הצטרפות לשורות "ההגנה"

הבשורה על הכרזת המדינה ,היא מדינת ישראל ב – 15 במאי 1948 הגיעה אלינו בעודנו במחנה האימונים. חגגנו את האירוע בטקסים, בתהלוכות, ובריקודים. המדריכים שליחי הפלמ"ח וההגנה העבירו תדריכים לקראת יציאתנו לדרך. באחד הלילות הגיעו לשער המחנה עשרות משאיות עם סמל הצבא האמריקאי. עלינו על המשאיות, נסענו כל הלילה עד להגעתנו לתחנת גבול בין גרמניה לצרפת. עלינו על רכבת שנסעה למרסיי. בסביבות מרסיי היה מחנה קליטה גדול בו התרכזו אלפי צעירים המחכים לעלייתם ארצה. שהינו במחנה מספר ימם בציפייה לקבלת פקודת הנסיעה לנמל היציאה. קבוצתנו שהגיעה מגרמניה מנתה 500 מגויסים. מוניתי כאחראי לקבוצה. באחד הערבים נקראתי למפקדת המחנה. היו שם עוד כעשרה מדריכי קבוצות. נמסר לנו שעוד הלילה אנו עולים על משאיות ונצא לנמל קטן המרוחק מספר קילומטרים ממרסיי, שם ממתינה לנו אוניה שתפליג לארץ. מפקד המחנה, שליח ההגנה מהארץ, סיפר שקרבות קשים בינינו ובין הערבים מתחוללים בכל החזיתות. קבוצתנו מהווה תגבורת רצינית למאמץ המלחמתי. סיפר שהאונייה תקלוט אלף ומאתיים איש. מונו שני חברים כנציגי העולים, אחד דובר צרפתית וערבית, ואותי מינו כנציג יוצאי פולניה ומזרח אירופה. בחצות הגיעו המשאיות לשער המחנה. בשקט וסדר מופתי עלינו על המשאיות, ולאחר נסיעה קצרה הגענו למזח קטן אליו נקשרה אוניה, למעשה ספינת חופים כשירה לשיט נהרות. בבטן הספינה נבנו דרגשים של שלוש קומות. כמו סרדינים נדחסו שם 1200 איש. החום, הצפיפות והמחנק היו בלתי נסבלים, וזאת עוד טרם שיצאנו לים הפתוח. מפקד הספינה הכריז ברמקול בעברית, ואני תרגמתי ליידיש, פולנית ורוסית. עיקר דבריו היו בנושא נוהלי המשמעת, הניקיון, חלוקת המזון והמים, וכללי זהירות נוכח מטוסי בילוש של האנגלים שטסו לצורך גילוי מעפילים לארץ, וזאת למרות שתם שלטונם בארץ והוכרזה מדינת ישראל. עם אור הבוקר התמלא הסיפון במאות אנשים שרצו לשאוב אוויר צח. הייתה סכנה שהספינה תתהפך. צוות הספינה דאג לפזר את האנשים כדי לשמור על שיווי המשקל של הספינה. רב החובל וחלק מהספנים היו בחורים יהודים ששרתו בצי ארצות הברית. כנציג העולים הייתי צמוד למפקדת הספינה, קיבלתי פינה בתא של צוות הספינה. לעומת התנאים ששררו בבטן הספינה בה שכבו האנשים חצי מעולפים, סובלים מהקאות ובחילות , חולים ב"מחלת הים", התפנקתי יחד עם הצוות באוכל ושתייה שהביאו אתם האמריקאים. האזנתי לשידורי אלחוט מהארץ והייתי מעודכן בחדשות מחזית הקרבות. תרגמתי תוכן השידורים ליידיש, פולנית ורוסית ופעמיים ביום שידרתי את החדשות שהועברו ברמקולים שהותקנו בכל פינות הספינה.
כשבוע שטה הספינה במים סוערים. רוב הנוסעים מותשים ומצפים בכיליון עיניים לראות באופק את קו היבשה, היא ארץ ישראל. מפקד הספינה איש הפלי"ם, הזמין אליו את נציגי המעפילים ומסר להם שלא נוכל להגיע לחופי הארץ, כי הוכרזה הפוגה בקרבות בינינו ובין הערבים, ובתקופת ההפוגה אסורה הבאת עולים לארץ. פקחי האו"ם התפרסו בנמלי הארץ לשמור על תנאי הפסקת האש. שהינו יומיים מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל, יומיים אלה היו בעינינו כנצח. העצבים נמתחו עד לקצה הסיבולת. עם שחר של ה –11 ביולי 1948 התבשרנו שתמה ההפוגה בת 10 הימים ואנו שטים לעבר נמל חיפה. כל מי שהיה מסוגל לעמוד על רגליו התקבץ על סיפון הספינה, המבטים של כולם מופנים לאופק בציפייה דרוכה. כשהתגלו גבעות הכרמל שטופי השמש, פרצה שירת התקווה אדירה מפי כאלף גרונות. דמעות גיל שטפו את פנינו, רגע של אושר עילאי עטף את כולנו. הספינה "מלה" נקשרה למזח של נמל חיפה. תחילה הורידו את החולים לחוף ולפי סדר שנקבע מראש עוד בהיותנו בהפלגה ירדנו מהספינה. בנמל חכו לנו אנשי צבא , פקיד סוכנות וקהל סקרנים. הבחנתי באזרח שבידו שלט מיכאל שמייביץ. ניגשתי אליו ובשיחתנו הובהר שהוא נציג מזכירות הקיבוץ המאוחד ובא לקחת אותי לקיבוץ יגור בו נמצא גרעין של יוצאי דרור ובראשם יצחק צוקרמן וצביה לובטקין ז"ל. סירבתי לעזוב את מאות מגויסי גח"ל (גיוס חוץ לארץ) שבאו אתי במטרה להצטרף לצבא כלוחמים. עלינו על אוטובוסים שחכו בפתח הנמל. הגענו למחנה עולים שעל יד פרדס חנה. מצאנו במחנה אלפי אנשים, ביניהם משפחות מטופלות בילדים. למחרת הגיעו למחנה קציני גיוס מצה"ל שהתחילו ברישום של כל חייבי הגיוס. מאות צעירים וצעירות שהתגייסו הובאו למחנה מיון וקליטה בבית ליד.
במחנה מצאנו אלפי מגויסים מכל הגלויות. לצד היידיש, הפולנית, הרוסית, הרומנית, ההונגרית, שמענו את שפתם של יוצאי צפון אפריקה, שחלקם דברו צרפתית. עברנו בדיקות רפואיות, נקבעו לנו אחוזי כושר. קבלתי כק/97 פרופיל הגבוה ביותר. במשרד המחנה חילקו תעודות המאשרות את גיוסנו לצבא. קבלנו חופשה של 48 שעות טרם שנעבור את טקס ההשבעה, קבלת המדים והעברה ליחידות השונות. נסענו בטרמפים לתל-אביב. חברים שהיו אתי במחנה וואסרהלפינגן תכננו לפגוש קרובי משפחה "ותיקים" שגרו בתל-אביב. מצאנו את הכתובות של הקרובים שהיו פזורים בכל חלקי העיר, החל מרחוב בן יהודה עד לשכונת שפירא. הליכה ברגל של קילומטרים רבים, בחום ולחות של תל-אביב בחודש יולי התישה את כוחנו. חיפשנו מקום לינה. סיור של משטרה צבאית הפנה אותנו למשרדי קצין העיר ששכנו ברחוב פינסקר פינת אלנבי. קבלנו הפנייה למלון בשפת ימה של תל-אביב. מלון זה משמש עכשיו למגורי הפועלים הזרים. לאחר שנרדמנו נשמעה אזעקה ונשמעו קולות נפץ. עובדי המלון דפקו על הדלת וציוו שנרד למקלט כי המצרים מפציצים את תל-אביב.
המפגש הראשון עם ותיקי הארץ גרם לנו להלם ומפח נפש. רקמנו חלומות על מפגש עם יהודים בעלי לב חם שיקבלו את העולים שבאו מהשואה באהבה, הבנה, עידוד ורצון לעזרה. אולם המציאות הייתה שונה. חלקם אמרו בגלוי, שלו היינו עוזבים את הגולה ועולים לארץ, היו היהודים מצילים את חייהם. נוכח סיפורי הזוועה שעברנו, הגיבו בתיאור החיים הקשים בארץ, על חוסר עבודה, מצוקה ורעב ועל ההתנכלויות מצד הערבים. שארית הפליטה שעלתה לארץ כדי להלחם ולבנות אותה, גזרו על עצמם אלם, הס מלהזכיר את השואה. חלקם אף התביישו לדבר על כך.
הניכור והאדישות שגילו כלפינו "הותיקים" גרם לעגמת נפש ואכזבה רבה. הרגשנו רגשי אשמה שהיינו בשואה, סגרנו על מנעול ובריח את סיפור השואה וכשהקמנו משפחות ונולדו ילדים המשכנו בהשתקת הנושא הכאוב. נשאנו את כאבנו והפצע העמוק שנפער בנפשנו בתוך תוכנו פנימה. הממסד הפוליטי תרם לא מעט לאווירת האדישות לסבלו של העם היהודי באירופה. למרות האכזבות והתסכול לא התנפץ חלום ההגשמה הציונית. רוב רובה של עליית שארית הפליטה מאירופה עשתה מאמצים כבירים לקראת השתלבותה בחיי המדינה הצעירה. תרומתה בכל תחומי החיים מהצבא עד לסקטור התעשייה והבניין, בחיי התרבות והמדע, הביאה להישגים כבירים. היינו חדורי מוטיבציה ואמונה שפה מקומנו למרות הקשיים, המלחמה, והמחסור, שהיו נחלת כולנו. רק לאחרונה זכה נושא תרומת ניצולי השואה להקמת המדינה וביסוסה לסיקור, מחקר והוקרה. אבל חלק מהעולים לא השלים עם המציאות הקשה ועזב את הארץ. רובם חזרו לגרמניה ושוב היו לפליטים שחכו להזדמנות הגירה לארצות הברית וקנדה.