למדה אתי בבית הספר "תרבות" החל מכיתה א'. הוריה היו מכניסי אורחים למופת. הייתי מבאי ביתם שנים רבות. הם עמדו נבוכים ואובדי עצות, לאחר 4 שנות גירוש חזרו לעיר רפאים בה שרדו רק קומץ יהודים. עזרתי להם באיתור אחיו של ראש המשפחה שעבד כרופא באחת מהקליניקות בעיר ובעזרתו הם זכו לקורת גג.
מדי יום נפגשנו והעלינו זיכרונות מימי ילדותנו. בני 13 היינו כשנפרדו דרכנו. חייל'ה הייתה הילדה היפה ביותר בכיתה וזכתה באהדה רבה מצד הבנים. עכשיו פגשתי נערה שהתבגרה.
על פי הסכם בין ממשלת פולין וברית המועצות, זכאים ילידי האזורים שהיו בשליטת פולניה עד 1 בספטמבר 1939 להגר לשטח פולניה. נרשמתי יחד עם עוד מאות יהודי וילנה לקבלת אישור הגירה. בספטמבר 1945 לאחר ראש השנה, עליתי על רכבת המהגרים שיצאה לכיוון ורשה. החלטתי לנסוע לפולניה, כי היו שמועות ששם נמצאים יהודים מוילנה שגורשו לאסטוניה והגרמנים פינו אותם בחופזה כשברחו ממתקפת הצבא האדום. יעד הפינוי היו מחנות ריכוז בצפון פולניה וגרמניה. קיוויתי למצוא בין הניצולים שפונו את אבא שלי, שהיה אסיר באסטוניה. הייתה לי הרגשה שעוד אזכה לראות את אבא שלי. חלמתי עליו לילות רבים, הלכתי למגידי עתידות ולצועניות שקראו בקלפים. הבשורה שבפיהם הייתה שאבא חולה מאוד, אבל חי ויש סיכוי רב שניפגש.
אני עוזב את וילנה, יום חם ומחניק. הקרונות היו מיועדים למשאות ולא לנוסעים. ישבנו שעות וחיכינו לתזוזת הרכבת. יצאתי למזנון הרכבת לקנות שתייה קרה. ניגשתי לקופאי לשלם עבור השתייה והקופאי הוא לא אחר מאשר המהנדס פונסקי, שהיה דייר בבית שלנו בזמן הגטו. הוא עבד עם אבא שלי במנסרת העצים ממנה גורשו הפועלים היהודים לאסטוניה. הוא סיפר לי שאבא נפטר במחנה באסטוניה. הוא מת מתשישות, רעב ומחלות. התבדו הציפיות והתקוות, אין לי נפש חיה בעולם, נשארתי יחיד מכל המשפחה. שקלתי לבטל את נסיעתי ולא לחזור לרכבת, אבל רציתי לברוח מהמקום המקולל הספוג בדם יקירינו. חזרתי לרכבת כשפני שטופי דמעות. ידידי בקרון הוכו בהלם כשראו את שברון לבי.
תחנתנו הראשונה הייתה ורשה. מסביב שממה וחושך. מבניין התחנה נשאר גל אבנים ולבנים. על יד המסילה הסתובב עם פנס עובד רכבת פולני. ניגשתי אליו ושאלתי מה נשמע בורשה ובפולניה. הוא ענה לי בזו הלשון: אנחנו מלקקים את פצעי המלחמה ונתגבר לאט לאט, אבל מה שמדאיג אותנו הפולנים הוא הגל הגואה של יהודים שמגיעים יום יום ברכבות שבאות מברית המועצות. יש אומדנים המדברים על מאות אלפים. "הרגעתי" את הפולני המודאג ואמרתי לו אתה טועה. לא מאות אלפים אמורים להגיע, בדרך נמצאים כבר מליוני יהודים שיציפו את פולניה. הגוי הצטלב ומלמל איזה אסון שישמור אותנו האל. קבלת פנים "חמה" על אדמת פולניה, בה הושמדו 90% מ– 3.5 מיליונים מתושביה היהודים.
הרכבת עזבה את ורשה ולאחר שעות מספר הגענו ללודז'. בתחנת הרכבת בלודז' פגשנו יהודים נציגי הקהילה היהודית. הם נתנו לנו כתובות של דירות בהן אפשר תמורת תשלום לקבל מקום לינה, והזמינו לבוא למשרדי הקהילה כדי לקבל סיוע ראשון. לודז' היא אחת הערים הבודדות (פרט לקרקוב) שלא ניכרו בה נזקי מלחמה. העיר לא ניזוקה כלל. מערכת החשמל והמים תפקדה כהלכה. בתי קפה ומסעדות היו מלאים בקהל לבוש בהידור. המעבר הפתאומי בין אזור ההרס והחורבן לבין עיר שוקקת חיים ושפע הכה אותנו בתדהמה.
מוילנה הגעתי יחד עם בחור שהכרתי בוילנה. שמו היה יונה בנצינובסקי. הם גרו לפני המלחמה באזור כפרי בסביבות וילנה, והיו ידועים כמגדלי ירקות בחממות. הודות לקרבתו לאיכרי הסביבה ולחזותו הארית הוא שרד במשך כל זמן הכיבוש הגרמני. התגוררתי בדירתו לאחר השחרור מספר חודשים ויחד עזבנו את וילנה. לפני נסיעתנו הצליח ידידי לחשוף בעליית גג אחד הבתים בעיר מטמון בו קבר אביו דברי ערך. שטרות כסף בדולרים ורובלים התפוררו, אבל היו שם מטבעות זהב ותכשיטים. יונה קנה בקבוקי וודקה, בגדים חדשים לעצמו וגם שילם עבורי. בלודז' הלכנו לשוק ומכרנו בגדים שהבאנו מוילנה. התחברנו לקבוצת יהודים שהתמחו בהברחת סחורה מאזורים מהם גורשו הגרמנים. החלטנו להצטרף לחבורה זו ולהתחיל להרוויח כסף.