השלטון הסובייטי וליטא העצמאית

האוכלוסייה היהודית נשמה לרווחה, לא עוד נשקפת לנו סכנה קיומית.
העוצמה הצבאית הסובייטית הרשימה אותנו בצורה מדהימה. לראשונה ראינו טנקים בגודל מפחיד, תותחים ארוכי קנה נגררים על ידי זחלמים ומשאיות, וטורי צבא הצועדים יומם ולילה. בכל פינת רחוב התפרסו משמרות צבא בזחלמים וטנקים. בהזדמנויות שונות פגשנו קצינים יהודים של הצבא האדום, חלקם בדרגות גבוהות כולל גנרלים. לנו, הנוער היהודי הייתה זו תופעה נדירה ומרנינה, כי לא זכינו לראות קצין יהודי בצבא הפולני.
היות ובתי הספר שנסגרו עם פרוץ המלחמה טרם נפתחו, נהנינו מחיי בטלה., רוב הזמן טיילנו ברחובות ובפארקים וצפינו בסרטי קולנוע סובייטיים. בפארקים ובכיכרות הופיעו להקות צבאיות בשירה וריקודים. בניגוד להתלהבות וחוסר הדאגה שלנו, היו הורי מסויגים וביקורתיים, ביודעם שהשלטון הסובייטי ילאים את הרכוש הפרטי וינהיג משטר של דיקטטורה, יטיל צנזורה על חופש הביטוי, יפזר את כל הארגונים הציוניים והיהודיים, ויתנכל לפעילות בתי הכנסת ומוסדות הדת. קציני הצבא האדום פשטו על חנויות הבגדים, הנעלים וכל מצרך אחר שניתן לרוכשו. חיש מהר התרוקנו החנויות והמחסנים עד לפריט האחרון. אספקת המזון בעיר קרסה כליל, כי לא היה מקור שיידאג לאספקת צרכי האוכלוסייה. מצב זה נמשך עד חודש אוקטובר, כששלטונות ברית המועצות הודיעו על הסכם שנחתם עם ממשלת ליטא, על פיו מעבירים את וילנה ושטח נוסף בסביבות העיר לשליטת הליטאים, בתמורה להענקת בסיסים צבאיים לצבא האדום. עם כניסת הצבא הליטאי לוילנה נפתח דף חדש בחיי העיר. וילנה הוכרזה לבירתה של ליטא, זכות שנשללה ממנה במשך 20 שנה, מאז כיבושה בידי הפולנים ב- 1919. החיים חזרו אט אט למסלולם. בתי הספר נפתחו, המסחר התאושש. אלפי פקידי ממשל, צבא, משטרה, שהועברו מקובנה לוילנה היו זקוקים לדיור. לפיכך באה עדנה ושגשוג לבעלי הבתים, במיוחד באזורים היוקרתיים של העיר. ליטא הייתה ארץ אגררית ברובה ובה שפע של דגנים, מוצרי חלב ובשר. יומם ולילה הגיעו משלוחי מזון לחנויות. תורים ארוכים של קונים השתרכו שעות כדי להצטייד במזון. החששות שהמלאי ייגמר ולא יהיה עוד מה לקנות התבדו. משלוחי המזון זרמו ללא הפסקה. באשר למצב הדמוגראפי, הליטאים היו מיעוט קטן בוילנה והסביבה, רק אלפים ספורים. רוב האוכלוסייה הייתה פולנית, והיהודים היוו כ – 40% מתושבי העיר, כ- 80000 איש שכללו פליטים אשר ברחו משטחי הכיבוש הגרמני.
בית ספרנו תרבות פתח את שעריו יחד עם כל מערכת החינוך בשפה העברית והיידיש. כמעט כל המורים חזרו ללמד בבית ספרנו. תוכנית הלימודים השתנתה אך במעט. שעורי ההיסטוריה והשפה הפולנית הוחלפו להקניית השפה הליטאית ומורשתה. הניתוק של וילנה מליטא במשך 20 שנות גבול סגור הרמטית הביא לניתוק בין קהילות וילנה וליטא. פתיחת הגבול הביא אלינו זרם בלתי פוסק של קרובי משפחה. אחיו של סבא מאיר, הרב אברהם דרושקיביץ, בא לבקרנו אבל לא זכה לראות את אחיו, שנפטר כחודש לפני פתיחת הגבול. הבית שלנו הפך לאכסניה שוקקת אורחים. לאבא ולאימא היו עשרות קרובי משפחה שהגיעו מקובנה וממקומות ישוב אחרים בליטא.
עם זרם הפליטים שהגיעו לוילנה מהשטחים שכבשו הגרמנים, היו קבוצות מאורגנות של תנועות נוער, קבוצות הכשרה, ובחורי ישיבה. מבצע הקליטה של זרם פליטים בקנה מידה עצום כל כך, מהווה תעודת כבוד למוסדות הקהילה, לארגונים השונים, ובראש וראשונה ליהודי וילנה. במרוצת השנים עם גמר המלחמה נפגשתי עם הרבה מאוד פליטים ששהו בוילנה, ומכולם שמעתי אך ורק דברי שבח והוקרה עמוקה ליהדות הוילנאית. עם זרם הפליטים שברחו לוילנה הגיע אח של אבא יצחק יעקב שמיביץ עם אשתו ליזה, בתו הנשואה פניה עם בעלה אהרון נובינסקי ותינוקת בת 9 חודשים מרים, ועוד שתי בנות: גניה ופלה והבן דוד. את כולם קלט האח הבכור של אבי, ירמיהו שלמה שמיביץ, שגר בדירה בת 7 חדרים.
קיום מדינת ליטא העצמאית אפשר דרכי הגירה לאלה שקבלו ויזות לארצות שונות בעולם. אלפי פליטים יהודים עזבו את ליטא, חלקם לארץ ישראל, לארצות דרום אמריקה ולארצות הברית.
בדירתנו נקלטו שתי משפחות. ארגוני הסעד שלמו עבורן דמי לינה סמליים. הן סעדו על שולחננו בימי שישי ושבת במשך כל זמן שהותן אצלנו.
וילנה נהנתה מפריחה כלכלית, בניגוד לעבר, משום שהוגדרה כעיר ספר בעת השלטון הפולני. המסחר והתעשייה, בעלי מלאכה ובעיקר בעלי הבתים זכו לשגשוג. הדרישה לדירות להשכרה הייתה עצומה, עקב העברת כל מוסדות השלטון כולל שגרירויות מקובנה לוילנה הבירה. הבית שלנו שכן במרכז היוקרתי של העיר, עשרות דירות הושכרו לקציני צבא ומשטרה, ואנשי פקידות בכירה שהגיעו עם משפחותיהם. המדינות הבלטיות כולל ליטא, היו מובלעות יוצאות דופן של שלום ושגשוג בעת שארצות אירופה היו שרויות במלחמה. פרק מפואר נרשם עם הענקת ויזות ליפן לאלפי יהודים על ידי הקונסול היפני שפעל על דעת עצמו ממניעים הומניטריים. ממשלת יפן הענישה אותו בשלילת זכויותיו ומשכורתו.
תושבי וילנה הקבועים לא חיפשו דרכי מילוט כי לא חשו מאוימים. השלטון הליטאי העצמאי שרד רק כ- 8 חודשים. בחודש מאי 1940 שלחו הסובייטים אולטימטום לליטא ובו דרישה להסגיר פושעים שרצחו 5 מחיילי הצבא הסובייטי. תוך 24 שעות מתום האולטימטום יצאו יחידות הצבא מבסיסיהם והשתלטו על כל המדינה. הממשלה הליטאית ונשיאה ברחו לחוץ לארץ. אותו תהליך היה גם ביתר המדינות הבלטיות, לטביה ואסטוניה. המפלגה הקומוניסטית הקימה חזית עממית, ערכה משאל עם לפיו מובע רצון להצטרף למשפחת העמים הסובייטים. משאל העם היה כמובן זיוף גדול. כ – 100% הצביעו לטובת ההצטרפות, והסובייט העליון קיבל את ליטא לחיק המשפחה הסובייטית. כינון שלטון סובייטי בליטא החזיר את הגלגל אחורנית. הרכוש הפרטי הולאם. פעילות פוליטית פרט לקומוניסטית נאסרה, השפה העברית הוכרזה שפת הבורגנות הריאקציונית וכך הפך בית הספר העברי תרבות לבית ספר בשפת יידיש לפי תוכנית הלימודים הסובייטית. מצבם של השכנים שלנו שהיו אנשי מפתח בשלטון הליטאי העצמאי, היה בכי רע. רובם פוטרו ממשרותיהם. ביניהם קציני צבא ומשטרה. נשותיהם המטופחות נאלצו לצאת לעבודה מזדמנת כדי לעזור לתקציב הבית. חלק מדירותיהם הוחרמו לטובת צמרת הצבא והשלטון הסובייטי. הורי עזרו לליטאים בעת מצוקתם כמיטב יכולתם. לא אחת אירחנו אותם בביתנו לארוחת ערב, אבא עזר בהלוואות כספיות. הם מסרו לנו למשמרת דברי ערך כדי למנוע החרמתם בידי השלטונות החדשים. הודות למחווה אנושית זו זכינו מאוחר יותר לגמול שאין גדול ממנו, הצלת חיים!
במסגרת חוקים להלאמת הרכוש הפרטי, הולאמו גם הבתים שבבעלות משפחתי. אבא הצליח, הודות להפעלת קשרים, לקבל עבודה כמנהל של בית שהולאם באזור מרוחק ממרכז העיר. קבלת משרה הייתה חשובה, כי במשטר קומוניסטי חייבים לעבוד, כדי לשרוד. מבצעי ענישה הופעלו נגד אלמנטים בלתי יצרניים, בעלי דירות גדולות נאלצו להכניס דיירי משנה לבתיהם. גם אלינו הגיעו שתי משפחות, למזלנו מנהלי עבודה יהודים מומחים לעיבוד פרוות. יהודים עם עבר קומוניסטי (עוד מזמן המחתרת) קבלו משרות רמות באדמיניסטרציה הסובייטית . במסע הרדיפות נגד האלמנטים הבורגניים, הציונים והדתיים, היו ביניהם יותר אדוקים מהאפיפיור.
למרות הגזרות הכלכליות, המאסרים והגליות לסיביר, הרגישו רוב היהודים בני מזל על כך שאינם נמצאים בשטח הכיבוש הגרמני. אולי נמחיש תחושה זו באפיזודה שהתרחשה בעת הגלייתו של אחד הסוחרים הבולטים בעיר, בצלאל נוז, שצעק מהמשאית שהובילה אותו לגירוש "יהודים אל תבכו על מר גורלי, מוטב המפתחות לסטלין, מאשר את הראש להיטלר" (הכוונה למפתחות החנות שהולאמה).
בשנת 1940 הלך לעולמו גדול רבני ישראל, ראש מועצת גדולי התורה העולמית ר' חיים עוזר גרודזנסקי זצ"ל. ר' חיים עוזר זכה לכבוד ולתהילה בכל שדרות הציבור היהודי. גדול בתורה ואיש עניו שהסתפק במועט. עשרות אלפים ליוו אותו לדרכו האחרונה. יש עדויות שאף קומוניסטים יהודים צעדו ברחובות הצדדיים, כדי לחלוק לו את הכבוד האחרון. זכה ר' חיים עוזר לבוא לקבר ישראל לפני כניסת הגרמנים לעיר. בחלק ערי ישראל קיים רחוב להנצחת שמו. קברו נמצא עתה בבית הקברות החדש בוילנה.
כמו רוב הנוער היהודי, הושפעתי גם אני מהתעמולה הקומוניסטית שדגלה באחוות עמים, הגדירה את האנטישמיות כפשע, כאסורה על פי חוק, אפשרה ליהודים קידום והשכלה. פעולות תרבות ומופעי זמר וריקודים היו חינם ופתוחים לכל. בזוכרנו את אווירת השנאה וההתנכלויות מצד האנטישמים הפולנים והליטאים הערכנו את השינוי שחל בחיינו. לאבותינו, דור המבוגרים, היו ספקות וחששות כבדים. הם נבאו שבעתיד ינקטו הסובייטים יד קשה שתביא למאסרים ואף לגירוש. מפה לאוזן נפוצו שמועות שאכן מכינים רשימות של מועמדים לגירוש. כל מי ששייך למעמד (כהגדרתם) אויבי העם אסור שיתגורר באזורי גבול רגישים. מעמד הסוחרים, בעלי הבתים, תעשיינים, פעילים במוסדות ציבור ומפלגות ציוניות, כלי קודש ולהבדיל אנשי העולם התחתון היו הראשונים בתור לגירוש לשטחי רוסיה המרוחקים. בחודש מאי 1941 פשטו חיילי נ.ק.וו.ד. על בתים של פולנים ליטאים ויהודים, העלו על משאיות והובלו לרכבות שעמדו ברציפים שהוסעו ליעד בלתי ידוע. כל אחד שהרגיש מאוים חיפש מסתור אצל קרובים או ידידים שלא היה חשש לגביהם שהם ברשימת המגורשים.