קבלנו חדר קטן בדירה של 3 חדרים. חלונות החדר השקיפו לרחוב זבלנה שהיה מחוץ לגטו. למרות שהחלונות נאטמו בקרשים, היו בהם חריצים שאיפשרו מבט החוצה. היינו 8 נפשות בחדר. ההורים, אחותי ואני, שתי בנות דודתי סוניה וגניה שמיביץ, דב גרינר שהיה בן 30, פליט אשר נמלט מפולניה ובתו רחל בת העשר. בחדר נוסף גרה משפחת הופמן, כלתם ונכדם בן השלוש. בנם, אבי התינוק, נחטף ונעלם. זוג נוסף ראובן וטובה מישקובסקי כבני 40 ובנם קלמן בן ה-13. בחדר הגדול גרו הדיירים הקבועים שהצליחו להתחבא בגירוש בליל הפרובוקציה לפני הקמת הגטו. האימא רבקה פסקר, הבת שפרה וינר ובנה טולה בן ה-15. ( אבי הנער נחטף ונספה) . באותו חדר גרו גם 4 בני משפחת רוטנברג ושלושת בני משפחת לונסקי, סך הכל 10 נפשות.במטבח בפתח ה"בוידעם" גרה האם גרוניה ובתה גניה.
בשעות הערב, כשהמשפחות הבעירו עצים לבישול, היה העשן עולה כלפי מעלה ודיירי הבוידעם היו נאלצים לרדת לחדר הגדול לנשום אוויר. התפריט היה קבוע. לסיר מלא מים שמו מספר כפות של קמח שיפון ולפעמים פלחי תפוחי אדמה. אוכל זה השתיק את הרעב לזמן מה. פרוסת לחם הייתה יקרת המציאות. הסתפקנו בפרוסה יבשה אחת ביום. הבישול במטבח נקבע לפי סדר מוסכם. זכור לי שאחרונים לבישול היו דיירי הבוידעם ולא במקרה הם היו האחרונים. המראה של גרוניה היה מושלם, ממש גויה כפרית. היא הסתובבה בכפרים והביאה אוכל לשובע. לא אחת התגנבתי למטבח כדי להציץ בשפע המוצרים שמכינים לבישול, וקיבתי קרקרה מקנאה.
שנת 1942 נחשבה יחסית לתקופת היציבות. בגטו לא היו אקציות בקנה מידה כבעבר. אני ואבא יצאנו למקומות העבודה מחוץ לגטו. אבא עבד במנסרת עצים שהייתה בעבר בבעלות יהודית. אני עבדתי במרכז תחזוקה של קטרי הרכבת. אימא עבדה במכבסה בגטו. אחותי נשארה בבית, עסקה בניקיון ומדי פעם השתתפה בחוגים שארגנה מחלקת החינוך של הגטו. מחוץ לגטו היו מספר מקומות עבודה בהם הכינו יהודים עצי הסקה וחפרו כבול שהשתמשו בו כחומר להסקה. דודי אבא, האח של אימי, אישתו פייגה ובתם היחידה שרה גרו במחנה עבודה בזדני ועבדו בכריית כבול, יחד עם עוד כ 300 יהודים. המחנה היה מרוחק כ-35 ק"מ מוילנה , האזור משופע ביערות עצי אורן. אחת לשבועיים קיבלו עובדי המחנה תעודות מעבר לגטו וילנה. חיכינו בכיליון עיניים לביקורו הדו-שבועי של הדוד אבא. למרות שצעד ברגל מרחק כה רב, הביא תרמיל עם תפוחי אדמה, לחם כפרי, ולפעמים גם ירקות. באחד הביקורים הביא אתו עטוף בשק גזרי עץ. היה זה מצרך יקר ערך. באחד הביקורים הוא הגיע באפיסת כוחות. רופא שקראנו לבדקו קבע חום של 40 מעלות וחשד שיש לו טיפוס. מיד אושפז בבית חולים בגטו בו שכב 3 שבועות. האבחנה הרשמית הייתה של דלקת ריאות, מפחד הגרמנים שהיו עושים ביקורות פתע וכשגילו חולי טיפוס שלחו אותם לפונאר. כשדודי הבריא והתחזק ביקש מהורי שיסכימו שייקח אתו את אחותי לילי למחנה בזדני, שם היא תהנה מאוויר צח ומאוכל בשפע. למרות היסוסים וחרדה, החליטו הורי לשלחה. אחותי לילי בת ה-12 סבלה מתת תזונה, פניה חיוורים כסיד. הרצון לשפר את מצבה גבר על צער הפרידה.
עבודת אלפי יהודי הגטו במקומות עבודה מחוץ לחומות הגטו שיפרו את מצבם, ולא ידענו על מקרי מוות כתוצאה מרעב, בניגוד למצב ששרר בגטאות הסגורים הרמטית . למרות האיסור החמור שחל על הברחת מזון לגטו, הסתכנו העובדים והפעילו אין ספור תכסיסי הברחות.
כשלפנות ערב חזרו הקבוצות מהעבודה, השתרכו לפני שער הכניסה לגטו טורים ארוכים. כמעט כל נכנס נבדק על ידי שוטרים ליטאים, גרמנים, ומשטרת הגטו. על הברחת מזון בסיסי כגון תפוחי אדמה וקמח שהוחרמו קבלנו מכות ולפעמים הובילו שוטרי הגטו לבית הסוהר למספר ימי מחבוש. כשלביקורת פתע היה מגיע לשער הצורר פרנץ מורר, האחראי על גטו וילנה מטעם שלטונות הכיבוש הגרמני, היו התוצאות חמורות יותר. זעזוע קשה פקד את תושבי הגטו, כשמורר מצא בבדיקה אצל הזמרת לובה לויצקה שקית של גריסים, הוא הוביל אותה לגסטאפו ושם נורתה.
רבות ומגוונות היו טכניקות ההברחה: בבטנת המעילים נתפרו כיסים לאורך הבגד בהן נדחסו תפוחי אדמה או קמח. פרוסות לחם הוטמנו בבטנות הכובעים. בעלי מקצוע שנשאו ארגזי כלים הרכיבו בהם דפנות כפולות. הזגגים נשאו ארגז גדול ובו חומרי איטום, דבק, כלים ושברי זכוכית. בארגז הייתה דופן כפולה ובה הבריחו מזון. ארגז כזה רכשתי משוטר יהודי במשמר השער, קרוב משפחה של אבי. יהודי גטו וילנה יזכרו בסלידה את זכרו של המפקד היהודי של שער הגטו, צעיר בשם לבס. הוא היה סדיסט, משתף פעולה נבזה עם הליטאים והגרמנים. באחת הערבים הגעתי עם קבוצת עובדים לשער הגטו. מפה לאוזן פשטה שמועה שפרנץ מורר נמצא בשער. אימה אחזה בנו. את כל הקבוצה הובילו לאחד האולמות של בתי המלאכה בגטו, פקדו על כולנו להתפשט ערומים ולעמוד עם הבגדים ביד לביקורת. גברים ונשים נדהמים ומבוהלים שלא התפשטו הוכו באכזריות. הפעם מטרת החיפושים היו דברי ערך, כסף שעונים וטבעות. לאחר הבדיקה גרשו אותנו לרחוב כשרק המעילים על גופנו. הגעתי הביתה חבול וקפוא מקור.
מקום עבודתי היה בתחנת קטרי הרכבת ובתי המלאכה הצמודים להם, שהיו בניהול ה"רייכס באהן" (מנהל הרכבת). האחראי עלינו היה גרמני גוץ ושמו יעקב ראובר. חבריו הגרמנים שהתגאו בגזע הארי התמיר והיפה לעגו לו על מראהו והדביקו את הכינוי "מלך היהודים". מתוך תסכול ורגשי נחיתות הוציא את זעמו עלינו, צעק, קילל ללא הרף ולפעמים הנחית מלקות על ראשינו. אולם היו רגעים בהם התגלה כאדם רגיש ואנושי. בראש הקבוצה שלנו עמד בחור בשם טוביה שרס. הוא אחיו הבכור של חברי לספסל הלימודים, יחיאל שרס. הוא היה בחור חסון, גאה ואמיץ, וידע לתמרן בתבונה. מצד אחד להראות אחריות ומנהיגות כדי לרצות את הגרמנים, אבל זה היה למראית עין. אתנו התנהג כחבר וידיד. הוא הצליח לשחד את ראובר בטבעת בה חרוטים ראשי התיבות של שמו. הוא הצליח לשדלו שמדי בוקר ילווה את הקבוצה למקום העבודה. יצאנו משער הגטו, הוא צעד על המדרכה ואנו על הכביש. ליווי זה נסך בנו ביטחון יחסי, כי קרו מקרים בהם ליטאים, גרמנים או סתם אזרחים היו מתנכלים לנו בלכתנו ברחוב.
הקבוצה עבדה במתן שירותי ניקיון, עבודות פיתוח, ניקוי קרונות רכבת, הסקת תנורי הקיטור לחימום ובפריקה וטעינה של סחורות. כשהגיעו משלוחי תפוחי אדמה וכרוב, היינו ממלאים את תרמילינו במצרך מבוקש חשוב זה ומבריחים לגטו. בחודשי החורף עסקנו בסילוק קרח ושלג משבילים וכבישים והעיקר ממסילת פסי הרכבת. בצהרים הפסקה קצרה, קיבלנו צלחת מרק מהמטבח שנועד לכלל הפועלים במקום. (פולנים, ליטאים וכו'). היהודים היו האחרונים בתור לקבלת האוכל וכמובן שנשארו רק שאריות של מים דלוחים. כשהזדמנה עבודה במטבח של הגרמנים, הצלחנו לקבל אוכל מזין וטעים.
מנהלי העבודה, "המייסטרים", היו גרמנים מבוגרים, שניהלו את מחסני חלקי החילוף ואת סדנאות התיקונים. התנהגותם כלפינו הייתה שונה במקצת. הם העריכו אותנו לפי הישגינו בעבודה. יוצאי הדופן היו מקרים של התנהגות פרועה, תוך גידופים ומהלומות.
מדי יום היינו עדים לתנועת הרכבות בהן נסעו מזרחה אלפי חיילים וציוד צבאי. הם הציצו בנו מחלונות הקרונות וכשראו את נושאי הטלאי הצהוב היהודים, זכינו לקיטונות של לעג ושנאה. בליבנו איחלנו להם שיחזרו מהחזית הרוסית בארונות מתים. כשהגיעו רכבות מהמזרח ובהן אלפי פצועים, לא היה קץ לשמחתנו. מחזות אלה הפיחו שביב של תקווה, מסתבר שלא מסע תענוגות מחכה לגרמנים בחזית הרוסית, הם מקיזים את דמם כהוגן.
מנהגי הקטרים הפולנים והליטאים ליקטנו חדשות על המתרחש בחזית ובמיוחד הם ספרו על מיקוש פסי הרכבת על ידי הפרטיזנים ביערות. במסילה צדדית במתחם הרכבת עמדה רכבת חירום לחילוץ והצלה של רכבות שפוצצו. כמעט מדי יום זכינו לראות רכבת זו יוצאת למשימת חילוץ, סימן ששוב הצליחו הפרטיזנים להוריד רכבת מהפסים. עוד לא פסה התקווה, יש מי שנוקם ברוצחי עמנו.
פרק עגום שראוי שיתואר הוא גורלם של שבויי המלחמה הסובייטים. הגרמנים מנעו מהם עזרה רפואית, אוכל ושתייה. הם הועסקו בעבודות מפרכות. מרכבות שעמדו בתחנה עם שבויים בקעו קולות אימים של תחנונים ללחם ומים. לא פעם תוך סיכון רב זרקנו להם פרוסת לחם שחסכנו מעצמנו. בצומת הרכבות בו עבדנו נרקמו חלומות שאולי נצליח לעלות על קרון ונברח ליערות בהם נמצאים פרטיזנים. הכרנו עשרות נהגי קטרים ועם חלקם ניהלנו מסחר חליפין. בגדים, סבון, מחטים תמורת מזון. התיידדתי עם פולני רגיש וטוב לב ונוצרו בינינו יחסי אימון. ממנו קבלתי ידיעות מעודדות על מלחמת הפרטיזנים בגרמנים ובאילו יערות יש ריכוז של פרטיזנים. הוא חיזק את רוחי כשסיפר על קרבות קשים שמנהלים הגרמנים עם הרוסים, בהם יש לגרמנים אבדות קשות בהרוגים ופצועים. עזרתי עוז באחת השיחות ושאלתי האם הוא מוכן להבריח אותי בקטר ולהוריד ביערות בהם פועלים פרטיזנים. הוא הסביר שמעשה כזה יסכן את חייו, מה עוד שנמצאים אתו עוד אנשי צוות.
