מבוא

מאות יומנים וספרי זיכרונות נכתבו על ידי ניצולי השואה. רבים ומגוונים היו נתיבי ההצלה וההשרדות. לחמוק מידי הרוצחים הייתה משימה בלתי אפשרית, לכן, כל סיפור של הצלה טומן בחובו שרשרת אירועים מעוררי פליאה.
כשאני כותב שורות אלה מתגנב בלבי הספק, האם כל זה קרה לי? הייתכן שחוויתי על בשרי את אש הגהנום שאחזה בנו כצבת של חנק במשך כל שנות הכיבוש הגרמני?
הסכמתי להעלות על הכתב את קורות חיי, לאחר הפצרות ושידולים מילדי ומאשתי.
מילדינו שגדלו במשפחת ניצולי שואה לא הסתרנו את אשר חווינו בשנות המלחמה, וזאת בניגוד להורים ששתקו פן ייגרם נזק נפשי לילדיהם. לא חזינו מראש שמחקרים אמנם יוכיחו את צדקתנו בדרך החינוך שהקנינו לילדינו.
את שנות המלחמה, שהיו קצרות יחסית. לא ניתן להרחיק מתודעת קיומנו. הן מלוות אותי כצל שאינו מרפה והינו חלק בלתי נפרד מחיי. למרות זאת, המשא הכבד של הזיכרונות לא מנע ממני להשתלב במרקם החיים בדבקות, נאמנות וחדוות היצירה.
עברנו לא הרפה את ידינו, לא העכיר את רוחנו ולא בלם את יצר החיים וההתחדשות.

הקמת משפחה והשתלבות בכל תחומי הפעילות בלהט ובדבקות הנם סימני היכר של רוב ניצולי השואה.

יהיו שורות אלה כנר התמיד, שלא יכבה לעולם.
למאות בני משפחתי שלא זכו לקבר ישראל ועפרם פוזר בארבע רוחות השמים.