tag:blogger.com,1999:blog-38561868408678806822011-04-21T15:49:04.391-07:00צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/09526068272550164252noreply@blogger.comBlogger241100tag:blogger.com,1999:blog-3856186840867880682.post-87943483371251541272009-03-17T03:57:00.000-07:002009-03-17T20:19:11.147-07:00<p align="justify"><span style="font-family:arial;">מאות יומנים וספרי זיכרונות נכתבו על ידי ניצולי השואה. רבים ומגוונים היו נתיבי ההצלה וההשרדות. לחמוק מידי הרוצחים הייתה משימה בלתי אפשרית, לכן, כל סיפור של הצלה טומן בחובו שרשרת אירועים מעוררי פליאה.<br />כשאני כותב שורות אלה מתגנב בלבי הספק, האם כל זה קרה לי? הייתכן שחוויתי על בשרי את אש הגהנום שאחזה בנו כצבת של חנק במשך כל שנות הכיבוש הגרמני?<br />הסכמתי להעלות על הכתב את קורות חיי, לאחר הפצרות ושידולים מילדי ומאשתי.<br />מילדינו שגדלו במשפחת ניצולי שואה לא הסתרנו את אשר חווינו בשנות המלחמה, וזאת בניגוד להורים ששתקו פן ייגרם נזק נפשי לילדיהם. לא חזינו מראש שמחקרים אמנם יוכיחו את צדקתנו בדרך החינוך שהקנינו לילדינו.<br />את שנות המלחמה, שהיו קצרות יחסית. לא ניתן להרחיק מתודעת קיומנו. הן מלוות אותי כצל שאינו מרפה והינו חלק בלתי נפרד מחיי. למרות זאת, המשא הכבד של הזיכרונות לא מנע ממני להשתלב במרקם החיים בדבקות, נאמנות וחדוות היצירה.<br />עברנו לא הרפה את ידינו, לא העכיר את רוחנו ולא בלם את יצר החיים וההתחדשות.<br /><br />הקמת משפחה והשתלבות בכל תחומי הפעילות בלהט ובדבקות הנם סימני היכר של רוב ניצולי השואה.<br /><br />יהיו שורות אלה כנר התמיד, שלא יכבה לעולם.<br />למאות בני משפחתי שלא זכו לקבר ישראל ועפרם פוזר בארבע רוחות השמים.</span></p><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3856186840867880682-8794348337125154127?l=historyms.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/09526068272550164252noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-3856186840867880682.post-49030396486052114692009-03-14T08:21:00.000-07:002009-03-18T08:41:13.324-07:00<p align="center"><iframe style="BORDER-RIGHT: black 1px solid; PADDING-RIGHT: 0px; BORDER-TOP: black 1px solid; PADDING-LEFT: 0px; PADDING-BOTTOM: 0px; BORDER-LEFT: black 1px solid; WIDTH: 105%; PADDING-TOP: 0px; BORDER-BOTTOM: black 1px solid; HEIGHT: 800px" marginwidth="0" marginheight="0" src="http://data.mapchannels.com/embed/jewishvilnasites.htm" frameborder="0" scrolling="no"></iframe></p><br /><br /><br /><!-- Map Channels Script End --><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3856186840867880682-4903039648605211469?l=historyms.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/09526068272550164252noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-3856186840867880682.post-27227095782387977172009-03-02T04:03:00.000-08:002009-03-17T19:50:42.516-07:00<div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><br /><a href="http://1.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/Sb-Mh-EQ6OI/AAAAAAAAAZw/wehsr7ThGC8/s1600-h/BK804_enl.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5314120600544930018" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 162px; CURSOR: hand; HEIGHT: 200px" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/Sb-Mh-EQ6OI/AAAAAAAAAZw/wehsr7ThGC8/s200/BK804_enl.jpg" border="0" /></a>בפברואר 1939 מלאו לי 13 שנים. זכיתי לעלות לתורה בשבת פרשת יתרו בבית הכנסת "אפטוב" ברחוב פורטובה. בבניין התגורר הרב רובינשטיין, רבה של קהילת וילנה, ממנהיגי המזרחי וחבר בסנט הפולני. בתפילה ובקידוש השתתפו בנוסף להורי ואחותי, הסבא מאיר שוחט והסבתא פייגה מרה, דודים ודודות מצד אבא ואימא וקהל רב של קרובים וידידים. פרט לקריאת התורה וההפטרה, נשאתי נאום ציוני נלהב בשפה העברית. זכיתי לשבחים ולגילויי הערצה. הרב רובינשטיין עלה לבמה והשמיע דברי ברכה חמים. זה היה חורף שיגרתי, העיר כוסתה בלובן, הקור בעיר הצפונית הגיע ל- 25 מעלות מתחת לאפס ולפעמים אף ליותר. בטמפרטורה של מינוס 25 מעלות השביתו את בתי הספר. בדרך מקורית הודיעו על ביטול הלימודים. נוסף להודעה ברדיו המקומי, הונפו דגלים על גגות בנייני הציבור בעיר. ניצלנו את יום החופש ויצאנו למגרש ההחלקה על הקרח, לדהור בעגלות שלג מהגבעות שהיו בשפע בוילנה, ולצאת למקומות גבוהים יותר לגלישת סקי. פעמונים שעדו על צווארם של הסוסים שנרתמו לעגלות השלג השמיעו צלילים ערבים שהגבירו את תחושת העליצות וההשתובבות.<br />בצמתי הרחובות הציבה העירייה חביות בהן לחשו גחלים לוהטות כדי לאפשר לעוברים ושבים לעצור ולחמם את הידיים הקפואות. היה זה שרות עירוני להקלת מצבם של מוכי הגורל חסרי הבית. על שמחת הנעורים העיבה מדי פעם התנכלות צעירים פולנים, בני גילנו, שלא החמיצו הזדמנות לתקוף אותנו במקומות ההחלקה והגלישה. לפיכך יצאנו תמיד בקבוצות. לא תמיד הסתיימו העימותים בתגרות ידיים. לרוב ספגנו רק עלבונות וקללות. הסיסמה השגורה בימים אלה בפי האנטישמים הייתה: "יהודים הסתלקו לפלסטינה" . לנו הנוער החדור בלהט ציוני דווקא קסמה סיסמה זו.<br />את לימודי התחלתי בבית הספר היסודי "תרבות". עם סיום שש כיתות, המשכתי בגימנסיה של אותו מוסד. שפת ההוראה הייתה על טוהרת העברית. בבית הספר ספגנו ערכים של אהבת ארץ ישראל ועם ישראל. בתי הספר של רשת "תרבות" הוקמו במאות ישובים ברחבי פולניה. הגימנסיה העברית "תרבות" שנוסדה בוילנה הינה בית הספר העברי הראשון בגולה.<br />כעשר שנים חבשתי את ספסל הלימודים וכל חיי אשא אתי את חוויות הימים ההם ואזכור את המורים והתלמידים ואת הווית המקום.<br />בימים אלה שוקק הבניין של בית הספר חיי תרבות ויצירה יהודית, בו שוכנים משרדי הקהילה היהודית וכן נמצא בו המוזיאון היהודי. כשאני מזדמן למקום, אוחזת בי התרגשות וכמיהה לימים מלאי החדווה של הנעורים.<br />עם בוא האביב והפשרת השלגים חגגנו את הפסח. החג האהוב ביותר על הילדים והנוער. לקראת סוף יוני הופסקו הלימודים וכמעט כולנו יצאנו לחודשיים למקומות נופש שהיו בשפע בסביבת וילנה: יערות, אגמים, נחלים ,נהרות ושדות בהם גדלו דגנים ותפוחי אדמה. האופק נראה מבטיח וורוד. רקמנו תוכניות של בילויים בחיק הטבע והעיקר שחייה ודייג, וליקוט פטריות ואוכמניות ביערות ששטחם השתרע על פני מאות קילומטרים.<br />משחר נעורי הייתה לי סקרנות לאירועים פוליטיים שהתרחשו בפולניה ובעולם. לפני לכתי לבית הספר קראתי את העיתון שהודפס בוילנה בשפת יידיש. אוזניי היו כרויות לשיחות שניהלו ההורים והייתי חוקר ושואל ומבקש פרטים על אירועים שהיו לשיחת היום. כשתקפו האיטלקים את חבש (אביסיניה) בשנת 1935 ידעתי את שמם של כל המצביאים הצבאיים של הצדדים הלוחמים. הוא הדין כשפרצה מלחמת האזרחים בספרד, כשגנרל פרנקו מרד בממשלה החוקית של ספרד הרפובליקנית. כמובן שתמכנו בכל ליבנו בשלטון הדמוקרטי, מה עוד שפרנקו נתמך על ידי האיטלקים והגרמנים. הידיעות על דיכוי יהודי גרמניה על ידי היטלר, כשבשיאן מאורעות ליל הבדולח ב- 1938 כשנשרפו כל בתי הכנסת והמוסדות היהודיים ברחבי גרמניה, גרמו לרגשי זעם וחרדה. בשנת 1938 כבשו הגרמנים את אוסטריה, ובתחילת 1939 את חבל הסודטים בצ'כוסלובקיה. בועידת מינכן הידועה לשמצה הקריבו למען "שמירת השלום באירופה" את ריבונותה של צ'כוסלובקיה, ובשנת 1939 הפעילו הגרמנים לחצים כבדים על ממשלת פולניה, כדי שתעניק להם פרוזדור שיחבר את מזרח פרוסיה עם גרמניה. הפולנים התנגדו וראו בדרישות אלה פגיעה בריבונותם. גל של פטריוטיות שטף את פולניה, כולל האוכלוסייה היהודית, שתמכה בעמידה איתנה נגד גרמניה הנאצית.<br />השלטון הפולני, שלא העריך דיו את עוצמתם הצבאית והטכנולוגית של הגרמנים, טיפח את אשליית הצבא הפולני הבלתי מנוצח. עם פרוץ המלחמה ב-1 בספטמבר,1939 , הסתערו פרשים עם חרבות שלופות נגד השריון הגרמני. הצבא הפולני הובס חיש מהר בשדה הקרב.<br />ימי חופשת הקיץ של שנת 1939 טרם פרוץ המלחמה היו מלאי חרדה. בסוף אוגוסט, כשהיינו בסביבה כפרית בחופשת הקיץ, התחיל גיוס לצבא של אנשים, כלי רכב וסוסים. אבא הגיע מוילנה באוטובוס אחרון לפני החרמתו, ותכנן לחזור אתנו בעגלה רתומה לסוס. בלילה פרצה שריפה בגורן של האיכר ממנו שכרנו את ביתו, וכל רכושו והיבול שנאסף נשרף כליל. במבצע הכיבוי השתתפו מאות איכרים מכפרי הסביבה שעמדו בשרשרת והעבירו דליים של מים לכיבוי האש.<br />שריפה זו הייתה לאות מבשר רעות. חזרנו לוילנה, ההורים אני ואחותי מבוהלים ודואגים. ב – 1 בספטמבר 1939 פרצו הגרמנים את הגבול הפולני. אנגליה וצרפת שהיו להם הסכמי הגנה הדדית עם פולניה, הכריזו מלחמה על גרמניה. מלחמת העולם השנייה הייתה לעובדה. השלטונות קראו לאוכלוסייה האזרחית להתגייס לחפירת שוחות להתגוננות נגד הפצצות. בלילה הייתה העיר שרויה באפילה ומשמרות מתנדבים הקפידו שלא יבקע אור מחלונות הבתים.<br />בימי שלום היו מרוכזות בוילנה יחידות צבא רבות. עם פרוץ הקרבות צעדו לחזית ביום ובלילה יחידות חיל רגלים, פרשים ותותחנים, כשאזרחי העיר מלווים אותם בברכה ומריעים לכבודם, זורקים סיגריות, סוכריות ופרחים, ומעודדים בקריאות הידד לניצחון.<br />החלה הסתערות על חנויות המזון לאגירת מזון לשעת חירום. ותוך ימים מספר התרוקנו המדפים ואין להשיג קמח, סוכר מלח, שמן וסבון. לדודי אבא, אח אמי, הייתה מכולת. הוא דאג שלא יחסר לנו מלאי מזון. הרדיו השמיע כל היום שירי לכת שנקטעו מדי פעם בהודעות צופן על חדירת מטוסים לאזורים שונים. עדיין מהדהד באוזני קולו הדרמטי של הקריין: "הקשב, הקשב, מגיע"! ולאחר מכן:"הקשב,הקשב, עבר"! השמועות על קריסת הצבא הפולני והתקדמותו המהירה של צבא הרייך הגרמני, זרעו פחד ובהלה בקרב האוכלוסייה היהודית. לא היו לנו אשליות, ידענו שגורל מר מצפה לנו, כדוגמת הסבל שעבר על יהדות גרמניה, אוסטריה וצ'כיה.<br />הגרמנים הפציצו את וילנה והיו אבדות בנפש וברכוש.<br />אבי, שהיה מפקד קטע במערך ההתגוננות האווירית, גרם לי לרגשי גאווה כשענד על השרוול את הסרט עם סמל הארגון. באחד הערבים ביקש ממני לגשת למטה ההגנה האווירית, לקבלת חומר הדרכה. בקושי פילסתי דרכי בחשכה. עוד אני פוסע בזהירות על המדרכה, ולפתע הודלקו פנסי הרחוב, ומרמקול של מכונית נוסעת בקעה הודעה דרמטית! בגרמניה הפיכה, היטלר נהרג והמלחמה נגמרה. עוד טרם שהתאוששתי מהלם ההודעה המשמחת, התמלא הרחוב בכלי רכב צבאיים וחיילים בורחים בבהלה כשחיל הפרשים דוהר על סוסיו. כשהגעתי למשרד מטה ההתגוננות מצאתי דלת נעולה ואין בה איש. משומר הבית נודע לי שהצבא ופקידי הממשל בורחים לעבר הגבול הליטאי, כי הצבא האדום חצה את גבולות פולין ונמצא קרוב מאוד לוילנה. כשהגעתי הביתה נשמע רעם תותחים. כל דיירי הבית ירדו למקלטים. כל הלילה נשמעו יריות לסירוגין, ולפנות בוקר השתרר שקט. יצאתי מהמקלט ומחלון דירתי הצצתי החוצה וראיתי טנק ועליו כוכב אדום. לא היה עוד ספק, הצבא האדום נכנס לוילנה. פלישת ברית המועצות למחוזות המזרחיים של פולניה באה כתוצאה ממסמך סודי, עליו חתמו ריבנטרופ שר החוץ הגרמני ומולוטוב שר החוץ הסובייטי, במסגרת הסכם אי-התקפה שנחתם סמוך למועד התקפת גרמניה על פולין.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3856186840867880682-2722709578238797717?l=historyms.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/09526068272550164252noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-3856186840867880682.post-91253386985308215412009-03-01T04:22:00.000-08:002009-03-17T20:22:27.264-07:00<div align="justify"> <span style="font-family:arial;"><a href="http://3.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/ScBo273t-gI/AAAAAAAAAbI/HHkCHpV28YM/s1600-h/BK813_enl.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5314362853290801666" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 149px; CURSOR: hand; HEIGHT: 200px" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/ScBo273t-gI/AAAAAAAAAbI/HHkCHpV28YM/s200/BK813_enl.jpg" border="0" /></a>האוכלוסייה היהודית נשמה לרווחה, לא עוד נשקפת לנו סכנה קיומית.<br />העוצמה הצבאית הסובייטית הרשימה אותנו בצורה מדהימה. לראשונה ראינו טנקים בגודל מפחיד, תותחים ארוכי קנה נגררים על ידי זחלמים ומשאיות, וטורי צבא הצועדים יומם ולילה. בכל פינת רחוב התפרסו משמרות צבא בזחלמים וטנקים. בהזדמנויות שונות פגשנו קצינים יהודים של הצבא האדום, חלקם בדרגות גבוהות כולל גנרלים. לנו, הנוער היהודי הייתה זו תופעה נדירה ומרנינה, כי לא זכינו לראות קצין יהודי בצבא הפולני.<br />היות ובתי הספר שנסגרו עם פרוץ המלחמה טרם נפתחו, נהנינו מחיי בטלה., רוב הזמן טיילנו ברחובות ובפארקים וצפינו בסרטי קולנוע סובייטיים. בפארקים ובכיכרות הופיעו להקות צבאיות בשירה וריקודים. בניגוד להתלהבות וחוסר הדאגה שלנו, היו הורי מסויגים וביקורתיים, ביודעם שהשלטון הסובייטי ילאים את הרכוש הפרטי וינהיג משטר של דיקטטורה, יטיל צנזורה על חופש הביטוי, יפזר את כל הארגונים הציוניים והיהודיים, ויתנכל לפעילות בתי הכנסת ומוסדות הדת. קציני הצבא האדום פשטו על חנויות הבגדים, הנעלים וכל מצרך אחר שניתן לרוכשו. חיש מהר התרוקנו החנויות והמחסנים עד לפריט האחרון. אספקת המזון בעיר קרסה כליל, כי לא היה מקור שיידאג לאספקת צרכי האוכלוסייה. מצב זה נמשך עד חודש אוקטובר, כששלטונות ברית המועצות הודיעו על הסכם שנחתם עם ממשלת ליטא, על פיו מעבירים את וילנה ושטח נוסף בסביבות העיר לשליטת הליטאים, בתמורה להענקת בסיסים צבאיים לצבא האדום. עם כניסת הצבא הליטאי לוילנה נפתח דף חדש בחיי העיר. וילנה הוכרזה לבירתה של ליטא, זכות שנשללה ממנה במשך 20 שנה, מאז כיבושה בידי הפולנים ב- 1919. החיים חזרו אט אט למסלולם. בתי הספר נפתחו, המסחר התאושש. אלפי פקידי ממשל, צבא, משטרה, שהועברו מקובנה לוילנה היו זקוקים לדיור. לפיכך באה עדנה ושגשוג לבעלי הבתים, במיוחד באזורים היוקרתיים של העיר. ליטא הייתה ארץ אגררית ברובה ובה שפע של דגנים, מוצרי חלב ובשר. יומם ולילה הגיעו משלוחי מזון לחנויות. תורים ארוכים של קונים השתרכו שעות כדי להצטייד במזון. החששות שהמלאי ייגמר ולא יהיה עוד מה לקנות התבדו. משלוחי המזון זרמו ללא הפסקה. באשר למצב הדמוגראפי, הליטאים היו מיעוט קטן בוילנה והסביבה, רק אלפים ספורים. רוב האוכלוסייה הייתה פולנית, והיהודים היוו כ – 40% מתושבי העיר, כ- 80000 איש שכללו פליטים אשר ברחו משטחי הכיבוש הגרמני.<br />בית ספרנו תרבות פתח את שעריו יחד עם כל מערכת החינוך בשפה העברית והיידיש. כמעט כל המורים חזרו ללמד בבית ספרנו. תוכנית הלימודים השתנתה אך במעט. שעורי ההיסטוריה והשפה הפולנית הוחלפו להקניית השפה הליטאית ומורשתה. הניתוק של וילנה מליטא במשך 20 שנות גבול סגור הרמטית הביא לניתוק בין קהילות וילנה וליטא. פתיחת הגבול הביא אלינו זרם בלתי פוסק של קרובי משפחה. אחיו של סבא מאיר, הרב אברהם דרושקיביץ, בא לבקרנו אבל לא זכה לראות את אחיו, שנפטר כחודש לפני פתיחת הגבול. הבית שלנו הפך לאכסניה שוקקת אורחים. לאבא ולאימא היו עשרות קרובי משפחה שהגיעו מקובנה וממקומות ישוב אחרים בליטא.<br />עם זרם הפליטים שהגיעו לוילנה מהשטחים שכבשו הגרמנים, היו קבוצות מאורגנות של תנועות נוער, קבוצות הכשרה, ובחורי ישיבה. מבצע הקליטה של זרם פליטים בקנה מידה עצום כל כך, מהווה תעודת כבוד למוסדות הקהילה, לארגונים השונים, ובראש וראשונה ליהודי וילנה. במרוצת השנים עם גמר המלחמה נפגשתי עם הרבה מאוד פליטים ששהו בוילנה, ומכולם שמעתי אך ורק דברי שבח והוקרה עמוקה ליהדות הוילנאית. עם זרם הפליטים שברחו לוילנה הגיע אח של אבא יצחק יעקב שמיביץ עם אשתו ליזה, בתו הנשואה פניה עם בעלה אהרון נובינסקי ותינוקת בת 9 חודשים מרים, ועוד שתי בנות: גניה ופלה והבן דוד. את כולם קלט האח הבכור של אבי, ירמיהו שלמה שמיביץ, שגר בדירה בת 7 חדרים.<br />קיום מדינת ליטא העצמאית אפשר דרכי הגירה לאלה שקבלו ויזות לארצות שונות בעולם. אלפי פליטים יהודים עזבו את ליטא, חלקם לארץ ישראל, לארצות דרום אמריקה ולארצות הברית.<br />בדירתנו נקלטו שתי משפחות. ארגוני הסעד שלמו עבורן דמי לינה סמליים. הן סעדו על שולחננו בימי שישי ושבת במשך כל זמן שהותן אצלנו.<br />וילנה נהנתה מפריחה כלכלית, בניגוד לעבר, משום שהוגדרה כעיר ספר בעת השלטון הפולני. המסחר והתעשייה, בעלי מלאכה ובעיקר בעלי הבתים זכו לשגשוג. הדרישה לדירות להשכרה הייתה עצומה, עקב העברת כל מוסדות השלטון כולל שגרירויות מקובנה לוילנה הבירה. הבית שלנו שכן במרכז היוקרתי של העיר, עשרות דירות הושכרו לקציני צבא ומשטרה, ואנשי פקידות בכירה שהגיעו עם משפחותיהם. המדינות הבלטיות כולל ליטא, היו מובלעות יוצאות דופן של שלום ושגשוג בעת שארצות אירופה היו שרויות במלחמה. פרק מפואר נרשם עם הענקת ויזות ליפן לאלפי יהודים על ידי הקונסול היפני שפעל על דעת עצמו ממניעים הומניטריים. ממשלת יפן הענישה אותו בשלילת זכויותיו ומשכורתו.<br />תושבי וילנה הקבועים לא חיפשו דרכי מילוט כי לא חשו מאוימים. השלטון הליטאי העצמאי שרד רק כ- 8 חודשים. בחודש מאי 1940 שלחו הסובייטים אולטימטום לליטא ובו דרישה להסגיר פושעים שרצחו 5 מחיילי הצבא הסובייטי. תוך 24 שעות מתום האולטימטום יצאו יחידות הצבא מבסיסיהם והשתלטו על כל המדינה. הממשלה הליטאית ונשיאה ברחו לחוץ לארץ. אותו תהליך היה גם ביתר המדינות הבלטיות, לטביה ואסטוניה. המפלגה הקומוניסטית הקימה חזית עממית, ערכה משאל עם לפיו מובע רצון להצטרף למשפחת העמים הסובייטים. משאל העם היה כמובן זיוף גדול. כ – 100% הצביעו לטובת ההצטרפות, והסובייט העליון קיבל את ליטא לחיק המשפחה הסובייטית. כינון שלטון סובייטי בליטא החזיר את הגלגל אחורנית. הרכוש הפרטי הולאם. פעילות פוליטית פרט לקומוניסטית נאסרה, השפה העברית הוכרזה שפת הבורגנות הריאקציונית וכך הפך בית הספר העברי תרבות לבית ספר בשפת יידיש לפי תוכנית הלימודים הסובייטית. מצבם של השכנים שלנו שהיו אנשי מפתח בשלטון הליטאי העצמאי, היה בכי רע. רובם פוטרו ממשרותיהם. ביניהם קציני צבא ומשטרה. נשותיהם המטופחות נאלצו לצאת לעבודה מזדמנת כדי לעזור לתקציב הבית. חלק מדירותיהם הוחרמו לטובת צמרת הצבא והשלטון הסובייטי. הורי עזרו לליטאים בעת מצוקתם כמיטב יכולתם. לא אחת אירחנו אותם בביתנו לארוחת ערב, אבא עזר בהלוואות כספיות. הם מסרו לנו למשמרת דברי ערך כדי למנוע החרמתם בידי השלטונות החדשים. הודות למחווה אנושית זו זכינו מאוחר יותר לגמול שאין גדול ממנו, הצלת חיים!<br />במסגרת חוקים להלאמת הרכוש הפרטי, הולאמו גם הבתים שבבעלות משפחתי. אבא הצליח, הודות להפעלת קשרים, לקבל עבודה כמנהל של בית שהולאם באזור מרוחק ממרכז העיר. קבלת משרה הייתה חשובה, כי במשטר קומוניסטי חייבים לעבוד, כדי לשרוד. מבצעי ענישה הופעלו נגד אלמנטים בלתי יצרניים, בעלי דירות גדולות נאלצו להכניס דיירי משנה לבתיהם. גם אלינו הגיעו שתי משפחות, למזלנו מנהלי עבודה יהודים מומחים לעיבוד פרוות. יהודים עם עבר קומוניסטי (עוד מזמן המחתרת) קבלו משרות רמות באדמיניסטרציה הסובייטית . במסע הרדיפות נגד האלמנטים הבורגניים, הציונים והדתיים, היו ביניהם יותר אדוקים מהאפיפיור.<br />למרות הגזרות הכלכליות, המאסרים והגליות לסיביר, הרגישו רוב היהודים בני מזל על כך שאינם נמצאים בשטח הכיבוש הגרמני. אולי נמחיש תחושה זו באפיזודה שהתרחשה בעת הגלייתו של אחד הסוחרים הבולטים בעיר, בצלאל נוז, שצעק מהמשאית שהובילה אותו לגירוש "יהודים אל תבכו על מר גורלי, מוטב המפתחות לסטלין, מאשר את הראש להיטלר" (הכוונה למפתחות החנות שהולאמה).<br />בשנת 1940 הלך לעולמו גדול רבני ישראל, ראש מועצת גדולי התורה העולמית ר' חיים עוזר גרודזנסקי זצ"ל. ר' חיים עוזר זכה לכבוד ולתהילה בכל שדרות הציבור היהודי. גדול בתורה ואיש עניו שהסתפק במועט. עשרות אלפים ליוו אותו לדרכו האחרונה. יש עדויות שאף קומוניסטים יהודים צעדו ברחובות הצדדיים, כדי לחלוק לו את הכבוד האחרון. זכה ר' חיים עוזר לבוא לקבר ישראל לפני כניסת הגרמנים לעיר. בחלק ערי ישראל קיים רחוב להנצחת שמו. קברו נמצא עתה בבית הקברות החדש בוילנה.<br />כמו רוב הנוער היהודי, הושפעתי גם אני מהתעמולה הקומוניסטית שדגלה באחוות עמים, הגדירה את האנטישמיות כפשע, כאסורה על פי חוק, אפשרה ליהודים קידום והשכלה. פעולות תרבות ומופעי זמר וריקודים היו חינם ופתוחים לכל. בזוכרנו את אווירת השנאה וההתנכלויות מצד האנטישמים הפולנים והליטאים הערכנו את השינוי שחל בחיינו. לאבותינו, דור המבוגרים, היו ספקות וחששות כבדים. הם נבאו שבעתיד ינקטו הסובייטים יד קשה שתביא למאסרים ואף לגירוש. מפה לאוזן נפוצו שמועות שאכן מכינים רשימות של מועמדים לגירוש. כל מי ששייך למעמד (כהגדרתם) אויבי העם אסור שיתגורר באזורי גבול רגישים. מעמד הסוחרים, בעלי הבתים, תעשיינים, פעילים במוסדות ציבור ומפלגות ציוניות, כלי קודש ולהבדיל אנשי העולם התחתון היו הראשונים בתור לגירוש לשטחי רוסיה המרוחקים. בחודש מאי 1941 פשטו חיילי נ.ק.וו.ד. על בתים של פולנים ליטאים ויהודים, העלו על משאיות והובלו לרכבות שעמדו ברציפים שהוסעו ליעד בלתי ידוע. כל אחד שהרגיש מאוים חיפש מסתור אצל קרובים או ידידים שלא היה חשש לגביהם שהם ברשימת המגורשים.</span><br /><br /><br /><object height="344" width="425"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/RBhMUm-lxmo&amp;hl=en&amp;fs=1"><param name="allowFullScreen" value="true"><param name="allowscriptaccess" value="always"><br /><embed src="http://www.youtube.com/v/RBhMUm-lxmo&hl=en&fs=1" type="application/x-shockwave-flash" allowscriptaccess="always" allowfullscreen="true" width="425" height="344"></embed></object></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3856186840867880682-9125338698530821541?l=historyms.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/09526068272550164252noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-3856186840867880682.post-3611778586200838892009-02-28T04:50:00.001-08:002009-03-17T04:52:37.174-07:00<div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><a href="http://3.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/Sb-O3caIVLI/AAAAAAAAAaA/953-O-cAtiY/s1600-h/BK839_enl.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5314123168490214578" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 200px; CURSOR: hand; HEIGHT: 200px" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/Sb-O3caIVLI/AAAAAAAAAaA/953-O-cAtiY/s200/BK839_enl.jpg" border="0" /></a>יוני של שנת 1941 חופשת לימודים. הכנות לקראת יציאה למקומות קיט. על נהר הויליה החוצה את העיר, אלפי בני נוער בחופי הרחצה. תחרויות של קיאקים, ושחיה. ריח הלילך משכר. כיתת בית ספרנו בהמתנה נרגשת לקראת הטיול הכולל שיט בספינת קיטור על הנהר לעיירת וורקי, בה מוקמת תחנת כוח. הטיול נקבע ליום ראשון ה – 22 ביוני 1941. קמתי מוקדם בבוקר ולשמחתי היה יום שטוף שמש. מחלון דירתנו הבחנתי בתנועת צבא בלתי שגרתית. סירנות אזעקה פלחו את האוויר וזרעו בהלה, אבל פעילי ההתגוננות האנטי אווירית, בהם היה גם אבי, הרגיעו שמדובר בתרגיל. מטוסי תקיפה גרמניים הפציצו את העיר, פצצה נפלה סמוך לבית מגורינו, החלונות נופצו, וטיח נפל מהתקרות. לא היה עוד ספק שאנו במלחמה. בשעה 12 בצהרים הודיע מולוטוב ברדיו שגרמניה תקפה את ברית המועצות, מפציצה את עריה, ומתנהלים קרבות עקובים מדם בגבולות. אימה אחזה בנו, כשראינו את הצבא האדום נסוג בבהלה ומשמרות של ליטאים חמושים יורים ממרפסות ומגגות על הכוחות הנסוגים. בלילה שבין ה-24<br />ל-25 ביוני הגיעו היחידות הקדמיות של הגרמנים לוילנה.<br />ישבנו בבית דרוכים ומפוחדים, התריסים מוגפים ודלת הכניסה נסגרה במנעול ובמוט ברזל. שני ביקורים היו לנו באותו יום. שוער הבית שהיה מוריד את הכובע ומשתחווה ארצה בכל פעם שפגש את הורי, התפרץ לבית והציע לשמור עלינו, אבל בתנאי שנמסור לידיו מיד סכום כסף. מראה גדולה ממוסגרת בפיתוחי עץ, ממש רהיט אנטיקה שעמד בסלון הדירה הוא חלק מההסכם והוא רוצה לקבלה.<br />הורי הגיבו בזעם וגרשו אותו מהבית. הוא הבטיח שעוד יחזור, עלינו לדעת כי חיי היהודים ורכושם הם עכשיו הפקר. חיש מהר נוכחנו לדעת עד כמה הוא צדק. הביקור השני היה של דודי ירמיהו.<br />"לייבה", הוא אמר לאבי, "הסובייטים הסתלקו, הגרמנים יחזירו לליטאים את עצמאותם, כל חוקי ההלאמה יבוטלו וצריך לעשות סידורים כדי להתחיל לגבות שכר דירה". אבא הגיב בלעג באומרו: "אתה עדיין זוכר את הגרמנים של מלחמת העולם הראשונה, כשהיהודים נהנו מצדם ליחס הוגן. לנו צפויות גזרות וזמנים קשים מאוד".<br />הצבא הגרמני שיכן את קציניו הבכירים בבתים פרטיים. שני חדרים בדירתנו הוחרמו למטרה זו. שלושה קציני הוורמכט הגרמני הגיעו אלינו. יחסם היה מאוד אדיב וקורקטי. נוכחותם אצלנו נסכה בטחון והגנה נגד שודדים ורוצחים, שפרצו לבתי יהודים לאור היום, גזלו, אנסו ורצחו, כי אכן חיינו היו הפקר ודמנו הותר.<br />לאחר עזיבת הקצינים הגרמנים, חידש שוער הבית את ביקוריו האלימים בלקחו מכל הבא ליד. ליטאים בלבוש אזרחי עונדי סרט לבן התחילו לחטוף גברים יהודים. יהודי וילנה כינו את החוטפים בשם כאפונס. עם הופעתם בחצרות הבתים, רצו הגברים למקומות מסתור. גם אנו ביקשנו מסתור אצל שכנינו הגויים. באחת הפשיטות של הכאפונס לחצר שלנו הגעתי לשכנה ליטאית, והיא הסתירה אותי בבית השימוש. החוטפים דפקו על דלת הדירה. הם נכנסו וחקרו אותה באם מסתתרים אצלה יהודים ואיימו שעונשים כבדים יוטלו על נוצרים המחביאים יהודים. לבי הלם בחוזקה וחששתי כי השכנה תיבהל מאיומיהם ותסגיר אותי. היא ענתה להם בשקט שאין היא מחביאה יהודים כי כך צריך לנהוג אזרח נאמן לשלטון הגרמני. כששמעתי טריקת הדלת של החוטפים שעזבו את הבית, נשמתי לרווחה.<br />מה קרה למאות החטופים? היו שמועות שהם נמצאים במחנות עבודה בשטחים שכבשו הגרמנים במזרח,ואף הגיעו מכתבים מהחטופים. משפחות החטופים נרגעו במקצת וזיק של תקווה חדר לליבותיהם שאולי עוד יזכו לראות את יקיריהם. מול ידיעות כזב אלה, נודע מפולנים שגרו בסביבות יער פונאר שהם רואים כל יום שקבוצות יהודים מובלות ליער פונאר, ומשם נשמעים מטחי יריות. חשבנו שאלה ידיעות זדון של אנטישמים המעונינים לזרוע בהלה ופחד בלב היהודים. אפילו רואי השחורות הרחיקו מעצמם את המחשבה שיורים באנשים חפים מפשע אך ורק בשל היותם יהודים.<br />קציני הצבא הליטאי, שגרו בבניין, שתפו פעולה עם הגרמנים והתגייסו לצבא הגרמני, המבוגרים שרתו בתפקידי מנהלה ואפסנאות והצעירים הצטרפו ליחידות עזר בשרות הגסטאפו והס.ס.<br />כעת בעת מצוקתנו, פנינו לשכנינו הליטאים בבקשת עזרה. באחד הימים, כשנודע לנו שדודי ירמיהו נחטף והובל לבית הסוהר ביקשנו מהחותנת של קצין ליטאי, שעבד בשרות הגרמנים, שתלך למשרדו של חתנה לבקש את שחרורו של דודי. היא הסכימה ברצון לעזור, ולצערנו הרב, בלכתה ברחוב נפגעה מזכוכית שנפלה מבית מופצץ, היא הובהלה לבית חולים לתפירת פצע בראשה ולכן לא הצליחה להגיע לחתנה ובכך נמנעה שליחות ההצלה. מאז מעצרו עמדה אימי שעות על יד שער בית הסוהר וקיוותה שישוחרר. כשהשער נפתח ויצאה ממנו קבוצת גברים, זיהתה אימי ביניהם את דודי ירמיהו. היא רצה לקראתו כדי למסור לו שקית עם מצרכי מזון, חייל ליטאי היכה אותה בכת הרובה, עצר אותה והובילה לתחנת המשטרה. שם קיבלה עונש לשטוף את הרצפות ובתי השימוש של התחנה. ישבנו בבית מלאי חרדה כשבוששה לחזור. רק בשעות הערב המאוחרות היא חזרה הביתה תשושה, ומיררה בבכי על שלא הצליחה למסור את שקית המזון לדודי.<br />הגרמנים דרשו מהקהילה היהודית שתגייס פועלים יהודים הדרושים במקומות עבודה. לאבא הגיעה דרישה להתייצב לעבודה במשרדי הגסטאפו ששכנו בבניין רב ממדים ברחוב מיצקביץ. בזמן השלטון הפולני שימש הבניין את משרדי בתי המשפט. מקום העבודה היה קרוב לביתנו. עוד גברים מהבניין נשלחו אף הם לאותו מקום. הגברים עסקו בעבודות ניקיון ושיפוצים. כשהגיע אבא מאוחר בלילה מיום עבודתו הראשון היה תשוש מושפל וחבול. הוא סיפר: כשלא היה מסוגל להוביל מריצה עמוסת חומרי בנייה, קיבל מכות ממפקח גרמני שתפס את המריצה וצעק: "בוא תראה איך צריך לעבוד" ולמרות היותו צעיר לא הצליח להזיז את המריצה. הוא הסתלק מהמקום בבושת פנים ועזב את אבי במנוחה.<br />מר קמרמכר, שכן יהודי בעל סוכנויות צמיגים, אופנועים וזיכיון להפעלת קו אוטובוס לאחת העיירות בסביבה, היה בקשרי ידידות קרובים עם משפחתנו. גם הוא עבד עם אבא בחצר מטה הגסטאפו. הגרמנים מינו אותו כאחראי לקבוצה. הוא זכה מצדם ליחס מועדף, וזאת בגלל שליטתו המושלמת בשפה הגרמנית. בנוסף, הוא הציג תעודת הערכה שניתנה לו על ידי מטה הצבא הגרמני ששהה בוילנה במלחמת העולם הראשונה, כאות הוקרה על תרומתו הגדולה למאמץ המלחמתי הגרמני, בעבודתו כספק מזון.<br />בפרקים הבאים תיחשף פרשת פעילותו שהינה תופעה יוצאת דופן בתקופת שלטון הרשע הגרמני.<br />בתחילת ספטמבר 1941 הופצו שמועות שהגרמנים רוצים לרכז את כל יהודי העיר בגטו. קיבלנו את הבשורה במידת מה של הקלה. חיינו בעיר הפכו לבלתי נסבלים, מלאי פחד וחרדה היינו חשופים להתנכלויות, שוד, רציחות וסחיטות.<br />מושל העיר הגרמני פרסם צו המטיל על יהודי וילנה תשלום כופר (קונטריבוציה) של חמישה מיליון רובל במזומן או בשווי ערך, כמו תכשיטים, פרוות וכו'. את גביית הכופר הטילו על חברי הנהלת הקהילה. מועד קבלת הכסף נקבע ל- 48 שעות ממועד פרסום הצו. 16 איש מנכבדי העיר ועסקני הציבור נלקחו כבני ערובה תוך איומים שיוצאו להורג באם דמי הכופר לא יובאו בפני מושל העיר. לא הועילו בקשות ראשי הקהילה שיאריכו את מועד האולטימטום לגביית הכסף בגלל הקשיים והסכנות שעורבות לפתחם של היהודים הנאלצים לעבור בעשרות רחובות ומאות בתים. למועד שנקבע הצליחו לאסוף רק את מחצית הסכום. כתגובה הוצאו להורג 16 בני הערובה, לרבות המשלחת שהביאה את מחצית סכום הכופר.<br />בלילה שבין 31 באוגוסט ל – 1 בספטמבר 1941 בקעו מהרחוב הראשי צעקות אימים. למחרת נוכחנו לדעת שהיו אלה אלפי יהודים, אנשים נשים וטף, שהקלגסים הליטאים הובילו לבית הסוהר בלוקישקי. כדי להשקיט את זעקות השבר של המוכים, הפעילו עשרות מנועי משאיות. בעיר הפיצו הגרמנים מודעות ענק בהן מאשימים, שיהודים ירו בחיילים גרמנים וכעונש אסרו את דיירי הרחוב ממנו באו היריות. כחמשת אלפים יהודים הוצאו באותו לילה מבתיהם. ליל אימים זה כונה "הפרובוקציה הגדולה". לא יהודים ירו, היו אלה ליטאים בשרות הגרמנים. האשמה שנהרגו גרמנים הייתה שקר וכזב. ב – 6 בספטמבר 1941 התחילו לגרש את יהודי העיר לגטו. הגטו הוקם ברובע יהודי צפוף ועתיק. "ההתנקשות" בחיילים הגרמנים הייתה מתוכננת, במטרה לרוקן את האזור מדייריו כדי לאפשר את קליטתם של מגורשי יהודי וילנה לגטו. </span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3856186840867880682-361177858620083889?l=historyms.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/09526068272550164252noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-3856186840867880682.post-64821785617150118302009-02-27T19:41:00.000-08:002009-03-18T20:37:38.532-07:00<span style="font-family:arial;"><div align="justify"><br /><a href="http://4.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/ScBgc5jCEcI/AAAAAAAAAaY/L_sZJyqbhUc/s1600-h/BK799_enl.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5314353609897546178" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 159px; CURSOR: hand; HEIGHT: 200px" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/ScBgc5jCEcI/AAAAAAAAAaY/L_sZJyqbhUc/s200/BK799_enl.jpg" border="0" /></a>יום הגירוש לגטו: אבא הלך בשעות הבוקר המוקדמות לעבודה בחצר מטה הגסטאפו. אימא וסבתא אובדי עצות, אחותי הקטנה בראותה את מצוקתן מיררה בבכי ואני בן ה-15 עזרתי כוח והתחלתי לארוז מכל הבא ליד, בסדינים שנפרסו על הרצפה. דברי ערך וכלי בית נמסרו לשכנים כפיקדון. את רוב רכושנו השארנו בבית לדיירת המשנה שלנו, ליטאית צעירה, סטודנטית שדאגנו לכל צרכיה כמו לבת משפחה. כל אחד מאתנו שם על גופו מלתחה שלמה. היום היה שטוף שמש ואנו כבדים ומסורבלים. בנוסף שמנו על כתפנו צרור ענק של בגדים, כלי מיטה, כריות ומזון.<br />כשהגיעו השוטרים הליטאים וריכזו אותנו על יד שער היציאה בעומדנו מדוכאים, מפוחדים ומושפלים, בקעה מוזיקה עליזה מחלונות שכנינו הגויים. שכנה שלנו אשתו של קצין ליטאי בכיר, ידידת משפחתנו, הופיעה בשער ובקשה מקצין המשמר, שיובילו את משפחתי ובמידת האפשר את יתר הדיירים רק לגטו. הבנתי ליטאית ומוזר היה בעיני תוכן בקשתה, הרי ידוע שמובילים אותנו לגטו. המרחק שבין בית מגורינו ועד שטח הגטו היה כ – 3 קילומטר. אנו בקושי זזים, המשא הכבד על שכמנו מעיק. הלבוש הרב על גופנו מגביל כל תנועה, הננו נאלצים כל כמה מטר להוריד את הצרורות מעלינו ולנוח. להפתעתנו מתייחסים חיילי המשמר והעומד בראשם בסבלנות, אמנם מרעיפים עלינו קללות ודברי בלע אבל לא מנחיתים מכות על ראשינו. מכל הרחובות והסמטאות זורמים לרחוב אלפי יהודים מגורשים שצועדים עמוסי פקלאות לכיוון הגטו. זרם האנשים הולך ומתעצם כל אימת שמתקרבים לשער הגטו. ברחוב זבלנה המוביל לשער הגטו עומדים אלפי אנשים, לא ניתן להתקדם. זקנים וחולים נתמכים על ידי קרובים, תינוקות בזרועות אמהות ממררים בבכי קורע לב. ובנוסף נשמעות קריאות שבר של ילדים המחפשים את הוריהם שהלכו לאיבוד עקב הצפיפות והדוחק. סוף סוף הגענו לשער הגטו המוקף במשמרות משטרה ליטאית וס.ס. גרמנים. נדחסנו לחצר ברחוב רודניצקה, פלשנו לדירה בה היו כבר עשרות אנשים ששכבו על רצפת החדר ובקושי מצאנו פינה להתמקם בה. על יד הברז היחידי במטבח הדירה מצטופפים עשרות אנשים כדי למלא בקבוק מי שתייה. השירותים נחסמו כי הביוב עלה על גדותיו וצחנה איומה הכבידה על הנשימה. אנשים שבאו לגטו מאוחר יותר שכבו בחדרי המדרגות, וכשאלה התמלאו בבני אדם, שכבו אף בחצרות הבתים ואפילו ברחובות, תחת כיפת השמיים.<br />להגיע לבית השימוש הציבורי הייתה משימה בלתי אפשרית, כי נאלצת לדרוך על אנשים ששכבו בחדרי המדרגות ובחצרות. הייתכן שרק לפני מספר שעות היינו בביתנו המרווח ובו אמבטיה ושירותים? איך נוכל לחיות בצפיפות וזוהמה בגטו. עיקר החרדה לגורל אבא. הלילה עבר עלינו ללא שינה. עם בוקר הצלחתי בקושי רב להגיע לרחוב, פגשתי באקראי תלמיד מבית הספר שהיה גר ברובע שלנו. הוא סיפר לי שהצליח לברוח מקבוצה שהובילו לבית הסוהר לוקישקי. עכשיו הובהר לנו פשר בקשתה של שכנתנו הליטאית שיובילו אותנו לגטו, כי היא ידעה על תכנית שכל יהודי הרובע שלנו יגורשו לבית הסוהר ולא לגטו ומשם לפונאר להשמדה. מידע זה הגביר את החשש שגם אבא הובל לבית הסוהר. בבוקר מוקדם התייצבתי בחצר היודנרט ברחוב רודניצקי 6, ונרשמתי לצאת לעבודה מחוץ לגטו. אתי היו עוד אלפי גברים. צורפתי לקבוצה של 500 איש שצעדה משער הגטו למחסנים באתר תחנת הרכבת. הוכנסנו למחסן בגודל מגרש כדורגל, בו אוחסנו שקי מלט. השקים נערמו לגובה של כ–10 מטרים. האבק של המלט צרב את עינינו ובקושי ראינו איש את רעהו. נשמנו בקושי. שומרינו הגרמנים עמדו עם רובים מכודנים והפליאו את מכותיהם תוך צרחות וגידופים. הפקודה הייתה להעביר את שקי המלט במשקל של 50 ק"ג כ"א מהמחסן לקרונות רכבת, מרחק של כחצי קילומטר. מי שכשל ספג מכות. אלה שעמדו על ערמת השקים כדי להגישם לסבלים כמעט נחנקו. הם ברחו כדי להצטרף לסבלים שהיו לפחות באוויר הצח. לאחר 5 שעות עבודת פרך הייתה הפסקה של חצי שעה. עמדנו בטור לקבל אוכל: היו אלה צנימים קשים כאבן ודג קפוא. למרות הרעב שהציק, לא הצלחנו ללעוס את האוכל והמשכנו לעבוד עוד 5 שעות, מותשים ורעבים. זיהיתי בקבוצת העובדים שכן שעבד עם אבא במטה הגסטאפו. ממנו נודע לי שאבא הצליח לברוח כמוהו ממקום עבודתו והגיע עם זרם המגורשים לגטו מספר 2. לגטו מס' 2 הובאו<br />כשנים עשר אלף יהודים. גטו זה התקיים רק מספר חודשים ורוב תושביו חוסלו בפונאר. כשהשכן חזר לגטו הוא סיפר לאבא על פגישתו אתי ואז נודע לו שאימא, אחותי, וסבתא נמצאים בגטו מספר 1. תוך זמן קצר הוא הצליח להגיע אלינו. איחוד המשפחה גרם להתרגשות רבה והקל במקצת על מצב רוחנו העכור. למרות הצפיפות הרבה שהייתה בדירתנו (בה היו קרוב ל–40 איש) קלטנו את משפחתו של אבי, אחיו יצחק יעקב, אשתו ליזה, בנו דוד ובנותיו סוניה וגניה. בת נוספת פניה עם בתה התינוקת בת שנתיים מרים לא הלכו לגטו ומצאו מסתור אצל פולנים בעיר. אני ואבא נשלחנו לעבודה ביחידה שעסקה בתחזוקה של מתקני הצבא הגרמני. לאבא היה ניסיון בעבודות שיפוץ ותיקונים בהיותו שנים רבות אחראי לניהול הבתים שהיו בבעלות המשפחה. אני ניקיתי את המגורים, החצרות, הסקתי את תנור החימום. העבודה לא הייתה קשה. קיבלנו במקום קצת מרק ופרוסת לחם, והייתה גם אפשרות להביא לגטו קצת מזון שנרכש בכסף או בגדים אצל פולנים שעבדו במקום. הגנבנו גם שבבי עצים עליהם בישלה אימא קצת מרק שהוכן מקמח שיפון ולפעמים גם מתפוחי אדמה. הקיצוב בגטו היה מנות רעב. קיבלנו ½ קילו לחם לנפש לשבוע. אכלנו אותו מיד עם קבלתו.<br />ה – 1 באוקטובר 1941 יום כפור אנו יוצאים למקומות העבודה, כי אסור להעדר, בנפשנו הדבר. אבל כולנו בלי יוצא מהכלל צמים. בעת חלוקת המרק הדליל אף אחד לא מתייצב. הגרמנים זועמים ומופתעים מה קרה ליהודים. התופעה נחשבה לפעולת מחאה או המרדה, ואנו מותשים ורעבים הרגשנו סיפוק וגאווה אדירה. יכולנו להפגין סולידריות יהודית וכבוד עצמי, למרות סכנת המוות שריחפה מעל לראשנו.<br />עם בואנו לגטו באנו לבית הכנסת לתפילת נעילה. בית הכנסת הקטן צר מלהכיל אלפי היהודים שגדשו את כל סמטאות הגטו. לא תפילה הייתה בפינו, אלא זעקות שבר ובכי מרורים. בצאת היום הקדוש הפסקנו את הצום עם קצת מרק ופרוסת לחם. בשעות הלילה נשמעו יריות וצעקות מחרישות אוזניים.<br />נודע שליטאים וגרמנים פלשו לגטו ומוציאים משפחות שלמות המובלות לשער הגטו. ברחנו לעליית הגג. את הסולם משכנו פנימה, נעלנו את הדלת שנחסמה בארגזים וריהוט ישן שמצאנו בעליית הגג. כל הלילה היינו בדריכות ופחד שמא נתגלה. עם עלות השחר השתרר שקט ברחבי הגטו. בבוקר יצאנו למקומות העבודה.<br />באקציה של מוצאי יום כיפור הוצאו מגטו 1 ומגטו 2 4000 יהודים וכולם נורו בפונאר. אקצית יום הכיפורים זעזעה את כל אוכלוסיית הגטו. נמוגו האשליות שבתוך הגטו, למרות התנאים האיומים, נוכל לנהל חיים ללא פחד והתנכלויות מצד שכנינו.<br />תעודות המעידות על העסקתו של בעל התעודה במקום עבודה גרמני נסכו ביטחון. אמונה זו התנפצה באקצית יום כיפור. כשיהודים שנחטפו מבתיהם הציגו את תעודות העבודה בפני חוטפיהם, הם קרעו את התעודות לגזרים.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3856186840867880682-6482178561715011830?l=historyms.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/09526068272550164252noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-3856186840867880682.post-34207045652089558652009-02-26T20:26:00.000-08:002009-03-18T09:41:06.559-07:00<div align="justify"><span style="font-family:arial;"><br /><a href="http://4.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/ScBqQyeajuI/AAAAAAAAAbQ/BCZWUMsHBhI/s1600-h/BK808_enl.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5314364396956978914" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 150px; CURSOR: hand; HEIGHT: 200px" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/ScBqQyeajuI/AAAAAAAAAbQ/BCZWUMsHBhI/s200/BK808_enl.jpg" border="0" /></a>רוח נכאים השתלטה על תושבי הגטו. לא עוד אבחנה בין עובדים חיוניים למען המאמץ המלחמתי הגרמני לבין הבלתי מועילים, זקנים, חולים נשים וטף. מנגנון ההשמדה הגרמני טיפח את האשליה שכל מי שתורם כבעל מקצוע למאמץ המלחמתי לא יאונה לו כל רע. הם הפיצו שמועות, שחטיפת יהודים בעלי תעודות העבודה נעשתה בטעות ואי הבנה. כדי למנוע תקלות והשנות מקרים אלה בעתיד, ינפיקו תעודות חדשות בצבע צהוב ובהן חותמת עובד מומחה: FACH ARBEITER . כל עובד המקבל תעודה כזו רשאי לצרף את אשתו ושני ילדים עד גיל 16 . רק שלושת אלפים תעודות צהובות הונפקו. מתוכן אלף תעודות הקציבו לבית חרושת לתפירת פרוות "קאיליס" , כמה מאות לעובדי בתי המלאכה בגטו, והיתר לחלוקה בין עשרות מקומות עבודה. התוכנית הצינית והשטנית אותתה שרק שלושת אלפי מקבלי התעודות ותשעת אלפי הנספחים, (בני המשפחה) וסך הכל 12000 יהודים זכאים להישאר בחיים. בעלי תעודה שהיו להם יותר משני ילדים או ילדים מעל לגיל 16 הועמדו בפני דילמה איומה שמשמעותה הכרעה גורלית של הפקרת חלק מילדיהם לידי המרצחים. המוח האנושי אינו מסוגל לעכל את גודל הטרגדיה, זהו פרק נוסף בהתעללות של חיות הטרף הנאציות בעמנו חסר הישע והמגן.<br />הגטו היה כמרקחה, אנשים התרוצצו אחוזי פאניקה וטירוף. איך משיגים את תעודת החיים? בעלי יכולת הציעו סכומי עתק לאחראים במקומות העבודה על מנת שירשמו אותם כזכאים לקבלת התעודה. עובדים רווקים שהיו זכאים לתעודה הוצפו בהצעות נישואין על ידי בחורות צעירות ויפות תואר. לחצים ותחנונים נוראיים היו כלפי בעלי סיכוי לקבלת התעודה שלא היו להם ילדים משלהם.<br />במקום העבודה של אבא הועסקו כשמונים יהודים. רק לשמונה מהם הוקצבו התעודות. חלקם היו בעלי מקצוע מעולים. מספר יהודים שיחדו את הגרמנים כדי לקבל תעודה. לאבא לא היה כל סיכוי לקבל תעודה. הוא לא היה בעל מקצוע מוגדר ולא היו לו אמצעים לשחד את הגרמנים. השלמנו עם מר גורלנו. ביום 15 באוקטובר 1941 החלה חלוקת התעודות הצהובות במקומות העבודה. אבא עמד במסדר והממונה הגרמני צעק מי זה פה היהודי לייב שמייביץ שיתייצב מיד. אבא ניגש לגרמני וספג ממנו מכות ובעיטות. ובתום "הטיפול" הגיש לאבא את תעודת החיים, את ה"שיין" הצהוב.<br /><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5314568557944436114" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 267px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/ScEj8ha89ZI/AAAAAAAAAeQ/vQbm6WJqh1Q/s400/schein2.jpg" border="0" />כשהגיע הביתה חבול ופצוע שלף את התעודה. מי חולל את הנס? איך הוא זכה בתעודה ולמה קיבל מכות? מראש הקבוצה היהודי נודע לאבא שליטאית מנהלת בלשכת העבודה הגרמנית ה- ARBEITS AMT<br />שהנפיקה את התעודות קיבלה את רשימות כל העובדים ובהם צוין שמם של מקבלי התעודות. היא נתקלה בשם שמייביץ לייב שלא סומן כמקבל תעודה. הפקידה הכריזה: לא אתן אף תעודה צהובה אם לייב שמייביץ לא יהיה ברשימת המקבלים. הגרמני שבא לקבל את התעודות השתולל מזעם, אבל מנהלת הלשכה נחושה בדעתה, אם לייב שמייביץ לא מקבל, אף אחד לא יקבל. מנהלת הלשכה הייתה אשתו של הקצין הליטאי הבכיר שגר בבית שלנו. הנה בא גמול והכרת תודה עבור העזרה שבזמן שלטון הסובייטים בעת מצוקתם אבא עמד לצידם.<br />משטרת הגטו פרסמה מודעות לפיהן נדרשים בעלי התעודות הצהובות לבוא עם בני המשפחה לתחנת המשטרה לשם קבלת תעודות לבני המשפחה הנספחים. את קורות הלילה הזה קשה לשכוח, אלפי אנשים חסמו את הגישה לתחנת המשטרה, בכי ותחנונים קורעי לב "יהודים רחמנים הצילו את חיינו ואת חיי ילדינו, תצרפו אותם כנספחים". בדוחק ובפאניקה ששררו במקום נותקו בני משפחה של בעלי התעודה מיקיריהם בשל הדוחק הנורא, קרובים חפשו את יקיריהם תוך קריאות מחרישות אוזניים של שמות הנפקדים.<br />אני ואחותי נצמדנו להורינו, החזקנו בחוזקה את כפות ידיהם כדי לא להתנתק. את השיין הצהוב שמר אבא עמוק בכיס מעילו כי לא חסרו מקרים של מוכי ייאוש שחטפו את התעודות מבעליהם.<br />משטרת הגטו הנחיתה מכות באלות ללא הבחנה, גם אנחנו ספגנו מכות נמרצות. רק עם עלות השחר לאחר ליל הביעותים הצלחנו להגיע לתחנת חלוקת התעודות.<br />עם גמר חלוקת התעודות פורסמו בגטו מודעות שכל בעלי ה"שיינים" הצהובים ובני המשפחה הנלווים, חייבים להתייצב בשער הגטו כדי לצאת למקום עבודתם. החלטנו להסתכן ולנסות להבריח את סבתא. בשער הגטו עמדו משמרות של אנשי גסטאפו, משטרה ליטאית ומשטרת הגטו. בעל ה"שיין" מתייצב עם התעודה בידו ואחריו בני המשפחה. אחרי אבא צעדה אימי, אחריה אחותי לילי, סבתא ואני בסוף. הגרמנים חטפו את סבתא מהשורה וגם אותי. אבא ניגש לקצין הממונה עם התעודה והתחנן שיחזירו אותי כי אני זכאי לצאת כנספח. עוד קבוצה שניסתה את מזלה להתחמק נעצרה, קמה מהומה ואבא חטף אותי ויצאנו יחד מהגטו. מקום העבודה היה מרוחק מספר קילומטרים מהגטו. כשהגענו למקום פגשנו עוד משפחות בעלי תעודות. קיבלנו צריף שבו דרגשי עץ, ברז מים זורמים והעיקר תנור ברזל לחימום. שלוש יממות שהינו שם. השמועות שהגיעו מהגטו העכירו את רוחנו. סיפרו שמיד לאחר יציאתם של בעלי ה"שיינים" ומשפחותיהם פשטו הגרמנים והליטאים לתוך הגטו וחטפו את דייריו והובילום לפונאר להשמדה. מה גורל הסבתא, האם הצליחה לשרוד? לא היו לנו אשליות לאן הובילו אותה לאחר שנחטפה מאתנו בשער הגטו.<br />חזרנו לגטו למציאות חדשה. בעת שבעלי ה"שיינים" הצהובים שהו מחוץ לגטו, נערכה אקציה בעקבותיה הושמדו אלפי דיירי הגטו. אלה שניצלו רובם הסתתרו ב"מלינות". "מלינות" היה כנוי השגור אצל אנשי העולם התחתון למקום מחבוא לחפצים גנובים. בעלי ה"שיינים " הצהובים נחשבו למיוחסים של הגטו. באופן רשמי רק להם הייתה הזכות לחיות בגטו. כל היתר היו בחזקת בלתי-לגלים. לבעלי ה"שיינים" הוקצו דירות שהתרוקנו מדייריהן שהובלו להשמדה, וכך גם אנו עברנו לדירה גדולה יותר. בדירה גרו משפחות בלתי-לגליות. מתח שרר בין שתי הקבוצות, במיוחד במאבק על זכות שימוש במטבח המשותף ובשירותים. אולם חוץ מקטטות שהצטמצמו לחילופי גידופים ועלבונות, לא היו מקרים של הלשנה לשלטונות הגטו על הימצאותם של הבלתי-לגלים.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3856186840867880682-3420704565208955865?l=historyms.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/09526068272550164252noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-3856186840867880682.post-36059348083258164732009-02-25T20:40:00.000-08:002009-03-17T20:42:46.358-07:00<div align="justify"> <span style="font-family:arial;"><br /><a href="http://3.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/ScBtk65xk5I/AAAAAAAAAbY/-aC-LvI5vu0/s1600-h/BK815_enl.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5314368041351484306" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 146px; CURSOR: hand; HEIGHT: 200px" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/ScBtk65xk5I/AAAAAAAAAbY/-aC-LvI5vu0/s200/BK815_enl.jpg" border="0" /></a>קבלנו חדר קטן בדירה של 3 חדרים. חלונות החדר השקיפו לרחוב זבלנה שהיה מחוץ לגטו. למרות שהחלונות נאטמו בקרשים, היו בהם חריצים שאיפשרו מבט החוצה. היינו 8 נפשות בחדר. ההורים, אחותי ואני, שתי בנות דודתי סוניה וגניה שמיביץ, דב גרינר שהיה בן 30, פליט אשר נמלט מפולניה ובתו רחל בת העשר. בחדר נוסף גרה משפחת הופמן, כלתם ונכדם בן השלוש. בנם, אבי התינוק, נחטף ונעלם. זוג נוסף ראובן וטובה מישקובסקי כבני 40 ובנם קלמן בן ה-13. בחדר הגדול גרו הדיירים הקבועים שהצליחו להתחבא בגירוש בליל הפרובוקציה לפני הקמת הגטו. האימא רבקה פסקר, הבת שפרה וינר ובנה טולה בן ה-15. ( אבי הנער נחטף ונספה) . באותו חדר גרו גם 4 בני משפחת רוטנברג ושלושת בני משפחת לונסקי, סך הכל 10 נפשות.<br />במטבח בפתח ה"בוידעם" גרה האם גרוניה ובתה גניה.<br />בשעות הערב, כשהמשפחות הבעירו עצים לבישול, היה העשן עולה כלפי מעלה ודיירי הבוידעם היו נאלצים לרדת לחדר הגדול לנשום אוויר. התפריט היה קבוע. לסיר מלא מים שמו מספר כפות של קמח שיפון ולפעמים פלחי תפוחי אדמה. אוכל זה השתיק את הרעב לזמן מה. פרוסת לחם הייתה יקרת המציאות. הסתפקנו בפרוסה יבשה אחת ביום. הבישול במטבח נקבע לפי סדר מוסכם. זכור לי שאחרונים לבישול היו דיירי הבוידעם ולא במקרה הם היו האחרונים. המראה של גרוניה היה מושלם, ממש גויה כפרית. היא הסתובבה בכפרים והביאה אוכל לשובע. לא אחת התגנבתי למטבח כדי להציץ בשפע המוצרים שמכינים לבישול, וקיבתי קרקרה מקנאה.<br />שנת 1942 נחשבה יחסית לתקופת היציבות. בגטו לא היו אקציות בקנה מידה כבעבר. אני ואבא יצאנו למקומות העבודה מחוץ לגטו. אבא עבד במנסרת עצים שהייתה בעבר בבעלות יהודית. אני עבדתי במרכז תחזוקה של קטרי הרכבת. אימא עבדה במכבסה בגטו. אחותי נשארה בבית, עסקה בניקיון ומדי פעם השתתפה בחוגים שארגנה מחלקת החינוך של הגטו. מחוץ לגטו היו מספר מקומות עבודה בהם הכינו יהודים עצי הסקה וחפרו כבול שהשתמשו בו כחומר להסקה. דודי אבא, האח של אימי, אישתו פייגה ובתם היחידה שרה גרו במחנה עבודה בזדני ועבדו בכריית כבול, יחד עם עוד כ 300 יהודים. המחנה היה מרוחק כ-35 ק"מ מוילנה , האזור משופע ביערות עצי אורן. אחת לשבועיים קיבלו עובדי המחנה תעודות מעבר לגטו וילנה. חיכינו בכיליון עיניים לביקורו הדו-שבועי של הדוד אבא. למרות שצעד ברגל מרחק כה רב, הביא תרמיל עם תפוחי אדמה, לחם כפרי, ולפעמים גם ירקות. באחד הביקורים הביא אתו עטוף בשק גזרי עץ. היה זה מצרך יקר ערך. באחד הביקורים הוא הגיע באפיסת כוחות. רופא שקראנו לבדקו קבע חום של 40 מעלות וחשד שיש לו טיפוס. מיד אושפז בבית חולים בגטו בו שכב 3 שבועות. האבחנה הרשמית הייתה של דלקת ריאות, מפחד הגרמנים שהיו עושים ביקורות פתע וכשגילו חולי טיפוס שלחו אותם לפונאר. כשדודי הבריא והתחזק ביקש מהורי שיסכימו שייקח אתו את אחותי לילי למחנה בזדני, שם היא תהנה מאוויר צח ומאוכל בשפע. למרות היסוסים וחרדה, החליטו הורי לשלחה. אחותי לילי בת ה-12 סבלה מתת תזונה, פניה חיוורים כסיד. הרצון לשפר את מצבה גבר על צער הפרידה.<br />עבודת אלפי יהודי הגטו במקומות עבודה מחוץ לחומות הגטו שיפרו את מצבם, ולא ידענו על מקרי מוות כתוצאה מרעב, בניגוד למצב ששרר בגטאות הסגורים הרמטית . למרות האיסור החמור שחל על הברחת מזון לגטו, הסתכנו העובדים והפעילו אין ספור תכסיסי הברחות.<br />כשלפנות ערב חזרו הקבוצות מהעבודה, השתרכו לפני שער הכניסה לגטו טורים ארוכים. כמעט כל נכנס נבדק על ידי שוטרים ליטאים, גרמנים, ומשטרת הגטו. על הברחת מזון בסיסי כגון תפוחי אדמה וקמח שהוחרמו קבלנו מכות ולפעמים הובילו שוטרי הגטו לבית הסוהר למספר ימי מחבוש. כשלביקורת פתע היה מגיע לשער הצורר פרנץ מורר, האחראי על גטו וילנה מטעם שלטונות הכיבוש הגרמני, היו התוצאות חמורות יותר. זעזוע קשה פקד את תושבי הגטו, כשמורר מצא בבדיקה אצל הזמרת לובה לויצקה שקית של גריסים, הוא הוביל אותה לגסטאפו ושם נורתה.<br />רבות ומגוונות היו טכניקות ההברחה: בבטנת המעילים נתפרו כיסים לאורך הבגד בהן נדחסו תפוחי אדמה או קמח. פרוסות לחם הוטמנו בבטנות הכובעים. בעלי מקצוע שנשאו ארגזי כלים הרכיבו בהם דפנות כפולות. הזגגים נשאו ארגז גדול ובו חומרי איטום, דבק, כלים ושברי זכוכית. בארגז הייתה דופן כפולה ובה הבריחו מזון. ארגז כזה רכשתי משוטר יהודי במשמר השער, קרוב משפחה של אבי. יהודי גטו וילנה יזכרו בסלידה את זכרו של המפקד היהודי של שער הגטו, צעיר בשם לבס. הוא היה סדיסט, משתף פעולה נבזה עם הליטאים והגרמנים. באחת הערבים הגעתי עם קבוצת עובדים לשער הגטו. מפה לאוזן פשטה שמועה שפרנץ מורר נמצא בשער. אימה אחזה בנו. את כל הקבוצה הובילו לאחד האולמות של בתי המלאכה בגטו, פקדו על כולנו להתפשט ערומים ולעמוד עם הבגדים ביד לביקורת. גברים ונשים נדהמים ומבוהלים שלא התפשטו הוכו באכזריות. הפעם מטרת החיפושים היו דברי ערך, כסף שעונים וטבעות. לאחר הבדיקה גרשו אותנו לרחוב כשרק המעילים על גופנו. הגעתי הביתה חבול וקפוא מקור.<br />מקום עבודתי היה בתחנת קטרי הרכבת ובתי המלאכה הצמודים להם, שהיו בניהול ה"רייכס באהן" (מנהל הרכבת). האחראי עלינו היה גרמני גוץ ושמו יעקב ראובר. חבריו הגרמנים שהתגאו בגזע הארי התמיר והיפה לעגו לו על מראהו והדביקו את הכינוי "מלך היהודים". מתוך תסכול ורגשי נחיתות הוציא את זעמו עלינו, צעק, קילל ללא הרף ולפעמים הנחית מלקות על ראשינו. אולם היו רגעים בהם התגלה כאדם רגיש ואנושי. בראש הקבוצה שלנו עמד בחור בשם טוביה שרס. הוא אחיו הבכור של חברי לספסל הלימודים, יחיאל שרס. הוא היה בחור חסון, גאה ואמיץ, וידע לתמרן בתבונה. מצד אחד להראות אחריות ומנהיגות כדי לרצות את הגרמנים, אבל זה היה למראית עין. אתנו התנהג כחבר וידיד. הוא הצליח לשחד את ראובר בטבעת בה חרוטים ראשי התיבות של שמו. הוא הצליח לשדלו שמדי בוקר ילווה את הקבוצה למקום העבודה. יצאנו משער הגטו, הוא צעד על המדרכה ואנו על הכביש. ליווי זה נסך בנו ביטחון יחסי, כי קרו מקרים בהם ליטאים, גרמנים או סתם אזרחים היו מתנכלים לנו בלכתנו ברחוב.<br />הקבוצה עבדה במתן שירותי ניקיון, עבודות פיתוח, ניקוי קרונות רכבת, הסקת תנורי הקיטור לחימום ובפריקה וטעינה של סחורות. כשהגיעו משלוחי תפוחי אדמה וכרוב, היינו ממלאים את תרמילינו במצרך מבוקש חשוב זה ומבריחים לגטו. בחודשי החורף עסקנו בסילוק קרח ושלג משבילים וכבישים והעיקר ממסילת פסי הרכבת. בצהרים הפסקה קצרה, קיבלנו צלחת מרק מהמטבח שנועד לכלל הפועלים במקום. (פולנים, ליטאים וכו'). היהודים היו האחרונים בתור לקבלת האוכל וכמובן שנשארו רק שאריות של מים דלוחים. כשהזדמנה עבודה במטבח של הגרמנים, הצלחנו לקבל אוכל מזין וטעים.<br />מנהלי העבודה, "המייסטרים", היו גרמנים מבוגרים, שניהלו את מחסני חלקי החילוף ואת סדנאות התיקונים. התנהגותם כלפינו הייתה שונה במקצת. הם העריכו אותנו לפי הישגינו בעבודה. יוצאי הדופן היו מקרים של התנהגות פרועה, תוך גידופים ומהלומות.<br />מדי יום היינו עדים לתנועת הרכבות בהן נסעו מזרחה אלפי חיילים וציוד צבאי. הם הציצו בנו מחלונות הקרונות וכשראו את נושאי הטלאי הצהוב היהודים, זכינו לקיטונות של לעג ושנאה. בליבנו איחלנו להם שיחזרו מהחזית הרוסית בארונות מתים. כשהגיעו רכבות מהמזרח ובהן אלפי פצועים, לא היה קץ לשמחתנו. מחזות אלה הפיחו שביב של תקווה, מסתבר שלא מסע תענוגות מחכה לגרמנים בחזית הרוסית, הם מקיזים את דמם כהוגן.<br />מנהגי הקטרים הפולנים והליטאים ליקטנו חדשות על המתרחש בחזית ובמיוחד הם ספרו על מיקוש פסי הרכבת על ידי הפרטיזנים ביערות. במסילה צדדית במתחם הרכבת עמדה רכבת חירום לחילוץ והצלה של רכבות שפוצצו. כמעט מדי יום זכינו לראות רכבת זו יוצאת למשימת חילוץ, סימן ששוב הצליחו הפרטיזנים להוריד רכבת מהפסים. עוד לא פסה התקווה, יש מי שנוקם ברוצחי עמנו.<br />פרק עגום שראוי שיתואר הוא גורלם של שבויי המלחמה הסובייטים. הגרמנים מנעו מהם עזרה רפואית, אוכל ושתייה. הם הועסקו בעבודות מפרכות. מרכבות שעמדו בתחנה עם שבויים בקעו קולות אימים של תחנונים ללחם ומים. לא פעם תוך סיכון רב זרקנו להם פרוסת לחם שחסכנו מעצמנו. בצומת הרכבות בו עבדנו נרקמו חלומות שאולי נצליח לעלות על קרון ונברח ליערות בהם נמצאים פרטיזנים. הכרנו עשרות נהגי קטרים ועם חלקם ניהלנו מסחר חליפין. בגדים, סבון, מחטים תמורת מזון. התיידדתי עם פולני רגיש וטוב לב ונוצרו בינינו יחסי אימון. ממנו קבלתי ידיעות מעודדות על מלחמת הפרטיזנים בגרמנים ובאילו יערות יש ריכוז של פרטיזנים. הוא חיזק את רוחי כשסיפר על קרבות קשים שמנהלים הגרמנים עם הרוסים, בהם יש לגרמנים אבדות קשות בהרוגים ופצועים. עזרתי עוז באחת השיחות ושאלתי האם הוא מוכן להבריח אותי בקטר ולהוריד ביערות בהם פועלים פרטיזנים. הוא הסביר שמעשה כזה יסכן את חייו, מה עוד שנמצאים אתו עוד אנשי צוות.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3856186840867880682-3605934808325816473?l=historyms.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/09526068272550164252noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-3856186840867880682.post-62657021148256014962009-02-24T22:10:00.000-08:002009-03-17T22:14:35.535-07:00<span style="font-family:arial;"><div align="justify"><br /><a href="http://3.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/ScCCv1PpBhI/AAAAAAAAAcs/7Sxm1Po90lg/s1600-h/BK825_enl.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5314391318555330066" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 168px; CURSOR: hand; HEIGHT: 200px" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/ScCCv1PpBhI/AAAAAAAAAcs/7Sxm1Po90lg/s200/BK825_enl.jpg" border="0" /></a>באחת השבתות של חודש יולי 1943 פגשתי נהג קטר שסיפר לי שהגרמנים השמידו את יהודי מחנה העבודה בבזדני, בשורפם את יושביהם חיים בצריפים שהציתו. זהו המחנה שאליו נסעה אחותי לילי כדי להיות עם דודי אבא ומשפחתו. בשבת זו חיכינו לביקורו של אבא שהבטיח חגיגית להביא אתו את אחותי. כל השבוע היינו נרגשים לקראת בואה של לילי. האם בשורת איוב זו היא נכונה? הייתכן שיום המפגש המרגש הפך ליום אסון נורא לכולנו? בסתר לבי התפללתי שתהיה זו שמועת שווא, שבאה מפי רוחשי רעתנו, שונאי ישראל. איך אוכל לבוא לגטו להודיע להורי על שרפת כל המחנה בהם אחותי? התיישבתי בפינה ומיררתי בבכי שבור ורצוץ. כשחזרתי לגטו כבר התפשטה הידיעה המרה שהגרמנים ועוזריהם שרפו את יהודי בזדני. יחד עם הורי בכיתי בכי מר על מותה של לילי אחותי. הכי שבור היה אבא שאהב אותה עד שיגעון. הוא היה זה שהתנגד לשלוח אותה לבזדני ועכשיו האשים את עצמו על שלא היה מספיק תקיף והתיר שתעזוב אותנו.<br />פשטו ידיעות שילדים שיצאו מהמחנה ללקט פטריות ואוכמניות ניצלו מחיסול המחנה. התגנב שביב של תקווה שאולי לילי ניצלה ומשוטטת ביערות ועוד תצליח להגיע אלינו. הרבה שנים לאחר השחרור עוד קיוויתי שאולי בדרך נס עוד אפגוש את אחותי. לא הצלחתי להשיג אצל משפחתי הענפה באמריקה תמונה של אחותי לילי ז"ל. מראה פניה בחלוף השנים הולך ומיטשטש אבל דמותה חרוטה בכל נימי נפשי. אחותי עם פני המלאך, טובת לב, ילדה שקטה ומחונכת, נקטעו חייה והיא בת 12 בלבד. האסון שפקד אותנו עם שרפתה של אחותי לילי היה תחילתו של תהליך חיסול יתר בני משפחתי.<br />בתחילת אוגוסט 1943, יצאתי עם קבוצת העובדים מהגטו לכיוון תחנת הרכבת. כרגיל צעד הגרמני האחראי עלינו על המדרכה. הרגשנו בתנועה ערה של כוחות משטרה וגסטאפו ברחובות העיר. להפתעתנו פגשנו קבוצות קטנות של יהודים שהולכים לכיוון ההפוך, כלומר חוזרים לגטו. הם צעקו אלינו יהודים, תנסו לברוח כי הגרמנים מקיפים את קבוצות העובדים היהודים ומובילים לקרונות רכבת. ראש הקבוצה, טוביה שרס, נתן פקודה להסתובב ולצעוד בחזרה לגטו. הגרמני "שלנו" הבחין בתפנית שעשינו ולמזלנו, הבין שאורבת לנו סכנה. הוא המשיך בדרכו מבלי לעצור אותנו. הגענו לשער ונכנסנו לגטו. חיש מהר התפשטה הידיעה שהגרמנים, בעזרת כוחות עזר מליטא, לטביה ואסטוניה, הקיפו מספר מקומות עבודה בהם מועסקים אלפי יהודים. בשדה התעופה פורובנק, במתקני הרכבת וכו'. בפשיטה בפורובנק התחילו היהודים לנוס לכל עבר . נפתחה עליהם אש והם הרגו יותר מ 20 נשים וגברים ופצעו מאות שנשארו מתבוססים בדמם. דאגנו מאוד מה קרה לאבא שלי שעבד במנסרת עץ עם עוד כ-30 איש. המנסרה הייתה בקרבת מקום לפורובנק. בערב מועד חזרתם של העובדים לגטו אבא לא הגיע. ניסיתי לברר אצל משפחות שעבדו יחד עם אבא והסתבר שגם הם לא הגיעו. לא היה ספק שגם את יהודי המנסרה לכדו הגרמנים. ראשי הגטו הרגיעו את משפחות החטופים בכך, שיקיריהם נשלחו לאסטוניה למחנות עבודה ולא להשמדה. על פי השמועה הגיעו מכתבים מחלק מהחטופים ואפשר לקבלם בבניין היודנראט (מנהלת הגטו). להפתעתנו ולשמחתנו הרבה מצאנו מכתב מאבא שכתב על פתק מספר מלים: אני מרגיש טוב ונמצא באסטוניה עם עוד יהודים. אני מבקש אם אפשרי הדבר תשלחו לי את התפילין.<br />הבשורה הטובה שאבא נשלח לאסטוניה למחנה עבודה ולא לפונאר להשמדה הפיגה את המתח והחרדה שאחזו בי ובאימי. חששות כבדים נשארו עדיין בדבר גורלו, דאגנו לו, כי בריאותו התרופפה מאוד ובמיוחד הדרדר מצבו לאחר שרפת מחנה בזדני בו נספתה לילי אחותי. מצב הרוח בגטו היה קודר ורוח נכאים השתלטה על יושביו. הגרמנים וראשי הגטו החדירו אמונה שגטו וילנה מהווה מקור חשוב ומועיל למאמץ המלחמתי הגרמני, ולא יאונה כל רע ליהודי וילנה. חטיפת אלפי אנשים ממקום העבודה ושליחתם למרחקים ערערה את קונצפצית היציבות שהתבססה כמובן על הבטחות שווא של הגרמנים. אווירת נכאים השתררה בגטו. הרגשנו שמשהו נורא עומד לקרות בעתיד הקרוב, כלומר חיסול סופי של גטו וילנה. היודנראט פרסם מודעות המצווות על משפחות החטופים לבוא להירשם למשלוח לאסטוניה במסגרת איחוד משפחות . למודי ניסיון מר על טבען של הבטחות הגרמנים, הגיעו להרשמה מספר מצומצם של אנשים. כשנוכחו לדעת שאין הענות, הוציאו צווים לכל משפחות החטופים שעליהם להתייצב מיד בתחנות משטרת הגטו, ומי שלא יתייצב ייאסר ודינו מוות. הצו נשלח על שם אימא שלי בלבד ושמי לא הופיע שם. ייתכן ויד המקרה הוא, או ששמי נשמט בכוונה תחילה, כי בת דודתי סוניה שמייביץ, שעבדה ככתבנית ביודנראט לא רשמה אותי? משטרת הגטו נקטה בצעדי ענישה קשים מאוד נגד המסרבים להתייצב. האחריות לאי התייצבותם חלה גם על שכנים של מקבלי הצו. אימא החליטה שאין מנוס והיא תירשם לנסיעה. אני התנגדתי בתוקף, כי לא רציתי להיפרד מאימא ומאידך מאוד חששתי לגורלה, לא היה ספק בלבי שגורלם של המשפחות נחרץ והם יובלו לפונאר. למרות הסיכון הרב, החליטו השכנים בדירתנו שאימא לא תתייצב במשטרה והיא תישאר בבית. אני יצאתי לעבודה כרגיל למתחם הרכבות. על יד שער היציאה של הגטו השתרך תור ענק עקב בקורת קפדנית של משטרת הגטו והגרמנים. הם בדקו את זהות היוצאים והשוו לרשימות מקבלי הצווים. מי שנמצא ברשימה נלקח מיד למאסר. כשחזרתי עם קבוצת העובדים לגטו, רצתי בכל כוחי לדירה שלנו ברחוב שפיטלנה 1 כי חששתי לגורל אימי. בהתקרבי לדירה ראיתי ששוטר מוביל את אימא לכיוון תחנת המשטרה. ניסיתי בבכי ותחנונים שהשוטר ישחרר אותה, אבל ללא הואיל. על כן החלטתי שאני מתייצב יחד אתה למשלוח. בתחנת המשטרה שרר דוחק רב של מאות נשים וילדים. הצלחתי לנצל רגע מתאים וברחתי עם אימא מהתחנה. ידענו שאסור לחזור לדירה, על כן הסתובבנו בסמטאות הגטו. אבל הזמן אוזל, כי עוד מעט תיכנס לתוקפה שעת העוצר. שקלנו למי אפשר לפנות לעזרה, מי יהיה מוכן להסתכן ולהלין מועמד לגירוש? נזכרנו בידידת המשפחה הגברת אסתר קפלן, שגרה שנים רבות בבית שלנו. היא הייתה אלמנה שהתפרנסה מהשכרת חדרים לדיירי משנה. בנה משה'לה קפלן היה מפקד קן בית"ר בוילנה, דמות כריזמטית. כשצעד ברחוב במדים של בית"ר רצינו מאוד להידמות אליו. באנו אליה וביקשנו שהיא תסתיר את אימא למספר ימים. היא הסכימה ללא היסוס והחביאה אותה בעליית הגג בה הותקנה פינת מסתור. לא היה קץ לאושרי ונוכחתי לדעת שיש עוד אנשים המוכנים לסכן את חייהם למען הזולת. המצוד אחרי האנשים שקבלו צווים לנסוע לאסטוניה נמשך 4 ימים רצופים. כארבעת אלפים נשים וגברים גורשו במשלוחים מהגטו. למרות החששות לגורלם, הגיעו היהודים למחנות עבודה באסטוניה. התחילו לנקר במוחי מחשבות חרטה על שמנעתי מאימא נסיעה לאסטוניה ופגישה עם אבא. הניסיונות המרים בעבר לימדו אותנו שכל מהלך שזוממים הגרמנים אחת מטרתם, השמדת יהודים.<br />לאחר שיצאו המשלוחים חזרה אימא לדירה שלנו. אני יצאתי לעבודה, אימא עסקה בעבודות ניקיון וניהול משק בית של אחד מראשי הגטו, דבר שהביא לשיפור מצב התזונה בבית.<br />את הגטו פקדה אווירת משבר קשה. הגרמנים אסרו פעיל במחתרת הקומוניסטית מחוץ לגטו. אחר עינויים קשים במרתפי הגסטאפו גילה, שנציג הגטו בועד המחתרת הקומוניסטית, הוא היהודי יצחק ויטנברג, ממקימי המחתרת ומפקדו של הארגון היהודי הלוחם בגטו וילנה. חוליה של גרמנים וליטאים ושוטר הגטו הגיעו באישון לילה לאסור את ויטנברג. אנשי מחתרת חמושים התקיפו את המשמר ושחררו את ויטנברג מפקדם. למחרת הגיע אולטימטום מהגסטאפו, הסגרתו המידית של ויטנברג. באם לא יוסגר ישרפו את הגטו על יושביו. לוחמי המחתרת התבצרו באחד מבתי הגטו, ובתוכם המפקד יצחק ויטנברג. על הבית שמו מצור שוטרי הגטו, כנופיות מאורגנות של העולם התחתון, קבוצות של עובדים ממקומות עבודה "מיוחסים" ובראשם "הבריגדירים" האחראים על הקבוצות. קבוצה זו הייתה משענת נאמנה של יעקב גנס מפקד המשטרה וראש הגטו. ויטנברג הצליח לצאת מהבניין בתחפושת אישה ומצא מסתור באחד מדירות הגטו. ראשי הגטו ניסו לשכנע את היהודים שאסור לסכן את חייהם של אלפי יהודים בגלל איש אחד. ואמנם רוב רובם של תושבי הגטו חדורי רצון עז להישאר בחיים תמכו בהסגרתו של ויטנברג. היו גם קולות אחרים, ואלה היו במיעוט, שאמרו אחת דינם של היהודים למות. ועל כן נמות כגיבורים בקרב במקום להירצח בפונאר. גם בארגון המחתרת הלוחמת היו חילוקי דעות. גירסה אחת אמרה להילחם בגטו לפי מודל גטו ורשה והרוב קבע שעדיף לצאת מהגטו ליערות ומשם לנהל מלחמה נגד הגרמנים, כשהסיכויים להישאר בחיים גדולים יותר לעומת מלחמה אבודה מראש בגטו.<br />כדי למנוע אפשרות שבגללו ימותו אלפי יהודים, החליט ויטנברג להסגיר את עצמו לידי הגסטפו. הוא הגיע לגנס, ראש הגטו ומסר לו על החלטתו. קיימת גירסה שגנס מסר לויטנברג כמוסת סם ציאנקלי כדי שיתאבד במרתפי הגסטאפו ולא ימות בעינויים קשים. בפנתיאון של תולדות הגבורה היהודית יירשם שמו של יצחק ויטנברג לזיכרון עולם.<br />מספר ימים לאחר סיום טרגדיית מותו של ויטנברג, הודיעו הגרמנים על הסגירה ההרמטית של הגטו. אלפי העובדים שיצאו מדי בוקר לעשרות מקומות עבודה מחוץ לגטו הסתובבו בחוסר מעש. אווירת חרדה השתררה בגטו. התקוות להישרדות, כי הגרמנים זקוקים לכוח העבודה היהודי למען המאמץ המלחמתי, התבדו. ידענו שסופנו מתקרב. היו אלה ימים שלאחר קרב סטלינגרד ומפלות הגרמנים והצלחתם של חיילי הצבא האדום הציתו שבב של תקווה שאולי עוד נזכה לשחרור.<br />ראש הגטו יעקב גנס הוזמן למשרדי הגסטאפו. אלה היו ביקורים שגרתיים, בהם נדרש גנס לבצע גזרות קשות נגד יהודי הגטו. הפעם גנס לא חזר לגטו, הוא נורה למוות. אבל כבד ירד על הגטו, לא היה עוד ספק, מותו של ראש הגטו מבשר את הקץ לקיומו של הגטו.<br />יעקב גנס היה קצין בצבא ליטא, נשוי לנוצריה ליטאית. אשתו והבת התגוררו מחוץ לגטו. הודות לקשריו הענפים עם חבריו הקצינים בצבא, יכול היה ללא קושי להציל את עצמו, אבל הוא האמין ביכולתו לנווט את הגטו למשטר של עבודה פרודוקטיבית שתתרום למאמץ המלחמתי של הגרמנים, וכך יציל את יהודי הגטו. להיסטוריונים נשאיר את השיפוט של הדמות הטרגית של יעקב גנס, האם היה משתף פעולה שהחדיר תקוות שווא ליהודי הגטו, או שהגורל המר הפגיש אותו עם מציאות של חוסר ברירה והיה נאלץ לקבל החלטות של דיני נפשות, ולחרוץ את גורלם של אלפי יהודים.<br />כשנודע שאנשי המחתרת עוזבים את הגטו בקבוצות מאורגנות, דרך תעלות הביוב בדרכם ליערות, לבסיסי הפרטיזנים, שקענו ביאוש עמוק. ידענו שויכוחים קשים התנהלו בארגון המחתרת, האם להישאר בגטו ולהגן על יושביו בנשק שברשותם, תוך הכרה שזהו קרב אבוד מראש, או מוטב להישאר בחיים ולהלחם ביערות ואז יש סיכוי גם לגרום אבדות לאויב וגם לשרוד. המצדדים ביציאה ליער ניצחו בויכוח. היינו רעבים ומותשים, ללא מנהיגות. כל המערכות קרסו, לא נשאר עוד כוח להיאבק, ידענו שגורל הגטו נחרץ ומועד חיסולו קרב.<br /></div></span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3856186840867880682-6265702114825601496?l=historyms.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/09526068272550164252noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-3856186840867880682.post-62667527721876579022009-02-23T07:11:00.000-08:002009-03-18T07:15:24.547-07:00<div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><br /><a href="http://1.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/ScEBqUM8jNI/AAAAAAAAAdA/8ZMsOW2I53E/s1600-h/BK796_enl.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5314530861763038418" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 158px; CURSOR: hand; HEIGHT: 200px" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/ScEBqUM8jNI/AAAAAAAAAdA/8ZMsOW2I53E/s200/BK796_enl.jpg" border="0" /></a>בבוקרו של ה–23 בספטמבר 1943 ראינו דרך חריץ החלון של דירתנו משמרות כבדים של גרמנים, ליטאים, לטבים ואסטונים חמושים מכף רגל עד ראש, מקיפים את הגטו, כאילו שהולכים לכבוש יעד מבוצר. לא היה עוד ספק, הליך החיסול התחיל!<br />באם נגזר למות, אז לפחות על קיבה מלאה. יחד עם עוד מאות מדיירי הגטו הסתערנו על מחסן הלחם שהיה בפיקוח המשטרה, אך ננטש. הצלחתי להגיע למדפים ולתפוס כיכר לחם, אבל לא יכולתי לצאת מהמחסן, כי מאות אנשים צרו על החנות במאמץ להסתער פנימה. הצלתי את עצמי מההמון בקושי רב, איבדתי את נעלי, הגעתי הביתה חבול בכל חלקי גופי, אבל איזה ניצחון מתוק! כיכר לחם שלמה באמתחתי! יהודי הגטו עמלו יומם ולילה וחיפשו דרכים לבניית מקומות מסתור, "מלינה". שם זה "הושאל" מסלנג העולם התחתון של וילנה, כינוי למקום בו מוסתרת סחורה גנובה. גם בבית שלנו נבנו שתי "מלינות". אני ואימא ועוד מספר דיירי הבית רצנו להסתתר. "המלינה" הייתה בקומת הקרקע של הבניין בשטח החנויות, (כפי שציינתי, חזית הבניין שלנו הייתה מחוץ לתחום הגטו.) לחנויות היו שתי כניסות, האחת בחזית הבניין והשניה בצד האחורי. שתי כניסות אלה נאטמו בלבנים על ידי הגרמנים. פרצנו את הכניסה של הדלת האחורית, ובחנות הצבנו דרגשים, מיכל מים ותיק עזרה ראשונה. את הפתח סגרנו באמצעות ארון גדול שצדו האחורי חושק בטבעות ברזל. כשנכנסנו פנימה משכנו את הארון, שהסתיר את פתח הכניסה. אתנו ב"מלינה" הייתה משפחה, הורים עם כלתם ונכדם בן כשנתיים. הילד בכה והייתה סכנה שנתגלה. הסבתא הודיעה שהיא מוכנה להקריב את עצמה ואת הילד כדי לא לסכן את חיי האחרים. היא מוכנה לצאת מהמחבוא ולהסגיר את עצמה עם הילד. למזלנו נרגע הילד ונרדם. שהינו במקום כ – 6 שעות ואז הוזז הארון מבחוץ והתפרצו אלינו שוטרי הגטו. הם ריכזו אותנו בחצר, בה עמדו עשרות ליטאים ואוקראינים. בכתות הרובים הנחיתו מכות על ראשיהם של נשים וזקנים ללא הבחנה. חיפוש מדוקדק גילה בכיס שלי שקית עם תפילין. האוקראיני חשב שזה רימון, הוא זרק אותה לפינת החצר והנחית עלי מכה. למזלי הוא החטיא ובמקום על הראש נפגעתי בכתף. עוד אנו עומדים בחצר מצטרפים אלינו עוד יהודים מדיירי הבית שנחשפו במקומות המסתור שלהם. באחד מאגפי הבית שכן בית יתומים ובו כ– 50 ילדות וילדים. מרבית צוות הטיפול נטש את הילדים ורץ להסתתר. הבכי והצרחות של הילדים הרעבים חסרי הטיפול וההשגחה מהדהדים עוד היום באוזני. למשאית שהגיעה נזרקו ילדים אומללים אלה שצועקים ובוכים מפחד וכאב.<br />שתי נשים מטפלות מבית היתומים נזרקו אף הן יחד עם הילדים למשאית. מהחצר הובילו אותנו לכיוון שער היציאה.<br />השערים בבתים נבנו בצורת מנהרה מקומרת, ברוחב שאיפשר מעבר לסוס ועגלה. בפתח היה שער שהיה מורכב משתי דלתות כבדות מעץ. בלילה היו השערים ננעלים וביום פתוחים. כשהובילו אותנו דרך המנהרה שהייתה חשוכה במקצת, תפסתי את אימא ונדחפנו ברווח הצר שבין הקיר ובין דלת השער. איך קרה שהשומרים החמושים לא הבחינו בנו, אין לי הסבר רציונלי. במשך שעות רבות עמדנו צמודים לקיר אוחזים בבריח הדלת לבל תפתח ותחשוף אותנו. כל אותן שעות עד רדת החשכה היו כנצח. דרך השער רצו הלוך וחזור משמרות הגרמנים ועוזריהם. שמענו הלמות פטישי אוויר לניפוץ קירות כדי לגלות מקומות מסתור ואף נזרקו רימונים. צעקותיהם מחרישות האוזניים של הפצועים הדהדו ממש על ידינו, ואנו עומדים ואוחזים בחוזקה את בריח הדלת. בלילה עזבו החיילים את הגטו, השתרר שקט, יצאנו לחצר, התיישבנו בחדר המדרגות של הבית ומיררנו בבכי חרישי, פורקן למתח ולפחד. אנו חייבים למצוא מחבוא עד אור הבוקר, אז הרוצחים שוב יגיעו וימשיכו בחיפושיהם לאתר יהודים. ידענו שיש עוד "מלינה" בבית והתחלנו לבדוק באם היא טרם נחשפה. גם המלינה הזו נבנתה לפי אותו מתכון (של זאת שהתגלתה). אבל היה בה תחכום רב. הכניסה לחדר, כלומר החנות שנאטמה על ידי הגרמנים הייתה דרך התקרה. לצורך זה פרקו מספר קרשים של רצפת החדר שמעל לחנות, הציבו סולם לירידה לחדר המסתור. לאחר שהמסתתרים ירדו בסולם, הוחזרו פלטות העץ של הרצפה למקומם ובעזרת ווים מיוחדים מברזל שאליהם נקשרו חוטי ברזל, לא ניתן היה עוד להזיז את הקרשים. עלינו לדירה, נשכבנו על הרצפה ובמשטח העץ שהוזז והקשנו בידנו פעמים מספר ולא בא כל מענה ותגובה. לחשתי עשרות פעמים לתוך החריץ: יהודים אל פחד אנחנו שכנים שלכם, מדברים אליכם חיה שמייביץ ובנה מישה. אנו מחפשים הצלה. ואין תגובה! הזמן פועל לרעתנו, עם עלות השחר יגיעו הגרמנים. ואז איימתי עליהם, דעו לכם שבאם אתם לא מאפשרים לנו להיכנס, אנו לא זזים מפה עד שיבואו הגרמנים, ואז הם כבר יפרצו אליכם בכוח וגורלכם יהיה כגורלנו. לאחר השמעת האיומים, הוזזו הקרשים, אמרו לנו בואו תרדו בסולם למטה. מצאנו בחדר<br />כ–35 נשים גברים זקנים וטף, שרועים על דרגשי עץ שנבנו במיוחד. מנורת חשמל הפיצה אור קלוש. בפינת החדר עמדה חבית עם מי שתייה, ובנוסף הותקן ברז שחובר לצנרת המים. שק גדול של אפונה הוכן כמלאי לאספקת מזון. על כיריים חשמליים עמדו סירים בהם התבשלה האפונה. ריח התבשיל סחרר את ראשינו, כי 24 שעות לא בא אוכל או מים לפינו. בפינת החדר הותקנה אסלת בית שימוש עם ברז שטיפה. וילון בד ניתלה לאטימת פינת השירותים. כשסיפרנו להם על צורת בריחתנו מקבוצת המובלים מהשער ואיך הצלחנו לעמוד שעות צמודים לקיר ולהחזיק ככל כוחנו את דלת השער, לא האמינו שהדבר אפשרי. היו אלה מעשי נסים. הם התנצלו על שלא פתחו את פתח המסתור, כי פחדו שמא נאלצנו על ידי הרוצחים לגלות את המלינה ובתמורה הבטיחו לשחרר אותנו. זאת לא הייתה חרדת שווא, ידועים היו עשרות מקרים כאלה בעבר. אין ספק שהמסתתרים לקחו סיכון גדול, כשהסכימו להכניסנו פנימה. לפלא היה בעיני שיש פה חשמל ומים. עם תחילת פעולת חיסול הגטו נותקה אספקת החשמל והמים. בוני ה"מלינה" ניצלו את העובדה שהחנות שנאטמה היא מחוץ לתחום הגטו והצליחו להתחבר לרשת החיצונית. לאחר ימים מספר גילו הליטאים את התחבולה וזרם החשמל והמים נותקו. מלאי נרות שהוכן מראש שימש לנו כמאור. מלאי חבית המים לשתייה ולבישול אזל אף הוא חיש מהר. כשהגענו למסתור גילינו שהוכן עוד פתח הסוואה ששימש כמילוט אם יגלו את הכניסה של פתח הסולם. באחת מפינות החנות נפרץ פתח ליציאה לחצר. פתח זה הוסתר על ידי כיור מטבח שנתלה מעליו. הכיור נתלה על ווים מברזל ואפשר היה להזיזו מבחוץ וגם מבפנים. בלילות יצאנו לשאוף קצת אוויר דרך הפתח הזה. ניצלנו את הלילה לחיפושים אחר שאריות מזון בבתים שהתרוקנו מיושביהם והצלחנו לרוקן את מיכלי מי השטיפה בשירותים. הונהגה משמעת חמורה של קיצוב למים, תחילה לזקנים ולחולים ואחר כך מים במשורה ליתר יושבי המסתור. מספר אנשים קדחו מחום. רב, מורה בתלמוד תורה איבד את שפיותו, למזלנו מלמל את התפילות בלחש.<br />ערב יום כיפור, יום שישי 9 באוקטובר 1943. המחשבות נושאות אותנו לאותם ימים שנראים כאילו התרחקנו מהם שנות אור. תפילות כל נדרי, זקני בית הכנסת וסבי בתוכם לבושים בקיטלים לבנים וכיפות גדולות בצבע לבן מעטרות את ראשיהם. מראם כמראה כוהני בית המקדש. רטט עובר בקהל כשמוציאים את כל ספרי התורה מארון הקודש, צועדים אתם סביב בימת בית הכנסת, ובראשם החזן שקורא את תפילת "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה". ובעת תפילת כל נדרי בוקעים מעזרת הנשים קולות הבכי והתחנונים. גם הגברים מוחים דמעה, ואנו הילדים נרגשים ומפוחדים נזהרים לא להוציא הגה מפינו, אופפת אותנו אווירת קדושה ומסתורין. עכשיו, במסתור החשוך הדחוס, כשחרב פיפיות מונחת מעל לראשינו, חשבתי על אנוסי ספרד שהתכנסו במרתפים אפלים לקיים את מצוות תפילת כל נדרי, כשסכנת חיים ארבה לפתחם. זהו יום הדין, בו על פי תפילת "ונתנה תוקף" נגזר דינם של בני אנוש מי לחיים ומי למוות. דיננו למוות נחרץ כבר מזמן, ואנו חשים שסופנו קרוב.<br />במלאי נשאר חופן אפונה, אבל אין טיפת מים לבשלם. מיצינו את כל האפשרויות למציאת מים. אנו מיואשים, מרחפת סכנת התייבשות, ניאלץ לצאת מהמחבוא ולהסגיר את עצמנו לידי הרוצחים. תקשיבו יהודים, שמענו את קולו של הרב שנטרפה דעתו, זה עתה חלמתי שבמיכל המים שנמצא באחת החצרות בגטו נמצאים מים. במיכל זה הרתיחו בעבר מים שחולקו לקבוצות העובדים שיצאו מדי בוקר משער הגטו למקום עבודתם. הסיכוי שיימצאו עוד מים במיכל היה אפסי. עוד מאות יהודים שמסתתרים כמונו וצמאים למים יודעים על מקום הימצאותו של המיכל ובטח רוקנו אותו מזמן. מחוסר ברירה החלטנו עם רדת הלילה לצאת מהמחבוא. הלכנו בזהירות, צמודים לקירות הבתים עד שהגענו לחצר בה עמד מיכל המים. נדהמנו לפגוש מספר יהודים שואבים מים מהמיכל לתוך סירים ודליים. מלאנו את הדליים שלנו במים, שתינו לרוויה וחזרנו למקום המסתור. כנס היה בעינינו מציאת מיכל מלא מים שהגענו אליו הודות להזיות של הרב המעורער בנפשו.<br /><br /><br />אמרנו בלחש את תפילת כל נדרי . שקענו במחשבות נוגות שיום הדין אינו עוד מושג מופשט. לגבינו הוא מציאות מוחשית, גורלנו נחרץ.<br />למחרת, יום כיפור אנו שרויים באפילה, שומרים על שקט מוחלט, מסביבנו אנו שומעים קולות וצעדים, ומדי פעם יריות. סימן שהתגלו עוד יהודים במלינות. בשעות הצהרים גברו הקולות, שמענו נקישות בקיר המחבוא. הכיור שהסתיר את פתח הכניסה למחבוא הוסב, אלומת פנס כיס רב עוצמה חדרה למחבוא, נשארנו קפואים במקומותינו. לא היה עוד ספק! גילו אותנו! להפתעתנו צעקו אלינו בפולנית "ז'ידקי" יהודונים, גילינו אתכם, תשלמו כופר בזהב, בשעונים, בטבעות ובכסף מזומן, אזי לא נביא את הגרמנים והליטאים. אספנו דברי ערך ומסרנו להם. לא היו לנו אשליות, הכרנו את חמדני הרכוש היהודי, שעקב שנאתם התהומית ילשינו עלינו. חיש מהר הגיעו משמרות משטרה ליטאית עם אנשי ס.ס. ובדחיפות גידופים ומכות הוציאו אותנו מהמחבוא והובילו לשער הגטו.<br />גילוי פתח המחבוא התאפשר בגלל חוסר הזהירות שלנו: דלי המים שמלאנו אותו ערב יום כיפור היה מלא על גדותיו, בלכתנו נשפכו מים וסמנו את מסלול ההליכה, עד לפתח המחבוא.<br />על יד שער הגטו התאספו עוד עשרות יהודים שאף אותם גילו במלינות. את כולנו הובילו לתחנת המשטרה שהייתה בקרבת מקום. בחצר צרה בתחנה נדחסו 80 איש ובתוכם אני, אימי ויתר מסתתרי המלינה שלנו.<br />בתחנת המשטרה שמענו קולות בגרמנית. הצלחתי לקלוט מספר מלים: "אני סיימתי את המשמרת שלי" צעק הגרמני, "עוד מעט יחשיך ואיני מוכן לנסוע עם הזבל היהודי לפונאר.", "ומה אני עושה אתם פה?", ענה לו קול של קצין ליטאי בגרמנית רצוצה, "אם אני משאיר אותם בתחנה ישרצו פה עד יום שני בבוקר" ( כי יום ראשון יום מנוחה לנוצרים, גם גיא ההריגה בפונאר שובת). עם תום הוויכוח הגיעו השוטרים הליטאים, בליווי גרמנים, וציוו עלינו לצאת החוצה. הובלנו ברחוב זבלנה, לכיוון מרכז העיר. מזג האוויר של תחילת הסתיו היה חמים ואלפי אנשים טיילו על המדרכות ואנו מובלים מוקפים בשומרים. יום כיפור שעת תפילת נעילה, אני ממלמל קטעים מתפילת הנעילה, "פתח לנו שער בעת נעילת שער, כי פנה יום, היום פנה השמש יבוא ויפנה, נבואה שעריך". השער שנפתח עלינו הוא שער המוות, שער בורות פונאר אליו נגיע בקרוב.<br />הפולנים והליטאים שטיילו להנאתם, ליוו אותנו בצהלות שמחה וקריאות גנאי. יש להם סיבה טובה לשמוח, את רכושנו שדדו, בבתינו השתכנו, יהודי חי מהווה איום שאולי ישרוד ויבוא לדרוש את רכושו. הקלה גדולה הייתה לשונאינו בראותם איך מובילים אותנו להשמדה. ברחוב זבלנה 4 היה בנין בית הספר העברי "תרבות" בו למדתי מגיל 6. גם אחותי למדה באותו בית ספר. הורי השתתפו בו בחגיגות ואירועים. פה ביקר אוסישקין, ח.נ. ביאליק, ראש קהילת וילנה האהוב ד"ר יעקב ויגוצקי, ועוד אישים דגולים. מרחוב זבלנה צעדנו לרחוב פורטובה, מסלול שהוביל לבניין מרכז הגסטאפו. הגענו לחצר הבניין ומשם למסדרון תת קרקעי ארוך מאוד שמשני צדדיו דלתות פלדה ובהן צוהר קטן. היו אלה תאי מעצר. קיטל, תליין הגטו הופיע עם עוזריו. הוא הפריד את הגברים הצעירים מהנשים והילדים. כל אחד מהגברים נקרא להתייצב לפניו. כשהגעתי אליו הוא שאל מה גילך? עניתי בן 19 (הוספתי שנתיים לגילי) והמקצוע? נגרות בניין עניתי. הוא שלח אותי לקבוצת הגברים. הנשים ואימי בתוכן הובלו לסוף המסדרון. אימא שלי נפנפה ביד כסימן פרידה. אותי ועוד כעשרה גברים הכניסו לתא בו שכבו דחוסים כארבעים גברים. שכבנו אחד על השני כמו בקופסת סרדינים. החום והמחנק היה נוראי. בפינת החדרון עמד דלי מלא על גדותיו של שתן וצואה, שהפיץ צחנת אימים. מהגברים בתא נודע לנו, שהם כלואים פה כבר יותר משבוע, ואין להם הסבר למה הם עדיין נותרו בחיים. גם הם נתפסו במחבוא בו הסתתרו לאחר חיסול הגטו. זו פעם ראשונה שאינני עם אימא, אליה הייתי קשור בכל נימי נפשי. הפרדת הנשים, הקשישים והילדים מהגברים הכשירים לעבודה, העידה ללא צל של ספק שהם יובלו לפונאר להשמדה. לא יכולתי לעצור את שטף הדמעות שחנק את גרוני נוכח הפרידה לתמיד מאימי. למחרת נפתח התא והוציאו את כולנו למסדרון, הביאו לפתחו של בית שימוש ונתנו 5 דקות זמן לעשות את צרכינו. בבית השימוש היו ארבעה תאים בלבד ואנחנו קבוצה של 54 גברים. בתום 5 דקות התפרצו השומרים ובמגלבים וכתות רובים הנחיתו עלינו מכות בכל חלקי גופנו וגרשו בחזרה לתא. שומר נכנס לתא עם פרוסות לחם ודלי מים. לא נגעתי בלחם למרות רעבוני. מרוב התרגשות וצער קבלתי כאבי בטן עזים. אני חייב לצאת לשירותים. את הדלי המצחין הוציאו מהחדר, כי הריחות שהתפשטו לכל המסדרונות חנקו גם את השומרים. איך אוכל לעשות את צרכי כשאני שוכב על גופות הגברים? בכל כוחי פילסתי דרך, דרכתי מעל השוכבים והגעתי לדלת והתחלתי לדפוק בכל כוחי באגרופים על דלת הברזל. השוכבים בתא הקימו קול צעקה, אתה ממית אסון עליך ועלינו. איך אתה מעז להתגרות ברוצחים? שמעתי נקישה של פתיחת דלת התא. בפתח עמד שומר, גורילה אימתנית עם מקל וצרח מי דפק בדלת. עניתי זה אני! מה רצונך? קבלתי כאבי בטן עזים ואני חייב לצאת לשירותים, כי אינני מוכן לעשות את צרכי על גופם של אנשים. הוא הוביל אותי לשירותים ובדרך נתקלתי בקבוצת הנשים שהובילו אותן מהשירותים לתאים ובתוכם אימי. היא הבחינה בי וצעקה תשמור על עצמך. יש לך סיכוי להישאר בחיים, אתה עוד צעיר וכל החיים לפניך. אימא, אימא צעקתי גם את תישארי בחיים, את עוד אישה צעירה וישלחו גם אותך למחנות לעבודה. זאת הייתה פגישתי האחרונה עם אימי. השומר החזיר אותי לתא ולמרבה הפלא, לא הנחית עלי מכות. כנראה שנדהם מתופעה של חוצפה ואומץ שרק נער בלתי שפוי ינהג כך. יושבי התא לא האמינו למראה עיניהם כשחזרתי וסיפרתי שלא נגע בי לרעה. הייתי נפעם עד עומק נשמתי נוכח הפגישה הבלתי צפויה עם אימא. כנראה דחף אדיר ובלתי מוסבר המריץ אותי להסתכן ולדרוש יציאה לשירותים.<br />השעות חלפו וחיכינו לערב, כששוב יובילו אותנו לשירותים. אבל הופתענו כשפתחו את הדלת בשעה מוקדמת. הפעם לא השומר הגורילה עמד בפתח, אלא קצין במדי גסטאפו. הוא החזיק פתק ביד וצעק מי פה שמייביץ שיתייצב מיד. הייתכן? האם אני חולם או שנטרפה עלי דעתי. נשארתי קפוא ולא הגבתי. אחד הגברים צעק אני שמייביץ וזחל לעברו של קצין הגסטאפו. שכנים שהכירו אותי הוכיחו אותי למה לא יצאתי כשקראו את שמי, אולי מישהו בא כדי להציל אותך. תוך דקות מספר הוחזר "המתחזה" לשמייביץ לתא. קצין הגסטאפו הופיע שוב וקרא מי פה הנער שמייביץ? צעקתי בכל כוחי זה אני, זה אני! שמי שמייביץ. זחלתי לדלת, קצין הגסטאפו הוציא אותי למסדרון ושאל אותי מה גילי, כתובתי שלפני הגטו ופרטים של בני משפחה. הוא הציץ בפתק שבידו ואמר: באתי להוציא אותך לפי בקשתו של מר קמרמכר האחראי על קבוצת יהודים בעלי מקצוע מעולים שעובדים במפקדת הגסטאפו. האיש הוא שכן וידיד המשפחה. אמרתי אני פה לא לבד, אני פה יחד עם אימא, והיא נמצאת בתאים של הנשים ואני מתחנן שיציל גם אותה כי איני רואה טעם בחיים בלי אימא שלי. חזרתי לתא וסיפרתי שקצין הגסטאפו בא בשליחותו של קמרמכר. אתה בר מזל מצילים את חייך, תשתדל ותביא את תחנונינו בפניו שיציל גם אותנו, אחרוני יהודי וילנה. יום שני ה-12 באוקטובר 1943. הצוהר דרכו הציצו השומרים לתוך התא שלנו נסגר הרמטית. גם מנת הלחם ודלי המים לא הגיעו. ותיקי האסירים אמרו שזה סימן לתחילת הוצאת היהודים ממרתפי הגסטאפו להשמדה בפונאר. מהמסדרון בקעו קולות בכי של נשים וילדים וברקע צרחות הסוהרים בגרמנית וליטאית. מהחצר נשמע רעש מנועים של משאיות, והשתרר שקט. שוב נפתח הצוהר ולתא הובאו מנות הלחם ודלי המים. אימה ופחד אחזה בכל גופי, בדאגה לגורל אימי. האם גם אותה הובילו עם הנדונים למוות? ואולי הפרידו אותה מקבוצת הזקנים והילדים והיא נמצאת עדיין פה במרתף הגסטאפו? שוב נפתחה הדלת ניתנה פקודה כולם החוצה! יצאנו למסדרון וסדרו אותנו בשלשות למפקד. מתוך הקבוצה בחרו 20 איש, והובילו ליעד בלתי ידוע. עודנו עומדים במפקד, הופיע שוב קצין הגסטאפו שיום קודם בא לבדוק את זהותי, הוא הוציא אותי מהשורה והובילני במסדרון של מרתף הגסטאפו עד לשער ברזל כבד. הוא פתח את השער, והכניס אותי לתא שהיה בו חלון ממנו בקע אור יום. מיטת ברזל מכוסה בשמיכה עמדה בפינת התא. גם שולחן וכסא היו במקום. תישאר פה, אל פחד לא יאונה לך כל רע. איפה אימא שלי צעקתי בבכי. אימא שלי נמצאת פה, תציל אותה כי בלעדיה חיי לא חשובים לי כלל. גם את האימא שלך רצינו להציל, אבל לצערי איחרתי את המועד, כשהגעתי כבר הוציאו מהתא את כל הכלואים בו. הוא לא צריך היה לומר לאן הוציאו את אימי ועוד עשרות נשים ילדים וזקנים. בורות פונאר הם היעד שם הם נרצחים מאש מכונות הירייה. על השולחן מצאתי כעשר מנות לחם. מתוכם בלט דף ניר כתוב ביידיש בו היה כתוב "אני יושב בתא ומחכה ליום הוצאתי להורג. איני נוגע במנת הלחם היומי ומי שיספור את המנות ידע כמה ימים הייתי פה. שמי בניאקונסקי. (לאחר הירצחו של גנס ראש הגטו מינו את בניאקונסקי שהיה אחראי על בתי המלאכה בגטו לראש הגטו , מינוי למספר ימים בלבד). שכבתי על המיטה, נשבר מצער ומיררתי בבכי. לא נגעתי בלחם של הנרצח ובקשתי את נפשי למות.<br />בערב בא קצין הגסטאפו עם קמרמכר לתא שלי. הוא התיישב על המיטה חיבק אותי ופרץ בבכי באומרו, כשזיהיתי אותך ואת אימא בקבוצה שהובאה ביום כיפור לחצר הגסטאפו לא הרפיתי ממאמצים להציל אותך ואת אימא. לרוע המזל לא הצלחתי להציל את אימא שלך, את האישה הנפלאה אצילת הנפש, שטוב ליבה ומסירותה לזולת הייתה ידועה לכולנו.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3856186840867880682-6266752772187657902?l=historyms.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/09526068272550164252noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-3856186840867880682.post-13484948480223260412009-02-22T07:20:00.000-08:002009-03-18T07:23:51.500-07:00<div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><br /><a href="http://3.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/ScED2pWR2II/AAAAAAAAAdI/MacowGLLB-0/s1600-h/BK841_enl.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5314533272621013122" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 161px; CURSOR: hand; HEIGHT: 200px" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/ScED2pWR2II/AAAAAAAAAdI/MacowGLLB-0/s200/BK841_enl.jpg" border="0" /></a>הגעתי לבתי המלאכה בהם עבדו היהודים בעלי המקצוע. הם זכו להטבות יוצאות דופן במשטר הרשע הנאצי. 28 בעלי מקצוע יהודים (חייטים, סנדלרים, פרוונים, צורפים וגרפיקאים) קבלו תעודות כעובדי הגסטפו. הם שוכנו בבית מחוץ לגטו. נהנו מחופש תנועה מלא, לא ענדו את הטלאי הצהוב וקבלו רשות לצרף אליהם את בני המשפחה. מעמל כפיהם נהנו משפחות צמרת הגסטפו והס.ס. שהתגוררו בגרמניה, אליהם נשלחו הפרוות, התכשיטים, החליפות, הנעלים וחבילות של שטרלינגים ודולרים שזויפו במומחיות על ידי הגרפיקאים.<br />מיד עם בואי טיפלו בי בחום ומסירות. הכינו אמבטיה חמה, נתנו לי בגדים חדשים, נעלים ומעיל חורפי. הם ניסו לעודד את רוחי, אך לשווא. טרם חלפו 12 שעות מאז נרצחה אימי בפונאר. הדמעות חנקו את גרוני, איבדתי את הנפש היקרה והמסורה לי ללא גבול. לא הואילו דברי הניחומים והעידוד שהרעיפו עלי העובדים היהודים. הייתי אדיש לכל המתרחש סביבי. בליווי של שני עובדי המקום, נסעתי בכרכרה למחנה העבודה ה.ק.פ, בו גרו יהודים עם משפחותיהם. היו אלה מומחים מיחידת שיפוץ טנקים ורכב משוריין של הצבא הגרמני. בשתי שורות בניינים, שנבנו לפני 100 שנים על ידי פרנסי קהילת וילנה כבית מחסה לחסרי בית יהודים, התגוררו עכשיו כ – 1200 יהודים.<br />המפקד על בתי המלאכה, גרמני בדרגת רב סרן בשם קרל פלאגה התייחס ל-350 עובדיו היהודיים בהגינות, תופעה חריגה באווירת השנאה וההתעללות. כשנודע לו על הכוונות של חיסול הגטו, לא חסך מאמצים כדי לשכנע את מפקדת ה ס.ס. האחראית לגטאות ולמחנות העבודה, שחיוני למען המאמץ המלחמתי, להציל מהגטו את העובדים היהודים תוך נימוק שהם בעלי מקצוע מיומנים שאין להם תחליף. ואכן הוא הצליח במאמציו וקבל אישור להוציא את 350 עובדי הה.ק.פ. מהגטו. העובדים סרבו לעזוב את הגטו ללא בני המשפחה ולמרבה הפלא הצליחו שידוליו של פלאגה וצורפו לעובדים בני המשפחה, הורים נשים וילדים. סך הכל 1200 נפש.<br />לפני חיסול הגטו, ניסו מפקדים במקומות עבודה בהם עבדו יהודים לשכנע את מקבלי ההחלטות בברלין שפועלים אלה חיוניים למען המאמץ המלחמתי ושאין להם תחליף. מאמצים אלה הוכתרו בחלקם בהצלחה. וכך נשארו לאחר חיסול הגטו 4 מובלעות של יהודים: ה.ק.פ (תיקון רכב משוריין), "קאיליס" מתפרות הפרוות לצבא הגרמני, היחידה של המומחים (קבוצת קמרמכר) ועובדי בית החולים הצבאי. לעובדים אלה ניתנה הזכות לצרף בני משפחה. במחנה קאיליס גרו המשפחות עם עובדי המפעל כמעט מתחילת כניסת הגרמנים. עובד ה.ק.פ זכה לזכות קיום ולזכות לחיות! רווקים צרפו אליהם כנשים את הצעירות והיפות בחינם ומנשים מבוגרות דרשו סכומי עתק. היו שמועות (שאין אני אחראי לאמיתותן), שחלק מגברים מבוגרים מעובדי ה.ק.פ. זנחו את נשותיהם הזקנות והחולות והחליפום בצעירות יפהפיות. בת דודה שלי, גניה שמייביץ, שהייתה רווקה יפה מאוד הצליחה למצוא אלמן, פליט מפולניה ועברה אתו לגור למחנה ה.ק.פ. כשהביאו אותי מהגסטאפו לה.ק.פ, באתי לגור יחד עם הבת דודה ו"בעלה".<br />המפקד היהודי של מחנה ה.ק.פ, מר קוליש, ידע על בואי. הוא שלח שוטר שהביא אותי למשרדו. "דע לך שאתה בן חסותו של קמרמכר, ועל כן הנך בעל זכויות מועדפות. תקבל תלושי מזון בשפע ואם חפץ אתה בתעסוקה, תבחר את מקום העבודה." בחרתי לעבוד במטבח המחנה, בעבודות עזר.<br />את שני הבניינים אכלסו כ– 1200 איש. העובדים ומשפחותיהם. במחנה היו בתי מלאכה אחדים: נגריה, מסגריה, מתפרה, מרפדייה, מחלקת חשמלאות רכב , סנדלרייה, מפעל קטן ליצור גלוקוזה (שהופקה מתפוחי אדמה). היו משפחות מטופלות בילדים והורים. על המחנה שמרו גרמנים וליטאים, הייתה גם יחידת ס.ס. קבועה. פרט למסדר אחד בשעות הבוקר המוקדמות, לא הורגשה נוכחותם בחיי היום יום. סדנאות תיקון הטנקים והרכב המשוריין היו בשטח נפרד מרוחק מהמחנה. העובדים שהו שם כל השבוע וחזרו למחנה ביום ראשון. המשפחות בישלו בבתים. לא היה מחסור במצרכים. הרווקים אכלו במטבח הכללי, קבלו בו מרק ופרוסת לחם. דוד ה"קפה" פעל 24 שעות כדי לשרת את העובדים במשמרות. הקפה היה תחליף "ארזץ" שהופק מגרגרי חיטה.<br />אחת לחודש היה קמרמכר מגיע לבקר את מפקד המחנה מר קוליש. הייתי נפגש אתו תמיד ומקבל מתנות וכסף. התיידדתי עם נערים ונערות בגילי. היינו מנצלים לאחר שעות העבודה את בתי המלאכה למפגשים. הכרתי והתאהבתי בבחורה חיננית, רוזה בלוך, שאביה היה עובד ה.ק.פ. בחורות צעירות, שנישאו לגברים מבוגרים כדי להינצל, נקשרו לבחורים צעירים בני גילם. הייתי רווק בן 18. עבדתי במחיצת עשרות בנות חינניות, "נשות" הבעלים הפיקטיביים, ולא חסרו הזדמנויות לקשר אינטימי.<br />האחראי על המטבח, גרינר, יהודי פיקח ומאוד אנרגטי, במקצועו היה בורסקאי (מעבד עורות). אשתו ניהלה צוות, הייתה המבשלת. חיילי המשמר הגרמנים היו מביאים את הפרוות של שועל או צבי, שהיו צדים ביערות שבסביבת וילנה וגרינר היה מעבד אותם. לצורך זה סידרו לו במרתף הבניין בית מלאכה. גרינר לקח אותי כעוזר. ביליתי שם שעות רבות בעבודה קלה, רחוק מהעיניים הבולשות של הגרמנים. עם הזמן הכניסו למרתף גם בעלי חיים ועופות וידי היו מלאות עבודה. בנינו כלובים לשפנים, שטח מגודר לתרנגולות ואווזים. חזירון קטן שהחרים גרמני אצל איכרים הובא למרתף לפיטום.<br />תחום פעילות חדש זה היה כרוך בעבודה יומם ולילה, מה עוד שלא היה לי מושג איך לטפל "במשק החי" שארגנו הגרמנים במטרה לגוון את התפריט שלהם. הצלחתי לקבל עזרה מיהודי שחי בכפר וידע את מלאכת הטיפול בבעלי חיים. למרות העזרה של בעל ניסיון היו כישלונות שכמעט עלו לנו בחיינו. חיכינו בדריכות להמלטת השפנים. כל יום הגיע הממונה הגרמני לבדוק אם ישנם כבר גורים. בשעה טובה המליטה השפנה 12 גורים. התרגשנו מאוד, וידענו שהגרמני יהיה מאוד מרוצה ואולי יתגמל אותנו בסיגריות אחדות. כשהצצנו לכלוב חשכו עינינו. כל 12 הגורים התפגרו. רצתי בבהלה להזעיק את גרינר שיבוא להצילנו מזעם הגרמני. גם גרינר נתקף בפחד והחליט לא להסתכן. כשבא הגרמני ניגש מיד לכלוב וכשראה את הפגרים נתקף בטירוף, תפס קרש והנחית עלינו מהלומות. בשתי ידי הגנתי על הראש, ידי ספגו את המכות, הייתי כולי מכוסה בדם ובצעקות כאב ברחתי מהמרתף. לאחר מעשה נודע לי שחייבים מיד לאחר ההמלטה לבודד את הגורים, אחרת השפנים הזכרים חונקים אותם.<br />עוד טרם התאוששתי מפרשת השפנים והנה נחתה עלי פרשייה שכמעט קיפחה את חיי. גניה בת דודתי לא חזרה כנהוג מדי ערב, מעבודתה. היא עבדה עם עוד קבוצת בנות ביחידה צבאית מחוץ למחנה. שאלתי את חברותיה לעבודה לפשר היעלמותה. אחת מהן סיפרה לי שראו אותה מחליפה את בגדי העבודה, מסירה את הטלאי הצהוב ויוצאת בליווי חייל גרמני משער המחנה. במחנה פשטה שמועה שהיה קשר רומנטי בין בת דודתי והחייל הגרמני שסייע בבריחתה. "בעלה" איים עלי שאם לא אגלה לו את מקום המסתור אליו ברחה, הוא ילשין עלי בפני הגרמנים שבעינויים יוציאו ממני את המידע. לא הואילו כל תחנוני ושבועותי כי איני יודע דבר על תוכנית הבריחה, ואכן לא ידעתי מאומה. הוא היה מלא זעם. סיפרתי לראש מנהלת המחנה היהודי על האיומים מצד הבעל הפיקטיבי. הוא הוזמן למשרדו וקיבל נזיפה חמורה ואזהרה, שאם הוא יממש את מזימתו וילשין עלי, הוא ידאג לחיסולו. כשבוע לאחר שגניה נעלמה, הגיע מסר ממנה, שקבלתי באמצעות פולני שעבד במחנה שלנו. היא כתבה לי שהצליחה לברוח והיא נמצאת אצל אחותה פניה שמסתתרת עם בתה התינוקת במקום מסוים. היא מבטיחה שלא תשקוט עד שתצליח להבריח גם אותי ולהציל את חיי.<br />באחד הבקרים באתי לנגריית המחנה. יחיאל שרס. חברי לכיתה מבית הספר עבד שם. פניו העידו על מצוקה רבה. נוכחתי שהם מכינים לפי הוראת הגרמנים עמוד תלייה. מי הוא הקורבן המיועד לתליה? כרעם עברה הידיעה מפה לאוזן וחרדה רבה אחזה בכולנו. בשעות הצהרים ציוו על כל דיירי המחנה להתייצב למפקד. נעמדנו בחמישיות, מול עמוד התליה שהוצב במרכז המחנה. השומרים הגרמנים הקיפו את המגרש בשרשרת צפופה כשרוביהם מכוונים אלינו. עלי יד עמוד התלייה עמד מפקד המחנה הגרמני, על ידו ראש המחנה היהודי. משער המחנה הגיחה מכונית ובה ישב רב הטבחים, מחסל גטו וילנה וגטאות הסביבה, קצין הס.ס. קייטל. במכוניתו ישב גבר, אשתו וילדה בת 5. הכרנו אותם מיד. הם היו מדיירי המחנה. קייטל הוביל אותם לעמוד התליה, שם ידו בחיוך רחב על שכמה של אם הילדה באומרו "עוד מעט תראו מה מגיע לאנשים שמעיזים לברוח מהמחנה ולחפש להם מקלט בצד השני. למרות שחייהם פה בטוחים. עכשיו הם ישלמו את המחיר, ואני הולך לתלות אותם". כמו כן הוסיף ואמר "אני זקוק שחמישה גברים ייצאו מהשורות ובהתנדבות יעזרו לי לבצע את גזר הדין". אף אחד לא זז, עמדנו מוכי הלם. כשלא מצא מתנדבים, בחר בחמישה גברים והוביל אותם לגרדום. הראשון לתלייה הובל האבא. הוא נקשר לחבל התלייה, אבל החבל נקרע והוא נפל ארצה. הוא זחל לקייטל והתחנן על נפשו, כי כלל מקובל שלא תולים שנית נידון למוות . אשתו והילדה נפלו ארצה ונשקו מגפיו של הרוצח, אנא תחוס על חייו ועל חיינו. קייטל השיב בציניות: אתם היהודים מחפשים צדק וחוק? אתם לא יודעים שהנכם תת אדם ועליכם לא חלים שום חוקים? ואז שלף את אקדחו וירה בגבר באישתו ובילדה. קברנו את שלושתם בפאתי המחנה, כיסינו בחול את שלולית הדם ואמרנו קדיש. אבל כבד ירד על המחנה. הרצח בדם קר לנגד עינינו זעזע את נימי נפשנו.<br />מקרה נוסף היכה במחנה. קבוצת גברים שהכינה עצים להסקה, יצאה מדי בוקר במשאית צבאית ליערות בסביבות וילנה. הם הצליחו להתקשר לפרטיזנים ובאחד הבקרים הצליחו לברוח ראש הקבוצה טבקה שרס ועוד כמה עובדים. במחנה נשארו אחיו יחיאל חברי מכיתת הלימודים ואביהם הזקן. מיד עם היוודע בריחת הקבוצה, אסרו את קרוביהם וביניהם את הבן והאבא שרס. הם הוחזקו במרתף תחת שמירה. ניצלתי את ההזדמנות כשטיפלתי במשק החי של הגרמנים, והבאתי להם מזון. בהיפרדי מהם, ידעתי שהם צפויים להוצאה להורג. אין לי מושג מי היה המושיע של בני הערובה, כי למחרת הם שוחררו, לשמחתנו הרבה. זיק של תקווה התגנב ללבי, אולי אצליח להגיע ליער ולהצטרף לשורות הפרטיזנים, כלוחם ונוקם.<br />מאז בריחתה של גניה חייתי באימה ופחד, פן הגסטאפו ישים את ידו עלי ובעינויים יוציא מידע על מקום המסתור של גניה. בלילות ישנתי במרתפים. השקט היחסי ששרר במחנה לא נמשך עוד זמן רב. הגרמנים הודיעו שברצונם להוציא את הילדים מהמחנה, ולשלחם למקום שיקבלו טיפול טוב יותר, ייהנו מאוויר צח, וישחררו את הוריהם מעול הדאגה לילדיהם, דבר שפוגע בפריון העבודה. בהלה ופחד שררו במחנה. לא היו ספקות מה היא כוונת הרוצחים. הורי הילדים חיפשו מקום מסתור כדי להצילם. לגרינר האחראי למטבח היה נכד בן שלוש. הוא הכין מראש מחבוא אצל משפחה פולנית. מדי יום היינו יוצאים להביא מים מברז שהיה בבוסתן תפוחי עץ מעבר לגדר המחנה. הוצאנו את הילד במיכל ובבוסתן מסרנו אותו לפולניה שחיכתה לילד. עשרות ילדים נחטפו מהוריהם "באקצית הילדים". התרחשו מחזות קורעי לב, שלא בנקל יימחקו מזיכרוני. בקורות ההתנגדות והגבורה היהודית בשואה ראוי שיירשם המקרה של גברת זוקובסקי שירקה בפרצוף איש הגסטאפו שבא לחטוף את בנה הקטן. הוא הוציא אקדח וירה בה במקום.<br />אווירת נכאים שררה במחנה לאחר "אקציית הילדים". המפקד הגרמני של המחנה המאיור פלגה, שנחשב, ובצדק, כ"אבא" של היהודים, ניסה להרגיע, שלא נשקפת סכנה לעובדי ה.ק.פ. ומשפחותיהם, כי הם נחשבים גורם חיוני שתרומתו למאמץ המלחמתי ידועה בצמרת השלטון בברלין.<br />בשנת 1944 חל מפנה דרמטי בזירת המלחמה במזרח. הצבא האדום נחל ניצחונות גדולים בשדה הקרב, היינו מעודדים ומלאי תקווה! סופם של הגרמנים קרוב! אבל האם נזכה לראות את שעת הניצחון? עכשיו יותר מתמיד צריך לעשות מאמץ כדי לשרוד. הנוער התארגן בקבוצות מחתרת במטרה לצאת ליערות. אנשים שהיה להם כסף ודברי ערך חיפשו מקומות מחבוא מחוץ למחנה. במחנה לא חסרו כלי עבודה ובעלי מקצוע, לכן נעשתה עבודה קדחתנית בבניית "מלינות" (מקומות מחבוא), במרתפים ובעליות הגג. נבנו קירות הסוואה מלבנים, עץ או לבידים. בבתי המלאכה הסמוכים לגדר המחנה נחפרו תעלות בריחה.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3856186840867880682-1348494848022326041?l=historyms.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/09526068272550164252noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-3856186840867880682.post-45483639368246174072009-02-20T07:53:00.000-08:002009-03-18T07:56:30.067-07:00<div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><br /><a href="http://4.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/ScELeMt0ybI/AAAAAAAAAdw/SI4JCWfdiEc/s1600-h/BK817_enl.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5314541648711305650" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 150px; CURSOR: hand; HEIGHT: 200px" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/ScELeMt0ybI/AAAAAAAAAdw/SI4JCWfdiEc/s200/BK817_enl.jpg" border="0" /></a>בתחילת מאי 1944 הודיעו הגרמנים להנהלת המחנה שהם זקוקים ל– 50 גברים הנחוצים למשלוח למחנה עבודה. המשטרה היהודית הכינה רשימות של גברים ערירים ללא משפחות. לא חשתי שנשקפת לי סכנה, כי מנהל המחנה ומפקד המשטרה היהודית ידעו שאני בן חסותו של קמרמכר. את 50 הגברים שנאסרו ריכזו בצריף של המשטרה היהודית תחת שמירה. לעובדי המטבח נתנה הוראה לבוא למשמרת לילה כדי להכין מזון ושתייה לקבוצת ה– 50, שכנראה עם בוקר יישלחו מהמחנה. בעומדי על יד דוד המים הרותחים הכנסתי כמויות גדולות של תחליפי הקפה והמתקתי במנת יתר של סכרין. לא שיערתי, שאני אהיה בין הנהנים מהקפה המשופר שהכנתי.<br />בחצות הלילה הגיע למטבח שוטר יהודי וציווה עלי להתלוות אליו למשרדו של מפקד המשטרה טובבין. האיש שירת גם במשטרת הגטו, היה ידוע כרודף בצע, איש מושחת וסדיסט. כשהגעתי אליו הודיע לי שאני מועמד למשלוח של החמישים. הגבתי בזעם ואמרתי שהוא ישלם ביוקר על גירושי מהמחנה, כשיוודע דבר גרושי לקמרמכר. עם בוקר הוציאו אותי ואת כל הקבוצה מהצריף, העלו על משאיות שהמתינו בשער המחנה. תוך דקות הגיעו מאות מתושבי המחנה לשער, חלקם מיררו בבכי וצעקו שלא ישכחו אותנו. חברתי רוזה רצה לעברי עם חבילת מזון כשמעיניה זולגות דמעות.<br />המשאיות הביאו אותנו לתחנת הרכבת שם חכו קרונות עליהם הופקד משמר של חיילים גרמנים. היעדר אנשי ס.ס. וגסטאפו קצת הפיגו את החששות והפחד. כשהרכבת יצאה לדרך ידענו שבעוד מספר קילומטרים נמצאת תחנת פונאר. אם הרכבת עוצרת שם זהו סימן שאנו מובלים לבורות ושם מצפה המוות בירייה.<br />הרכבת לא עצרה והמשיכה לדרכה, חשנו הקלה רבה, אבל לאן אנו מובלים? הרכבת עצרה בתחנה בקובנה. עמדנו שם יום שלם. לקרונות הובאו דליים עם מים ומנות לחם. לפנות בוקר הוציאו אותנו מהקרונות, חלו חילופי משמרות. במקום חיילים גרמנים, הגיעו אנשי מיליציות ליטאיות. שינוי לרעה וסכנה מרחפת מעל לראשנו.<br />הליטאים ערכו מפקד, חצינו ברגל את פסי הרכבת וצעדנו למסילה צדדית שם חכתה לנו רכבת של קרוניות פתוחות להובלת תפזורת. הקטר והקרוניות שימשו למסעות למרחקים קצרים. עלינו על הקרונות והרכבת זזה ממקומה. משני צדי המסילה יערות עצי אורן עבותים. יום קר וגשום, אנו חשופים לרוח ולגשם. מים הצטברו בקרונות הפתוחים, אנו יושבים בתוך השלוליות, רטובים עד לשד עצמותינו ורועדים מקור. הקטר עוצר בשטח פתוח של שדות מרעה, הליטאים החמושים יורדים מהרכבת מתיישבים על גזעי עץ, מוציאים בקבוקי וודקה וחבילת מזון, ועורכים פיקניק בחיק הטבע. אחר שסעדו והוריקו בקבוקי וודקה, התחילו להשתעשע בקליעה למטרה. הם העמידו את הבקבוקים הריקים על גזעי עצים וירו מרוביהם אש חיה. את אשר יגורנו בא לנו. כשגמרו לנפץ את הבקבוקים, שלפו מהקרונות מספר בחורים והעמידו אותם על יד העץ וירו מעל לראשיהם. למרבה המזל לא פגעו בהם. כל זה עשו למען השעשוע בלבד וכדי לזרוע פחד ובהלה בינינו. כשעה לאחר "הפיקניק" המשיכה הרכבת בדרכה. הקטר נעצר סמוך למחנה צריפים, מוקף בגדרות תיל. ארבע מגדלי שמירה הוצבו בכל פינות המחנה, ועליהם זרקורים ושומרים חמושים. עברנו את שער המחנה, העמידו אותנו למפקד במגרש רחב ידיים. השוטרים הליטאים חזרו ברכבת לקובנה, ואותנו קיבלו חיילים של הצבא הגרמני, אנשי מילואים מבוגרים. מחלונות הצריפים הציצו אלינו מאות זוגות עיניים. הובלנו לצריף ובו דרגשים של 3 קומות. בקדמת הצריף שולחן ועל ידו תנור חימום. בכל דרגש שק שמולא בקש ושמיכה מאריג גס. בהגרלה קבענו את המקום בדרגשים. שוטר יהודי הביא דלי מרק חם ופרוסות לחם. השוטר בחור קובנאי חם ומסביר פנים. הוא סיפר שאנו במחנה בו נמצאים עוד כ– 350 גברים ונשים. כולם עובדים בכריית כבול הנמצא בשפע במקום. המחנה נמצא באחריות שלטונות הצבא הגרמני. השומרים הקשישים ומפקד המחנה הם נכי מלחמה. יחסם ליהודים הגון, ופרט לעונשים שמופעלים נגד מפירי סדר ורשלנות בעבודה, אין גילויי אלימות.<br />חילקו אותנו לשלוש משמרות. עבודת הכרייה נמשכה 24 שעות ביממה. כל שבוע הוחלפו המשמרות. העבודה הייתה קשה מאוד ללא רגע מנוחה. את הכבול הוציא דחפור ענק. הכבול הוא גוש של בוץ, שנשאר עדיין בצורתו הבוצית טרם שהפך לפחם. כשכף הדחפור הוציאה גוש ענק של כבול, היה עלינו להעמיסו, בעזרת אתים על משטח עץ, ולהביאו לייבוש בשדה המרוחק כמה מאות מטרים מאתר הכרייה. כל תבנית שקלה 40 קילו, ובמשך 8 שעות ללא הפסקה נמשכה העבודה. רוב הנשים במחנה הועסקו בעבודות ניקיון, בישול וניקוי מגורי הגרמנים. הצעירות יצאו אתנו לכריית הכבול.<br />המחנה המרוחק 40 קילומטר מקובנו נקרא בליטאית "קזלו–רודה" או בשמו השגור בפינו "קוזלובה –רודה". הגרמנים הקשישים לא התערבו בנעשה במחנה והטילו את האחריות על רופא יהודי מקובנו, שהיה גם כתובת לזקוקים לעזרה רפואית. לרשותו עמד "כוח משטרה" של איש אחד. צר לי שאיני זוכר את שמם של שני אנשים נפלאים אלה. השוטר היהודי היה בא לצריף ומעיר את עובדי המשמרת של אמצע הלילה בקולו האבהי הרך "קינדערלעך אנא תקומו – הגיע זמן לצאת לעבודה. אתם יודעים שכל איחור יביא לצרות מיותרות לכם, וגם אני אקבל עונש." האיש היה גם כתובת לכל מיני בעיות וראינו בו ידיד. אוכל היה בשפע. קבלנו צלחת מרק ופרוסת לחם. מגטו קובנו שלחו תוספת של לחם, כך שהיו כבר שתי פרוסות ביום. בשער המחנה היה מתנהל סחר חליפין עם איכרי הסביבה שהביאו לחם ותפוחי אדמה, תמורת חפצים וביגוד שהיה ברשותנו. הגרמנים בדרך כלל לא הפריעו. בעלי המלאכה שבינינו היו מתקנים נעלים ותופרים בגדים שהביאו האיכרים. החייט שתפר ותיקן בגדים לשומרים הגרמנים תפר פעם לקצין גרמני זוג מכנסי רכיבה. הקצין נראה במכנסיים אלה כמו ברבור שפרש כנפיו. חיילי המשמר הגרמני התפוצצו מצחוק. מלא חימה רץ הגרמני לצריף בו שכן החייט, הוציאו לחצר, ואיים להרגו. יושב ראש המחנה התחנן על חייו והבטיח שהוא יזמין בגטו קובנו זוג מכנסים שיתפרו טובי החייטים בגטו. הגרמני הסתפק במהלומות שהנחית על החייט. לא חסרו גם רגעי חרדה במחנה. גרמנים גילו שנעלמו ממגוריהם פריטי לבוש אותם "לקחו" לצורך מסחר החליפין העובדים שניקו את המקום. המפקד הגרמני ציווה על כולנו להתייצב במגרש המחנה. בעזרת רמקול הוא דרש שיוסגרו מיד גונבי הרכוש, אחרת יוטל על כולנו עונש קולקטיבי שפירושו הוצאות להורג. שעות עמדנו במפקד, וציפינו לגרוע מכל אם המפקד הגרמני יודיע לגסטאפו על המקרה. בפיקחותו הרבה שכנע המנהל היהודי של המחנה את המפקד, שיסתפק בהטלת עונש של ביטול יום המנוחה של יום א' ונצא כרגיל לעבודה.<br />מפי האיכרים הליטאים שמענו שביער נמצאות קבוצות של פרטיזנים חמושים שפוקדים את בתיהם בלילות ומחרימים מזון, בגדים ואף סוסים. ידיעות אלה עודדו אותנו מאוד והחלטנו שהגיע הזמן לברוח ליערות המקיפים אותנו. הצריף שלנו היה במרחק של 15 מטר מהגדר. בלילה פרקנו מספר קרשים מרצפת העץ והתחלנו לחפור מנהרה. אתי חפירה ומקושים סיפקו לנו חברינו שעבדו במחסן הכלים. לפי תוכנית, נקבעו קבוצות של חופרים, בעלי המקצוע הציבו חישוקים ליציבות המנהרה. את בעיית הוצאת החול שנחפר פתרנו על ידי מילוי כיסים שנתפרו בתוך המעילים אותם שפכנו לתוך בורות בתי השימוש . עבודת החפירה התנהלה בקצב משביע רצון ותוך כשבועיים נחפרו כ 3 –4 מטרים.<br />באחד הלילות של חודש יוני הרעידו את המחנה קולות נפץ ומטחי יריות. קיווינו שזו התקפת פרטיזנים על השומרים הגרמניים. בבוקר יצאנו כרגיל למשמרת למכרה הכבול ושם מפי העובדים הליטאים נודע לנו שפרטיזנים פוצצו בלילה את קו מסילת הרכבת ואת עמודי הטלפון וניהלו קרב עם כוחות המשטרה הליטאית ששמרו על המסילה. הגרמנים ששמרו עלינו היו דרוכים ועצבניים, החזיקו את רוביהם מוכנים לירייה, ומבטיהם מופנים לעבר היער, שמא יגיחו משם פרטיזנים. במחנה הוגברה הערנות, במגדלי השמירה הוצבו זרקורים נוספים. הגרמנים פקדו עלינו לחפור שוחות הגנה מסביב לצריפי מגוריהם. יצקנו בטון לבניית עמדות ירי מבוצרות. למרות שעבודה זו נכפתה עלינו בנוסף לעבודתנו במכרה, והיינו תשושים מעייפות, לבנו היה מלא שמחה ותקווה, בראותנו את הפחד והפאניקה שאחזו בגרמנים. לא היה עוד ספק שמועד מפלתם מתקרב, אבל האם אנו נזכה ליום המיוחל? בלילות ללא שינה המשכנו בקדחתנות בעבודת חפירת המנהרה. עוד מספר מטרים נותרו עד גדר המחנה ועוד כ– 10 מטרים עד לפאתי היער.<br />תחילת יולי 1944 גשמי זעף בלתי פוסקים. אנו רטובים עד לשד עצמותינו צועדים בבוץ הטובעני, מאבדים את נעלי העץ שפוצעות את רגלינו. מחמת העבודה הקשה אנו מזיעים למרות הקור החודר לעצמותינו. השומרים עטופים בשכמיות ברזנט, מגן מפני הגשם. אנו סופרים את השעות שעוד נותרו עד בואנו למחנה, נפשוט את בגדינו לייבוש על יד התנור ונשכב על הדרגשים למנוחה ושינה. כשהגענו למחנה חיכו לנו בשער שומרים גרמנים וליטאים. הם הקיפו את קבוצתנו וציוו לצעוד אתם. הובלנו ביער בשביל בוצי, כשהגשם לא מפסיק להמטיר כמויות מים אדירות. אחר מספר קילומטרים של צעדה הגענו לגשר שנבנה מעל לנחל קטן. הגשר קרס מכובד משקלה של משאית צבאית ששקעה במים וחסמה טור משאיות צבאיות עמוסות חיילים ושוטרים. הצטרפנו לעוד קבוצת יהודים מעובדי המחנה במאמץ לחלץ מהנחל את המשאית התקועה, אך ללא הצלחה. לעבודת החילוץ הצטרפו גם הגרמנים שהפעילו ציוד טכני ומנופים. גם הם לא הצליחו להזיז את המשאית השקועה בקרקעית הנחל, שעלה על גדותיו והציף את כל השטח. לא הייתה לגרמנים ברירה, אלא לנטוש את טור המשאיות ולצעוד ברגל לכיוון המחנה. הגענו למחנה מוקפים מאות שומרים. במגרש עמדו כל עובדי המחנה גברים ונשים, ראש המחנה והשוטר היחיד שלנו, המפקד הגרמני של המחנה והחיילים הכפופים לו. לא היה עוד ספק מחסלים את המחנה! המנהרה שחפרנו טרם הושלמה, לכן לא היה טעם לנסות להתחמק ולברוח לצריף. לא היו לנו אשליות. ידענו שרגע הפינוי קרב. בלילות נשמעו רעמי תותחים ונראו הבזקי הירי. האיכרים דיווחו על התקדמות מהירה של הצבא האדום ונסיגתם המבוהלת של הגרמנים. שעת הגאולה קרבה! האם לא נזכה לה לאחר שנות הסבל הנוראי? הייתכן שבזמן נסיגה ובריחה, מפחד הרוסים, עוד פועלת מכונת ההשמדה, שולחים משאיות ומגייסים כוחות, וזאת כדי לפנות 400 יהודים שנמצאים בלב היער? מאחר ומסילת הברזל נהרסה על ידי הפרטיזנים, הובילו אותנו ברגל בשבילי היער. מאות זוגות רגליים שלנו ושל השומרים שקעו בבוץ הטובעני והמסע התנהל באיטיות וכבדות. עם בוא החשכה עטף ערפל כבד את היער, הראות הייתה אפסית. לפתע נשמעה שאגה אדירה הורה, הורה, קריאת הקרב של הרוסים. השומרים נשכבו על האדמה ודרכו את נשקם. קפצתי מהשביל מעל לראשו של החיל לתוך אפילת היער ורצתי כמוכה אמוק,<br />כשכדורים שורקים סביב לראשי, ואני לא הפסקתי לרוץ, זיעה קשה הציפה את כל גופי והרגשתי חום נורא בגב. זרקתי את התרמיל שהיה על שכמי וראיתי שהוא אפוף אש. מסתבר שאחד הכדורים פגע בתרמיל מיד עם בריחתי. עצרתי לאחר ריצה של כשעה וקרסתי מאפיסת כוחות. מסביב שורר שקט, אין גרמנים, לא שומעים עוד יריות, אני חופשי! אני חופשי! איזו הרגשה אדירה. לא חשוב מה יקרה לי, אבל זכיתי לטעום את רגע החופש! כדאי היה להישאר בחיים רק כדי לחוות את רגע האושר העילאי! בעודי שוכב ורוקם תכניות מה עושים כשיפציע השחר, האם הגרמנים יסרקו את היער, לאן ללכת, איפה אפשר לקבל מחסה. ידעתי שהאיכרים הליטאים וכל האזור שורץ משתפי פעולה ורוצחי יהודים. בשקט המוחלט ביער נשמעו לפתע רשרושים של דריכה על עלים. ידעתי שביער ישנם חזירי בר, והם מאוד מסוכנים לאדם. רציתי לברוח, אבל פחד הקפיא את כל גופי ונשארתי שרוע במקום. הבחנתי בצללית שהתקרבה אלי, היה זה בן אדם, כנראה יהודי שברח כמוני, כי מי יסתובב בודד ביער החשוך באמצע הלילה? לא היה קץ לשמחתנו. אנו ניצולים מהמחנה, אני כבר לא לבד, ביחד יהיה קל יותר. החלטנו להמשיך ולצעוד עד שנגיע למקום ישוב כלשהו. כשעלה השחר נשארנו בתוך היער. שתינו מים מתוך שלוליות, וקטפנו פטל בר משיחים שהיו בשפע. </span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3856186840867880682-4548363936824617407?l=historyms.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/09526068272550164252noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-3856186840867880682.post-79741620256220003102009-02-18T09:32:00.000-08:002009-03-18T09:36:32.303-07:00<p dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><br /><a href="http://1.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/ScEi7GQhHGI/AAAAAAAAAeI/F2xEwmOvWaI/s1600-h/BK838_enl.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5314567433961413730" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 200px; CURSOR: hand; HEIGHT: 200px" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/ScEi7GQhHGI/AAAAAAAAAeI/F2xEwmOvWaI/s200/BK838_enl.jpg" border="0" /></a>עם רדת החשיכה יצאנו מהיער, נכנסנו לשדה חיטה, התקדמנו שפופים בין שיבולי החיטה, בל ניחשף. נביחת כלבים העידה על הימצאותו של כפר בקרבת מקום. התקרבנו לבית בקצה הכפר וערכנו תצפית. בחצר שיחקו ילדים קטנים סימן ששוכני המקום אנשים צעירים, משמעות הדבר שקיימת סכנה שיסגירו אותנו. החלטנו לחזור לפאתי היער וצעדנו קילומטרים רבים עד שהגענו לכפר נוסף. הרעב הציק מאוד והיינו תשושים. אורות עמומים בקעו מחלונות בתי הכפר ונביחת כלבים שהרגישו בתנועה חשודה הוציאה את האיכרים החוצה כשבידיהם פנסים להארת המקום. החלטנו להסתכן ומחוסר ברירה התקרבנו לאחת החצרות בה הסתובב איכר ליטאי. הוא היה מופתע ומפוחד. בליטאית עילגת אמרנו, שברחנו ממחנה עבודה ומבקשים פרוסת לחם כי מזה יומיים לא בא אוכל לפינו. אני אשאיר לכם פרוסות לחם על עמוד שער הכניסה, כי סכנת חיים היא למי שעוזר ליהודים. לשאלתנו מה מרחק המקום למחנה העבודה שלנו הוא אמר שהמרחק בהליכה על פסי הרכבת כ – 20 קילומטרים. עוד הוסיף שחיינו בסכנה, כי משמרות צבא ומשטרה שבורחים מאימת הרוסים המתקדמים, נמצאים בקרבת מקום. סעדנו את לבנו בפרוסות הלחם שהשאיר לנו האיכר, שתינו מי מעין צלולים שמצאנו ונרדמנו עד שזריחת השמש העירה אותנו מהשינה.<br />משתפי הפעולה הליטאים, שוטרים וחיילים השתכנו בבתי הכפריים לשם מנוחה והצטיידות במזון. לא נוכל עוד להתקרב לבתי האיכרים לבקש אוכל, האם נגזר עלינו שנגווע ברעב? החלטנו לחזור למחנה הנטוש, שם נשארו מחסני מזון, בגדים ושמיכות. לאחר הליכה מפרכת בשבילי היער הגענו עם שחר לגדרות המחנה. שכבנו ביער וצפינו לשטח המחנה ולא האמנו למראה עינינו. עשרות יהודים גברים ונשים מתרוצצים במחנה וביניהם שומרים חמושים. הייתכן שהחזירו את כולם למחנה? שמנו לב שלא מוצבים עוד שומרים על המגדלים, כמו כן אין שמירה בשער המחנה ממנו יוצאים ובאים אסירי המחנה באין מפריע. ניגשנו לשער ופגשנו בחברים שאתם באתי ממחנה ה.ק.פ. בוילנה. מסתבר שמאה ושישים איש הצליחו לברוח ליער ובתוכם שלושה שומרים חמושים, אחד רוסי ושני אוזבקים. הם גויסו על ידי הגרמנים מתוך מחנות השבויים ככוחות עזר לצבא הגרמני. החייל הרוסי שהיה קצין בצבא האדום ערך מפקד בחצר המחנה. הוא נאם ברוסית באומרו שעל כורחם גויסו לצבא הגרמני, הם נאמנים לצבא האדום שקרב ובא אלינו והוא מאמין שנעיד לטובתם על כך שהתנהגו אלינו בכבוד. עלינו להתפצל מיד לקבוצות של מקסימום 10 איש ולהתפזר ביערות הסביבה ולהסתתר כדי לשרוד עד בואו של הצבא האדום.<br />מחסני המזון רוקנו על ידי הבאים לפנינו. הצלחתי למצוא מעיל קצר מרופד בפרוות כבש. בשיבוץ הצטרפתי לקבוצה של ידידים אתם הגעתי מוילנה. היינו 12 איש, בתוכם שני זוגות נשואים. נהגנו על פי הוראות הקצין הרוסי. צעדנו ליער בלי לקבוע מקום מסוים. כשצעדנו מספר קילומטרים בתוך היער העבות, מצאנו מקום ובו וצמחייה צפופה ושם החלטנו להתמקם. לאחר מנוחה של מספר שעות יצאו מספר גברים לחפש מזון ומים לשתייה. הם חיפשו שדות מעובדים, ובמיוחד חלקות תפוחי אדמה שכמעט הבשילו. עוד טרם שהגיעו חברינו ממסע החיפושים גילה אותנו רועה עדרי פרות. הוא נבהל וברח כשראה אותנו. כשהגיעו חברינו מהסיור החלטנו לזוז ולחפש מקום אחר, כי חששנו שהרועה ילשין עלינו ויגלה את מקום המסתור למשמרות המשטרה בסביבה. נדדנו שוב עשרות קילומטרים בחיפושינו אחר מקום בו נוכל למצוא תנאים שיבטיחו הישרדות. החלטנו לא לשהות יותר מיומיים במקום אחד. באחד הלילות נתקלנו בשלושה אנשים חמושים. ידענו שרק פרטיזנים צועדים בלילות ביער, לכן לא חששנו מהם. להפך, שמחנו לפגישה המקרית, והבענו את רצוננו להצטרף לשורות הפרטיזנים. הם שאלו האם יש לנו נשק. ידענו שבלי נשק לא יצרפו אותנו, מאידך חששנו שאם נגיד שיש לנו נשק הם עלולים לשדוד את הנשק ואחר כך לפגוע בנו. אמרנו שאם נתקבל לשורותיהם נביא נשק שקברנו באחד הצריפים במחנה. קבענו שלמחרת בלילה הם יבואו אלינו, כדי לקחת אותנו לבסיס הפרטיזנים. התנהגותם עוררה בנו חשדות וחששנו שזו קבוצת שודדים שאינם חלק מפרטיזנים מאורגנים. החלטנו להסתלק מהמקום, אבל ליתר ביטחון השארנו שני חברים בתצפית בקרבת מקום. והיה והם יופיעו יודיעו לנו על כך, ונשקול את צעדינו. החברים בתצפית חכו כל הלילה ואף אחד לא בא. החששות התאמתו. היו אלה טיפוסים פליליים.<br />הרעב, חוסר השינה, מכת הכינים, הגשם הבלתי פוסק התיש את כוחנו וגרם להתרופפות העצבים. חלק מאתנו שקע בדיכאון והפסיק לתפקד, וחלקם גרמו למריבות וויכוחים שאף הגיעו לתגרות ידיים. במיוחד סבלנו מכמה אנשי העולם התחתון, שמיררו את חיינו. שני מקרים בולטים להתנהגותם זכורים לי היטב. הם חשדו באחד הזוגות הנשואים שיש ברשותם זהב, הם ניסו בכוח לעשות חיפוש על גופם כדי לגלות את הזהב. מאחר והם התנגדו לחיפוש, הותקפו על ידי הבריונים. עמדנו כאיש אחד להגנתם. המעיל עם בטנת הכבש שמצאתי במחסן ושחימם את גופי והיה מגן מקור וגשם, נחשק על ידי הבריונים, בטענה שזה שייך להם ואני גנבתי אותו. הם ניסו להפשיט את המעיל בכוח, נאבקתי ובעזרת חברי הקבוצה שמרתי על המעיל. בהתייעצות סודית בינינו החלטנו לברוח. כשיישנו נקום ונסתלק למקום אחר. לאחר שיקול דעת נוסף זנחנו את תוכנית ההתנתקות, כי היו גם יתרונות להיות במחיצתם, במיוחד בתושייה שגילו בגנבת מזון מחצרות האיכרים.<br />רעם התותחים מהחזית המתקרבת הלך והתעצם. מעלינו עברו אווירונים מנמיכי טוס ועליהם סמל הכוכב האדום. מהכביש נשמעו רעשי מנועי טנקים ומשאיות. התרחקנו יותר עמוק לתוך היער, שמא ינסו הגרמנים הנסוגים לברוח ליער לחפש מחסה מהפצצת מטוסי הרוסים. בלכתנו התקרבנו לפסי רכבת, עצרנו בפאתי היער, שמענו קולות בגרמנית. יחידה של חיילים גרמנים צעדה חמושה ברובים ומקלעים ובראשם קצין רוכב על סוס. קצב הליכתם העיד שהם במנוסה. אין עוד ספק שמועד שחרורנו קרב ובא. העיקר להחזיק מעמד, אל לנו להסתכן ולחפש אוכל, לא נמות מרעב, נשב במקום ונחכה לבאות. מהכביש לא נשמעו עוד רעשים של תנועת רכב. את מטוסי הקרב הסובייטים מנמיכי הטוס החליפו מפציצים כבדים שטסו בגובה רב. יממה של מתח ודריכות עצומה עברה עלינו במעבה היער. עם עלות השחר, נשמע שאון מנועי טנקים. מה סיבת הופעת טנקים גרמנים על הכביש לאחר יממה של שקט? חששנו למהפך בחזית, שמא הגרמנים התאוששו ועורכים מתקפת נגד. כשפסקו רעשי המנועים, שמענו קולות אדם בוקעים מהכביש. אין ספק שיחידת טנקים חונה על הכביש למנוחה. אחד מבחורי הקבוצה, התנדב להגיע קרוב לכביש כדי לקלוט את הקולות, ולזהות את שפת דיבורם. הבחור חזר ואמר לנו, שנדמה לו ששמע קולות ברוסית, אבל אין הוא בטוח כי פחד להתקרב לכביש, פן יתגלה. היה אתנו בחור צעיר בלונדיני יפה תואר שהיה אמיץ ובעל תושייה. הוא החליט לצעוד ולברר מה קורה בכביש. הוא התרחק מאתנו, ובהליכה שפופה צעד לכיוון הכביש. כעבור שעה קלה שמענו שאגות שהדהדו בכל רחבי היער " דאס איז די רויטע ארמיי, מיר זיינען פריי, מיר זיינען פריי". זהו הצבא האדום, אנו חופשיים! אנו חופשיים!<br />רצנו בכל כוחנו לעבר הכביש, פגשנו יחידת הובלה של הצבא האדום. חיבקנו ונישקנו את החיילים שהופתעו לראות אותנו, אנשים בעלי מבט מפחיד, לבושי בלויים. זאת הייתה פגישה בין אנשי צבא קשוחים שעברו שנות מלחמה עקובה מדם ונתקלו לראשונה ביהודים ניצולי המשטר הנאצי. שנות הסבל הטביעו את חותמם עלינו. הם נבהלו ממראה פנינו, קצין רכוב על סוס הגיע ושאל אותנו מי אתם ומאיפה הגעתם. כשאמרנו שאנו יהודים שהצלחנו לברוח מהגרמנים ירד מהסוס ואמר ביידיש: "איר זייט דאך מיינע ברידער", הרי אתם אחי! איך הצלחתם לשרוד? צעדתי אלפי קילומטרים וראיתי את החורבן והרצח של עמנו ובתוכם בני משפחתי. אתם נמצאים עדיין בסכנה, כי קו החזית קרוב מאוד, עליכם להסתלק מיד. הוא ציווה על נהגים שהגיעו עם משלוח של אספקה צבאית שיחזירו אותנו לבסיס האספקה המרוחק כ-20 קילומטר מהמקום. עלינו על המשאיות והגענו לבסיס. בשטח מוסווה בין העצים ראינו ארגזי תחמושת, ושקים של מזון. מפקד הבסיס ציווה להאכיל אותנו במרק סמיך וחם וציווה להסתלק מהמקום, כי קיימת סכנה שהגרמנים יפציצו את הבסיס. הלכנו ברגל לכיוון קובנו. צעדנו על הכביש שהיה עמוס בצבא, בתנועת טנקים ותותחים. רכב צבאי זרם ללא הפסקה ואנו צועדים וכל הזמן משמיעים קריאות הידד לשבח הצבא האדום, ברית המועצות והחבר סטלין. עצרנו למנוחה בכפר ליטאי. בחרנו להתמקם בבית גדול וחדש שהעיד על היות האיכר אמיד. ציווינו על אשתו של האיכר שתאכיל אותנו ותמצא מקום ללינה. אוכל אתן לכם, אבל לינה לא תקבלו, כי חיילים סובייטים שבסביבה יגיעו בקרוב ללינת לילה. הגבנו בחריפות ואיימנו שנגרש אותם מהבית ואנו נתמקם בו. אחת מבנות המשפחה רצה להזעיק חיילים שהיו בסביבה. הם הגיעו לבית ושאלו האם זה נכון שפלשנו לבית ללא רשות? אמרנו שזו זכותנו לפלוש לבית ליטאי שכולם היו משתפי פעולה עם הגרמנים. פעולת ענישה יבצעו השלטונות לפי הצורך, ולא אזרחים, הם אמרו. ואם לא תסתלקו מיד, נעצור אתכם ותעמדו למשפט צבאי. הוכינו בתדהמה! הצבא האדום מגן על זכויות עם המרצחים, ואנו קורבנות משטר האימים צפויים למעצר? הייתה זו סנונית ראשונה שבישרה שאין לנו לצפות ליחס של חמלה והתחשבות או זכויות יתר מצד השלטונות הסובייטים. נהפוך הוא, הסובייטים התייחסו בחשדנות למי שניצל מידי הגרמנים. זה כלל יהודים וגם שבויי מלחמה מהצבא האדום. אם נשארת בחיים, סימן שהיית משתף פעולה. ימים ולילות חודשים ושנים נאבקנו בכל מאודנו למען ההישרדות והנה בא הרגע המיוחל כשאין סכנת מוות מרחפת מעליך וכולך עצב ותוגה. מה הפלא? ביתך חרב, משפחתך נספתה, אתה צועד דרך שדות מעובדים בכפרים שוקקי חיים, בהם מהדהד צחוק ילדים. אין סימני מלחמה, פסטורליה ושקט ואנו צועדים בודדים, מיואשים, מוכי כינים, שרידי חרב של עם גדול ורב שהיה ואיננו עוד.<br />הגענו לקובנו העיר. פגישתנו הראשונה בפאתי העיר הייתה עם קבוצת צוענים שהסתתרו ביערות. אחים לצרה גם עליהם גזר המשטר הנאצי השמדה. התחבקנו והתנשקנו אתם. יחד צעדנו למרכז העיר וחיפשנו את משרד מפקד העיר. הזדמנה לנו קבוצת ניצולי גטו קובנו שהדריכה אותנו להגיע לשני מקומות ריכוז של ניצולים יהודים. האחד בבניין הצלב האדום והשני בקליניקה ליולדות ששכן ברחוב הראשי של העיר. פנינו לבית היולדות ושם קבלנו חדרים עם מיטות, סדינים ושמיכות. למותרות כאלה לא זכינו מזה שנים. רחצנו את גופנו באמבט חם, אולם לבשנו את אותם בגדים שורצי הכינים. במקום לשכב במיטת בית החולים הורדנו את המזרונים על הרצפה, התכסינו בשמיכות ונשמרנו לא לזהם את המיטות. כיבדו אותנו בצלחת מרק חם ממטבח הקליניקה. בחצות התעוררנו לקולות נפץ חזקים. צופרי אזעקה, זרקורים סורקים את השמיים. אין עוד ספק, הגרמנים מפציצים את העיר. נשארנו לישון על המזרנים ולא ירדנו למקלט למרות הוראות מנהלי המקום.<br />לפנות בוקר העירו אותנו אנשי מיליציה, בחורים יהודים שהיו פרטיזנים ביערות, הם הובילו אותנו למשרדי המושל הצבאי של העיר. שם נפגשנו עם כמה מאות ניצולים, ביניהם יהודים שהתקבצו במחנה העזוב לאחר הבריחה. שלושת השומרים שברחו אתנו גם הם היו בקבוצה. רובם קבלו מחסה בבניין הצלב האדום. בהפצצת הלילה נפגע הבניין וארבעה יהודים ניצולים נהרגו. היינו המומים נוכח האסון הכבד שפקד את אחינו, שזכו לראות את רגע השחרור ולא נהנו ממנו אלא שעות בודדות בלבד.<br />160 איש ברחו ממחנה קזלו-רודה ולקובנו העיר הגיעו 95 איש בלבד. היתר נהרגו ולא זכו ליום השחרור. נודע לנו שחלקם עלו על מארבים של המשטרה הליטאית, אחרים נהרגו מאש הכוחות הלוחמים והיו כאלה שנרצחו בידי האיכרים הליטאים בעת שבאו לבקש אוכל. במפקדת קצין העיר עברנו תחקיר ונמסרו לנו תעודות. בעת התחקיר מסרנו עדות לטובת שלושת השומרים הרוסים שברחו אתנו. כשהתגודדנו בחצר המפקדה צדה עיני בחור חסון עם תווי פנים שמקרינים נחישות וטוב לב. התפתחה בינינו שיחה והסתבר שהוא מתכוון להגיע לוילנה. זה היה גם רצוני כמובן. החלטנו לצאת יחד לדרך. עם קבלת תעודות המעבר הלכנו ברגל לצומת בפאתי העיר ממנה מוליך הכביש לוילנה. ביקורת קפדנית ערכו החיילים להמון שהתקבץ בצומת. קבוצות, קבוצות הובלנו לבניין מפקדת המשמר לתחקיר. נכנסתי לחדרו של קצין סובייטי בדרגת רב סרן, עטור מדליות. כשנודע לו שאני יהודי הזדהה כיהודי. "אנו נמצאים פה כדי ללכוד את הליטאים משתפי הפעולה עם הגרמנים. צא החוצה קבץ את היהודים ותביא אותם לחדר." בנוסף לחברי לדרך אספתי עוד כמניין בחורים ובחורות והתייצבנו בפני מפקד המשמר. הוא שאל מי מאתנו שולט בשפה הליטאית. מספר יהודים הצביעו. אני מבקש את דוברי הליטאית להישאר ולעזור לנו לחקור חשודים ליטאים. אותנו, ילידי וילנה והסביבה שלא ידעו ליטאית, שילח לדרכנו ואף דאג לעצור משאית צבאית שנסעה לוילנה כדי שתאסוף אותנו.<br />עם התקרב המשאית לפרברי וילנה, הלם לבי בחוזקה. אולי אמצא את אבי ואחותי בחיים? הנהג הוריד אותנו בכניסה לשער בסיס צבאי בפאתי העיר. צעדנו ברגל קילומטרים רבים עד למרכז העיר, לבית ברחוב השלישי למאי בו גרנו עד לגירוש לגטו. אשר אייזיק זה שמו של הבחור אתו יצאתי לדרך, סיפר שמשפחתו היו עובדי אדמה בסביבות העיירה טורגל. איכרי הסביבה עבדו בחווה של הוריו ואם נגיע לשם לא יחסר לנו דבר. החלטנו להישאר למנוחה בוילנה ועם עלות השחר נצא לדרך כשהמטרה העיירה טורגל. לבית שלנו הגענו עם רדת החשיכה. התריסים מוגפים, השער סגור, פצצה פגעה בבית והרסה שתי קומות מתוך שלוש הקומות של חלק מהבניין. הדירה של דודי ירמיהו שלמה שהייתה בקומה השנייה ניזוקה חלקית. עלינו בגרם המדרגות שנשארו עומדים על תילם, נכנסנו לדירת דודי, נשכבנו על גל לבנים וטיח ונרדמנו מיד. עם עלות השחר אני פוקח את עיני ורואה פיסת תקרה שנשארה מההרס. הייתה זאת התקרה של חדר השינה של דודי. ציורים מעשה אומן קישטו את כל התקרות בחדרי הדירה של דודי. בחדר השינה על רקע תכלת צוירו עשרות כוכבים של זהב וארבעה ירחים בכל פינות התקרה. ירח ומספר כוכבים הציצו אלי עם שחר. היו אלה כוכבים שדמו לנרות נשמה, זכר לחורבן. </span></p><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3856186840867880682-7974162025622000310?l=historyms.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/09526068272550164252noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-3856186840867880682.post-2568929103341025212009-02-17T10:33:00.000-08:002009-03-18T10:36:50.502-07:00<div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><a href="http://4.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/ScExFVKv2ZI/AAAAAAAAAew/R8rXxw9UMPs/s1600-h/BK846_enl.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5314583002925226386" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 164px; CURSOR: hand; HEIGHT: 200px" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/ScExFVKv2ZI/AAAAAAAAAew/R8rXxw9UMPs/s200/BK846_enl.jpg" border="0" /></a>עם הנץ החמה יצאנו מהעיר וצעדנו ברגל לכיוון הכביש המוביל לעיירה טורגל שבקרבת וילנה. מאחר ולא הצלחנו לעלות על משאית צבאית או עגלת איכרים, הלכנו ברגל מרחק של 30 ק"מ עד העיירה. היה יום חם מאוד של חודש אוגוסט. רגלי היו נפוחות, ופצעים שלא הגלידו גרמו לי סבל רב עם כל פסיעה. היו לי מגפי גומי כבדים שמצאתי במחנה כריית הכבול. הם שמשו לעבודה בבוץ הטובעני. לא הורדתי אותם מהרגלים במשך שבועות. לא יכולתי ללכת, הכאב הציק לי. התיישבתי בתעלה בצדי הכביש ואמרתי לאשר אייזיק שימשיך בגפו ליעד. אני נשאר במקום. הוא לא עזב אותי, רץ לכביש ובתנועות של מצוקה וקריאה לעזרה ניסה לעצור כלי רכב או עגלה. אחד האיכרים עצר את עגלתו הרתומה לסוס כחוש שבקושי סחב את העגלה. אשר אייזיק הושיב אותי על העגלה והוא צעד ברגל. לפנות ערב הגענו לעיירה טורגל. בכניסה לעיירה עמדה קבוצת אנשים חמושים בבגדים אזרחיים עם סרט אדום על השרוול. לא היה גבול לשמחתנו כשגילינו שרובם יהודים שהיו ביערות בשרות הפרטיזנים ועכשיו הם מבצעים פעילות שיטור בעיירה. אחד מהם הוביל אותנו לבית בו רוכזו עשרות יהודים ששרדו ביערות או הסתתרו אצל איכרים בסביבה. אשר אייזיק החליט לצעוד לכפר הולדתו כדי לפגוש את האיכרים שעבדו בחווה החקלאית של הוריו. כשהגענו פשטה השמועה שאשר אייזיק בא לכפר. עשרות נשים וגברים יצאו מבתיהם בקולות שמחה וצהלה. התחילה תחרות אצל מי נתארח לשתיית כוסית ולארוחה דשנה. בעליו של בית רב מידות התנדב לארח אותנו ועוד עשרות תושבי המקום. אשר אייזיק שתה כמויות גדולות של וודקה ואכל לשובע. האיכרים והמארח סיפרו שלמרות הסכנות הרבות הם עזרו לשכנים היהודים שהסתתרו מהגרמנים. קוננו על הזמנים הקשים שעברו עליהם, פרי עמלם הוחרם על ידי הגרמנים ובנוסף הגיעו פרטיזנים מהיער ובאיומי נשק גזלו מהם מזון ובגדים. אשר אייזיק הקשיב לדברי מארחיו ולפתע קם, פניו סמוקות, עיניו יוקדות אש השמיע מספר גידופים ברוסית וצעק לעברם " אתם מתלוננים על מר גורלכם? עזרתם לגרמנים ולליטאים בחיסול שכניכם היהודים כדי לגזול את רכושם. הגיעה עת הנקם נחסל את הרוצחים ומשתפי הפעולה ונשיב רכושנו שנשדד. לא נישאר פה אף רגע, עכשיו הולכים, אבל בקרוב נחזור ותרגישו את נקמתו של אשר אייזיק. כשיצאנו מהכפר בדרכנו לטורגל, שמענו צרור יריות מכיוון היער, אחד התושבים שנקלע בדרכנו סיפר שביער נמצאת יחידה של צבא המחתרת הפולנית א.ק. (ארמיה קריובה). הממשלה הגולה של פולין שישבה בלונדון הפעילה מחתרת כנגד הכובשים של פולניה. הכוונה לגרמנים וגם הרוסים. אלה היו כנופיות אנטישמיות שהציבו למטרה להרוג יהודים. מאות ואולי אלפי יהודים שברחו ליערות כדי להציל את נפשם נרצחו על ידי יחידות הא.ק.<br />הגענו לבית בו רוכזו היהודים. אנשי צבא יעצו שנתפזר בבתי התושבים כי קיימת אפשרות שהמחתרת הפולנית תתקוף בשעות הלילה את טורגל וחיי היהודים נתונים בסכנה. מצאנו מקום לינה בגורן של אחד מתושבי המקום. כל הלילה שמענו חילופי יריות בין הפולנים וחיל המצב הסובייטי. עם שחר נפרדתי מאשר אייזיק שהחליט להישאר בטורגל, ועליתי על משאית צבאית שנסעה לוילנה. החלטתי להגיע לבית שלנו ולפגוש שם שכנים שגרו בבית שנים רבות. אולי אקבל סיוע וקורת גג. ביקורי הראשון היה אצל קצב פולני שגר עם אשתו בדירת קרקע צמודה לאטליז. הם קבלו אותי בחמימות ושמחו על שנשארתי בחיים. היו מוכנים לסדר לי פינה ללינת לילה, אבל סירבתי לקבל את הצעתם. לא רציתי להדביק אותם במכת הכינים שפשטו בגופי. לפנות ערב הגיעו עוד שכנים, ביניהם בן אדם לא מוכר לי. מסתבר שהוא היה נגר במקצועו, שהיה מדי פעם מבצע תיקונים בבניין. הוא סיפר לי שבחודשי החורף הוא ומשפחתו רעבו ללחם ורק הודות לאבא שלי שהיה נותן לו כסף כמקדמה לעבודות עתידיות הם הצליחו להתקיים. וכך אמר: יש לי התחיבות מוסרית לעזור לך, אני גר בדירה של שלושה חדרים, אשתי והבנות נסעו לכפר לעבוד באסיף תפוחי אדמה, ועד מועד בואן יש לו מקום בשבילי. סיפרתי לו שיש לי בעיית כינים. אל דאגה בוא ונשתדל לעזור לך. כשהגענו לביתו, הוא שם סירים על הכיריים במטבח, הרתיח מים, הושיב אותי בגיגית, קרצף את עורי בזרדים של עץ לבנה, שרף בתנור את בגדי והוציא מהארון חלקי לבוש שהיו בכמה מספרים גדולים עלי. לא אשכח את האיש ניקולאי קוזיי, שבזכותו ישנתי בלי להתגרד וקבלתי קורת גג והכנסת אורחים חמה.<br />בבוקרו של יום הצצתי מהחלון וגיליתי שמולי חלונות הדירה בה גרנו עד לגרוש לגטו. דמיינתי שאני רואה את בני משפחתי נעים בדירה, אימי, אבי ואחותי והסבתא. המשכתי לעמוד ודמעות זולגות ללא הרף. ניקולאי ניגש אלי וחיבק אותי ושאל מה הסיבה לבכי. אמרתי לו שכל עוד אגור בדירתו לא ארפה מלהשקיף לעבר חלונות דירתנו. כעבור ימים מספר החלטתי להיכנס לדירה. מצאתי בה משפחות שפונו מבתים שניזוקו בעת ההפצצות והקרבות הקשים שהתנהלו בין הכוחות הסובייטים וחיל המצב הגרמני בוילנה. מצאתי בדירה חלק מהריהוט שנשאר כמחכה לשובם של בעליו החוקיים. היו שם: מזנון מעץ בגילוף מלאכת מחשבת, שולחן כתיבה מעץ אלון ועוד פרטי ריהוט שונים. החתמתי את דיירי הבית על התחייבות לשמירת הריהוט עד שאגיע לקבלו. חיפשתי בעליית הגג תמונות ממוסגרות של סבתא וסבא, הורי אבי, תמונת החתונה של הורי ועוד תמונות של בני משפחה אותם הסתרתי ביום הגירוש מהבית לגטו. לצערי, לא מצאתים.<br />הגעתי לדירתו של ד"ר קספרוביץ. הוא ורעייתו זכורים לי כידידים טובים של הורי. ד"ר קספרוביץ היה בזמן השלטון הפולני ראש מינהל הבריאות של העיר וילנה. איש אציל נפש, ליברל, שזעם על כל גילויי האנטישמיות מצד אחיו הפולנים. שעות רבות ישבתי אתם וגוללתי לפניהם את קורות המשפחה. מאז אותו ביקור באה גב' קספרוביץ מדי יום והביאה תבשיל חם, אותו חלקתי עם ניקולאי. הוא היה אדם עני שאף התגאה בעוניו, באומרו: "מצפוני נקי, אני לא גזלתי רכוש יהודי".<br />בסוף השבוע הגיעו מהכפר אשתו של ניקולאי ושתי בנותיו. ניקולאי ביקש ממני להישאר בחדרי. קולות ריב ומדון בקעו והגיעו לאוזני. אשתו של ניקולאי צרחה, שלא תסבול נוכחות של יהודי בביתה ועליו לסלק אותי מיד מהבית. ידעתי שמצפונו של ניקולאי וטוב לבו לא יסכימו לגירושי מהבית. החלטתי למנוע ממארחי עגמת נפש והודעתי שאני עוזב את הדירה למען שלום בית. ארזתי את "רכושי" הדל ויצאתי מהבית. ירדתי מהמדרגות ושקלתי לאן אני הולך, איפה אפשר לקבל מחסה? בטרם עזבתי את החצר לשער היציאה ברחוב, רץ לקראתי ניקולאי, פניו העידו על שביעות רצון. בוא בחזרה, אשתי נרגעה מהתקפת הזעם והיא מסכימה שאבוא לגור אתם. חזרתי לדירה לחצתי בחום את ידה של אשת ניקולאי, הבטחתי שלא אשכח את מעשיהם ולא אחסוך כל מאמץ כדי לגמול להם על הכנסת האורחים.<br />יצאתי לחצר בית הכנסת הגדול לחיפוש יהודים ניצולים. ברחבת בית הכנסת פגשתי יהודים שחזרו מיערות הפרטיזנים, ממקומות מסתור וניצולי מחנות העבודה. חלקם כבר מצאו תעסוקה ולבושם ומראה פניהם העידו שלא סובלים מחוסר תזונה. מרגשת ביותר הייתה הפגישה עם שני חברים מספסל בית הספר תרבות בוילנה, אליהו סבירסקי ז"ל ואברהם קרפינקס (קרן פז) ז"ל. הם שרדו ביערות בשורות הפרטיזנים. חבר נוסף וילקומירסקי נהרג בקרב עם הגרמנים. מצאתי מקום עבודה במפעל לעיבוד עורות. בחצר המפעל השאירו הגרמנים מלאי עצום של פחם ותפוחי אדמה. עגלות רתומות לסוסים של הצבא הסובייטי הובילו את הפחם ואת תפוחי האדמה לבסיסים שונים של חיל המצב בעיר. הייתי אחראי על הרישום של המשלוחים. כשהגיעו תלונות מהבסיסים שאין התאמה בין הרישומים בטפסים לבין המשלוחים שהגיעו בפועל, הבינותי שיש מי "שדואג" שחלק ממטען יקר זה ימצא את דרכו לשוק השחור. החלטתי לנצל את העובדה שאין חקירות ועונשים, כנראה בגלל מעורבותם של קצינים בכירים בדבר, והעברתי עגלה עם פחם ותפוחי אדמה למרתף של המארחים שלי. הם לא האמינו שהגמול לטוב לבם יגיע כל כך מהר.<br />מפה לאוזן עברה בין יהודי העיר הניצולים הידיעה על תפילת כל נדרי שתיערך בבית הכנסת הגדול. אירועי הלילה הזה לא ימושו מזיכרוני כל ימי חיי. כשהגעתי לחצר הגדולה שלפני הכניסה לבית הכנסת, הצטופפו בה מאות חיילי וקציני הצבא האדום, גברים ונשים. בית הכנסת היה מלא עד אפס מקום, ברובם לובשי מדים. עם תחילת תפילת כל נדרי פרץ בכי אדיר וזעקות שבר מקומץ הניצולים ונחשול אדיר של בכי פרץ גם מפיהם של יהודים ושאינם יהודים, קציני וחיילי הצבא הסובייטי.<br />מאות שנים עמד בית הכנסת על תלו, ושימש מקום תפילה ומפגש לדורות של יהודים. גדולי החזנים התחילו את דרכם בבית הכנסת של וילנה וכשקבלו את ברכתו של הקהל הוילנאי, נפתחו בפניהם כל שערי התפילה בעולם. הייתי בא עם אבא לשמוע את החזן והמקהלה, תענוג עילאי לנפש היהודית. זכיתי לשמוע את תפילותיהם של גרשון סירוטה, משה קוסוביצקי, שטיינברג, והחזן האחרון שלפני החורבן, איידלמן.<br />בית הכנסת ששימש בזמן הכיבוש הגרמני לאחסון תבואה, נהרס על ידי השלטונות הסובייטים.<br />בוילנה שלאחר השחרור פרצה מגפת טיפוס. ברית המועצות הייתה בעיצומה של מלחמה עם גרמניה הנאצית ובעיר היו בסיסי צבא ובהם תנועה של אלפי אנשי צבא. צוותים של חיל הרפואה ריססו את חצרות הבתים בחומר חיטוי. במודעות שהופצו ברחבי העיר ניתנו הוראות על כללי שמירה על ניקיון וקריאה לתושבים להודיע מיד לשלטונות על כל מקרה של אדם שחולה ושוכב בביתו. ניקולאי, בעל הדירה בה התגוררתי קיבל חום גבוה ושכב במיטה חסר אונים. פחדתי להודיע על מחלתו פן יעבירו אותו לצריפי הסגר מחוץ לעיר.<br />למחרת נפלתי למשכב, קדחתי מחום , לא יכולתי להזיז יד או רגל. גברת קספרוביץ דפקה על הדלת ולא הייתי מסוגל לקום מהמיטה, צעקתי בכל כוחי שאני חולה ולא יכול לזוז מהמיטה. למזלי היא שמעה את צעקותי, הזעיקה צוות רפואי צבאי שפרץ את הדלת ופינה אותי ואת ניקולאי לצריפי ההסגר. עשרות חולים שכבו בצפיפות איומה, רופאים ואחיות ניסו לעזור במיטב יכולתם. שמו מטליות לחות על המצח להקלת החום הגבוה. כומר קתולי בא לעודד את החולים. כשהגיע למיטתי הושיט את הצלב שלפי המנהג חייבים לנשקו. למרות שהייתי בערפול חושים, צעקתי אני יהודי אני יהודי. הכומר התיישב על ידי ושאל האם יש לי קרוב משפחה או ידידים. קשה היה עלי הדיבור, לכן עשיתי בראשי סימן שאין לי. למחרת הוא בא שנית לבקרני וסיפר שלפני ימים מספר השתחרר מבית החולים בחור יהודי ששכב חולה בטיפוס ואמו של הבחור ישבה על יד מיטתו 24 שעות ביממה. הוא התעניין במשרד על כתובתו של הבחור היהודי ולא הצליח לברר, אבל נמסר לו שהאימא של החולה צריכה להגיע לבית החולים לקבל מסמכי שחרור. הוא ביקש שמיד עם בואה יודיעו לו על כך. באחד הימים הגיע אלי הכומר ואתו האימא של הבחור היהודי. היא סיפרה לי שהצליחה לשרוד עם שני ילדיה, בן ובת. למחרת היא הגיעה עם סלסלה ובה צנצנת מרק ופרוסות לחם. התחלקתי עם ניקולאי שהיה רעב וגלמוד כמוני. אשתו והבנות שנסעו לכפר לעבודות השדה לא ידעו כמובן על אשפוזו בצריפי ההסגר.<br />מדי פעם באה האישה לביקור ואתה סלסלה עם המזון. קילומטרים היא צעדה ברגל ממרכז העיר עד לצריפים שביער זקרט אשר במבואות העיר. סוף אוקטובר, השלג הראשון, אני מחלים ממחלת הטיפוס ועלי לעזוב את בית החולים. לגופי חולצה דקה בלבד. חיינה קראו לאישה, היא הביאה לי מעיל צבאי שרכשה בכספה. כשיצאתי מבית החולים מצאתי אצלה בית חם. בנה יענקלה היה קצת מבוגר ממני, ונהיינו חברים טובים. הכרתי בביתם נוער יהודי שמדי ערב בא ליהנות מאווירה ומבית מכניס אורחים. דבר נדיר היה לפגוש תא משפחתי, אימא וילדים. וזהו סיפור הישרדותה של משפחת אושמיאן: אבי המשפחה היה אינסטלטור במקצועו, הוא הכיר את תעלות הביוב התת קרקעיות בוילנה. במשך חודשים חפרו הוא וקבוצת יהודים מנהרה בתוך תעלת הביוב. 12 איש בהם אושמיאן אשתו ושני ילדיו ישבו במנהרה כמעט שנה אחת. הצחנה מהביוב שזרם בצינורות הביוב הייתה איומה. בלילה פתחו את מכסה הביוב כדי לשאוף אויר צח. אושמיאן האב מת לאחר ייסורים קשים בגלל חוסר אוויר לנשימה ונקבר במקום.<br />בביתם הכרתי בחור יהודי בלונדיני עם עיניים כחולות, "שייגץ" אמיתי. הא הצליח לעבוד בכפר בחקלאות, התחזה לפולני, שברח מהעיר, כדי להימנע מגירוש לעבודות כפייה לגרמניה. כבר בפגישתנו הראשונה נוצר קשר חם בינינו. הוא היה בשנתיים או שלוש מבוגר ממני. הוא הציע לי לעבור לגור לדירתו בת 5 חדרים. בחלק מהחדרים גרים נכי מלחמה יהודים. קבלתי ברצון את הזמנתו, נפרדתי מניקולאי ומשפחתו ועברתי לדירת הידיד.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3856186840867880682-256892910334102521?l=historyms.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/09526068272550164252noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-3856186840867880682.post-40363622647102254772009-02-16T11:07:00.000-08:002009-03-18T11:10:52.406-07:00<div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><br /><a href="http://2.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/ScE49xcvxEI/AAAAAAAAAe4/1NbrTeYToTg/s1600-h/BK810_enl.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5314591669170979906" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 200px; CURSOR: hand; HEIGHT: 149px" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/ScE49xcvxEI/AAAAAAAAAe4/1NbrTeYToTg/s200/BK810_enl.jpg" border="0" /></a>במסגרת החיפושים למקום עבודה הכרתי את שמשון דך (המתגורר עתה בתל אביב). הוא היה אחראי למשק ואספקה של בסיס צבאי גדול בפרברי וילנה. הוא הציע לי עבודה בבית חולים צבאי. מפקד בית החולים ורוב הצוות הרפואי היו יהודים. קבלתי מדי צבא, מקום מגורים, אוכל לשובע ועבודה קלה במחלקת התרבות והבידור של בית החולים. בסופי שבוע הייתי חוזר לדירה בה גרתי יחד עם המארח, יונה בנציאנובסקי.<br />המפקד, הרופאים, מנהלי המחלקות היהודים קבלו אותי בחום ואהבה, כשנודע להם שאני ניצול שואה, שריד יחיד ממשפחתו שנספתה.<br />בתחילת ינואר 1945 נלחם הצבא האדום על אדמת גרמניה. בית החולים הצבאי היה חלק מגייסות החזית הבילורוסית השלישית. דיביזיות החזית כבשו כמעט את כל שטח פרוסיה המזרחית, פרט לעיר הבירה קניגסברג, בה התנהלו קרבות מרים. בית החולים קיבל הוראה לעזוב את וילנה ולעבור לפרוסיה המזרחית. לאחר לבטים גדולים, החלטתי לנסוע יחד אתם.<br />הגענו לפרוסיה לעיר רפאים ששמה אינסטרבורג. הגרמנים ברחו ממנה, מבלי שהספיקו להוציא את רכושם. מחצית בתי העיר נהרסו בקרבות ובחלקים שנשארו ללא פגע מצאנו דירות מסודרות עם ריהוט עתיק, ארונות מלאי חרסינה וקריסטלים. בחלק מהדירות מצאנו שאריות אוכל בצלחות. הגרמנים ברחו ולא הספיקו לגמור את הארוחה. איזו נקמה מתוקה! במרתפים מצאתי גוויות של אנשי צבא ואזרחים שנהרגו במהלך הקרבות על העיר. בית החולים התמקם בבנייני האוניברסיטה. בעשרות קרונות רכבת הגיע ציוד רפואי, חדרי ניתוח, רנטגן, מחסני תרופות ומלאי מזון. עבדנו כמעט שבוע בפריקה ועבודות הקשורות להפעלת בית החולים. המגורים של הצוות הרפואי, האחיות ועובדי המינהל היו בחדרים מרווחים ומרוהטים, ממש תנאי מותרות. קלטנו מאות פצועים מהחזית, חלקם פצועים קשה מאוד, במיוחד צוותי הטנקים, שהכוויות על גופם היו למחזה מחריד. מראות אלה עוררו רגשי חמלה וזעזוע.<br />במסגרת תפקידי במחלקת התרבות חילקתי לפצועים את המכתבים שהגיעו מהמשפחות, עיתונים וספרים. כל ערב הקרינו סרטים. באולם הגדול התאספו הפצועים קל שיכלו להגיע, ואילו לשוכבים במיטה הקרינו את הסרט בחדרי החולים.<br />מכונת ההקרנה יצאה מכלל שימוש כי רצועת עור שמניעה את גליל הסרט נשחקה ואין לקבל תחליף. לא הייתה ברירה אלא להפעיל את המקרן ידנית. זה נעשה על ידי הכנסת אצבע לשקע הגלגל וסיבובו באיטיות במשך כשעה וחצי. האחראי להקרנת הסרטים והשמעת מוזיקה ברמקולים (השירים היו כמובן שירי לכת צבאיים להרמת המורל המלחמתי) הגיע לבית החולים לאחר שנפצע בקרב כששירת באוניית מלחמה. בחור חסון ויפה תואר. נרקמו בינינו יחסי חברות חמים. הוא כבש את לבותיהן של הנשים בבסיס, במיוחד טיפח יחסי קרבה עם האחראית למטבח, ממנה קבל את המאכלים שהיו מיועדים לקציני צבא ופצועים. גם למנה יומית של וודקה דאג, הבחור פיטקה קורייב, שחיזר אחר הרוקחת הראשית, שברשותה מלאי של אלכוהול לצרכים רפואיים. שיחות אין ספור ניהלנו בינינו, ונדהמתי לשמוע מבחור צעיר שנולד וגדל בברית המועצות דברי נאצה נגד המשטר הסובייטי ודברי שטנה אנטישמיים. מאחר והיו לי רגשות עזים של חיבה והכרת תודה לצבא האדום שהציל את חיי ואת חיי מאות אלפי יהודים ונמצא עתה בעיצומם של קרבות מרים עם הגרמנים, עלו במוחי מחשבות של הלשנה עליו, כדי שייענש בכל חומרת הדין, כיאה ל "אויב העם". האנטישמיות שהייתה מושרשת עמוק בעם הרוסי טופחה על ידי שלטונות הצאר במשך דורות. ידועים לשמצה הפוגרומים בהם נרצחו יהודים שבאו כתוצאה ממדיניות שלטונות רוסיה. חלקם של היהודים בתנועה המהפכנית היה משמעותי ועם נפילת הצאר והקמת השלטון הסובייטי היה זה אך טבעי שמספר היהודים שתפסו את מקומם בראש הצמרת הקומוניסטית היה בולט מאוד יחסית לגודל האוכלוסייה היהודית. האנטישמיות הוכרזה כפשע , כבלתי חוקית ובת עונשין. חל איסור חמור לקרוא ליהודי "ז'יד", אלא "ייברי" . שנאת יהודים הורגשה גם בשנות השלטון הסובייטי, אולם לא היה לכך ביטוי בצורה גלויה אלא שהיא פיעפעה מתחת לפני השטח. כשפגשתי את חיילי הצבא האדום מיד לאחר השחרור, נוכחתי לדעת שקיימת שנאת יהודים חזקה שניזונה לא מעט מתעמולת הנאצים שהרעילה את האוכלוסייה בשטחים שנכבשו במלחמה, כמו: הארצות הבלטיות, בילורוס, אוקראינה, הקווקז וכו'. בדיחות בעלי אופי אנטישמי על היהודי הפחדן שאינו מתגייס ליחידות קרביות אלא מסתדר בגופים עורפיים היו מושמעות ללא הרף. אפילו הפוליטרוק של בית החולים, קומוניסט אדוק מאיור פדוטקוב, היה מתלוצץ בפומבי על חשבון היהודים. שתיים מ"פניני" ההלצות זכורות לי, היהודי הוצג בהן כנלעג, כפחדן ומשתמט: "יהודי בא ללשכת הגיוס ומבקש לקבל רובה עם קנה עקום. ענה הקצין שאין קנה כזה בנמצא ובכלל מהי מטרת הבקשה? עונה היהודי: כדי שאוכל לירות ממקום מוסתר מבלי שאחשף לאויב". בדיחה נוספת: "יהודי מגיע ללשכת הגיוס ועומדים לפניו שני מתגייסים רוסים. שואל הקצין את הראשון. איך תלחם? הוא משיב: כאריה. החייל השני משיב: אלחם כמו שני חיילים. כשהגיע תורו של היהודי, הוא מבקש להשתחרר באומרו: החייל לפני הצהיר שילחם עבור שניים כך שאני מיותר".<br />סרט ריגול סובייטי זכה להצלחה רבה והוקרן בבית החולים שלנו ובבתי חולים אחרים. הגענו לערב הקרנה לבית חולים בעיר אינסטרבורג. פיטקה הכין את המקרן והלך להשתכר ולבלות. נשארתי על יד המקרן והרצתי את הסרט ידנית. היה בו קטע שחייט יהודי ושמו אברהם גילה אצל לקוח שבא למדוד חליפה מסמכי ריגול. החייט לקח את המסמכים ויצא מהבית לדרכו למשטרה. אשתו שרה אמרה לבעלה אברהם תלבש ערדליים כי גשם בחוץ. הצופים הפצועים התחילו להשתולל ושרו את השיר על אברהם ושרה שמסתפקים במועט "רק פרוסת לחם וקרון שלם של חמאה" . עצרתי את הקרנת הסרט וצעקתי אני יהודי שעובד בהתנדבות למען המאמץ המלחמתי ולא מוכן להבליג לגילוי אנטישמיות. קמה מהומה גדולה, פצועים על קביים רצו לעשות בי לינץ וריסקו את מכונת ההקרנה. פיטקה הגיע לאולם שיכור כלוט וראה שנשקפת לי סכנת חיים. תפס קביים מאחד הפצועים והתחיל להכות על ימין ועל שמאל ללא אבחנה. משטרה צבאית הגיעה לאולם ועצרה אותנו. אני שוחררתי באותו לילה, ואת פיטקה הושיבו בכלא הצבאי באשמת התפרעות וגרימת חבלה גופנית למספר פצועים. באתי למפקד בית החולים אלוף משנה גלברייך, ובקשתי את התערבותו לשחרור פיטקה שהציל אותי מלינץ וכל אשמתו היא שנזעק לעזור ליהודי שנקלע למהומה אנטישמית. לאחר שבוע של מאסר הוא שוחרר. חגגנו את שחרורו בשתייה כדת. במקום המקרן שניזוק "אירגן" פטקה מקרן מאחד מבתי החולים בעיר.<br />הידידות שנרקמה בינינו והתיגרה עם פצועי המלחמה בבית החולים גרמה לשינוי בגישתו כלפי היהודים. הוא הכיר בעובדה שתרומתם של היהודים למען ניצחון ברית המועצות במלחמה הוא אדיר, שלא נופל מחשיבותו מלוחמה בחזית. אלפי מהנדסים ומדענים עמדו בראש מפעלי החימוש, כמעט כל הצוות הרפואי בבתי החולים היה על טוהרת היהודים. המערך הלוגיסטי של הדרג הלוחם אוייש ברובו על ידי יהודים. יהודים בברית המועצות הקריבו את כל מרצם וכוחם למען המאמץ המלחמתי כדי למגר את משטר הרשע הנאצי.<br />האביב של שנת 1945 הביא את הריחות המשכרים של לבלוב ופריחה, שהיו שזורים עם החדשות הטובות מחזית הלחימה. הצבא האדום נלחם במבואות ברלין, בנות הברית כבשו את מרבית שטח גרמניה וכמעט לא נתקלו בהתנגדות רצינית מצד הגרמנים. מפקדי החזיתות שצרו על ברלין, המרשלים ז'וקוב וקונייב, התחרו ביניהם מי ייכנס הראשון לברלין, כשתאריך היעד היה להניף את הדגל האדום ביום ה–1 במאי. את דגל הניצחון הניפו מעל בנין הרייכסטאג בברלין לפנות בוקרו של ה–2 במאי. נפילת ברלין שמה קץ למלחמת העולם השנייה העקובה מדם מיליוני אנשים ובתוכם 1/3 של העם היהודי. עמי ברית המועצות ובראש וראשונה העם הרוסי הקריבו עשרות מיליוני חיילים ואזרחים, ובשטחים שנכבשו על ידי הגרמנים נותר הרס וחורבן.<br />חגיגות הניצחון בכל יחידות הצבא עברו בהתרוממות רוח, בהופעות של אומנים ולהקות בידור, והעיקר הוודקה שנשפכה כמים. הגוף והנשמה חיפשו פורקן למתחים ולסבל שהיו מנת חלקם בימי המלחמה המחרידים. השתתפתי בחגיגות ובהילולת השתייה, אבל לבי היה שבור והעיב על השמחה והצהלה. נותרתי ללא בית וללא משפחה, עולמנו חרב ואין מושיע. איך התפללנו, מלאי כמיהה, ליום גמר המלחמה וכשזכינו ליום זה עשינו את חשבון הנפש של מצבנו ולא יכולנו להיות שמחים ומאושרים. שברון לב ותוגה אפפה אותי בעת שמסביבי שמחה וצהלה.<br />סטאלין החליט להעניק את מדליית הניצחון לכל איש צבא ואזרח שתרם למאמץ המלחמתי נגד הגרמנים. למדליה זו היו זכאים עשרות מיליונים של אזרחי ברית המועצות. את המדליות חילקו במסדרים חגיגיים בבתי החרושת, ביחידות הצבא ובבתי החולים,.<br />בעשרות בתי חולים צבאיים בעיר איסטרברוג, בהם שכן גם בית החולים בו עבדתי, התקיימו יום יום מסדרי חלוקת המדליות. תהיתי מה הסיבה שאצלנו אין מסדר חגיגי דומה. מפקדי בית החולים אמרו שנפל בחלקנו כבוד יוצא דופן ואנו נקבל את המדליה בקרמלין מידי נשיא הסובייט העליון החבר קלינין. שמחתי על ההזדמנות להיות במוסקבה, וחיכיתי לרגע של הנסיעה. עבודות פירוק הציוד ומתקני בית החולים ארכו כשבוע ימים, כשכל הצוות עבד מסביב לשעון. לרכבת משא העמסנו את כל תכולת בית החולים. כל הצוות הרפואי ועובדי המינהלה הצטרפו אף הם, והרכבת זזה לעבר מוסקבה. בתחנת הרכבת של וילנה עצרה הרכבת ליום שלם להצטיידות במים, מזון ותרופות. ניצלתי את זמן ההמתנה כדי לפגוש את ידידי שמתגוררים בעיר. החברים יעצו לי להישאר בוילנה ולא להמשיך בנסיעה למוסקבה. זה לא זמן לטיולים, עליך להישאר פה כי קיים סיכוי שילידי וילנה והסביבה שהיו בעלי אזרחות פולנית עד שנת 1939 יהיו זכאים להגר לפולניה שבה קיימת אפשרות להגירה. למרות הפצרתם החלטתי לא להחמיץ את ההזדמנות של ביקור במוסקבה, מה עוד להיות בקרמלין בטקס קבלת המדליה. חזרתי לקרון וסיפרתי לפיטקה על פגישותי עם החברים בוילנה ועל כך שהפצירו בי להישאר בעיר ולוותר על הביקור במוסקבה. ציפיתי ממנו לתגובה שתחזק את החלטתי להמשיך עם צוות בית החולים למוסקבה. הוא שמע ושמר על שתיקה.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3856186840867880682-4036362264710225477?l=historyms.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/09526068272550164252noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-3856186840867880682.post-43049147021039989512009-02-14T19:29:00.000-08:002009-03-18T19:32:36.444-07:00<div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><br /><a href="http://1.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/ScGup8VapQI/AAAAAAAAAfg/jwjIuOusC4o/s1600-h/BK848_enl.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5314721070867719426" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 200px; CURSOR: hand; HEIGHT: 134px" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/ScGup8VapQI/AAAAAAAAAfg/jwjIuOusC4o/s200/BK848_enl.jpg" border="0" /></a>המרחק מוילנה למוסקבה הוא כ– 1200 ק"מ. היו לנו עצירות ארוכות בתחנות בדרך. תנועה בלתי פוסקת של רכבות ובהן צבא וציוד צבאי זרמה ללא הרף מזרחה. בעת עצירת הרכבת ירדנו לסיור בבניין התחנה ובשטחים הסמוכים. הכיכרות היו מלאות רוכלים ודוכני מזון. הייתה זאת הזדמנות להחליף פריטים שנלקחו שלל מבתי הגרמנים שנמלטו מהעיר. המצרך המועדף עלינו היו בקבוקי הוודקה, אבל רובם תוצרת בית "סמוגון". באחת התחנות עצרה רכבת ובה שבויי מלחמה סובייטים ששוחררו ממחנות ההסגר והיו בדרכם למולדת. נדהמנו לראות גברים שופעי בריאות ולבושים במדים נקיים, נועלים נעליים צבאיות חדשות. משיחה עם אחדים מהם הם סיפרו ששהו במחנה שבויים בנורבגיה, נהנו מעזרה מצד תושבי המקום שסיפקו להם מזון משובח, תרופות, בגדים ונעליים ואף העניקו להם חבילות שי וצידה לדרך. מה רב היה השוני בין מראה השבויים שהיו כלואים בארצות הכיבוש הגרמני לבין מראיהם הדל של משוחררי הצבא הסובייטי, שכל רכושם צרור עלוב ובו צנימים וקופסאות שימורים תוצרת אמריקה, שנשלחו במסגרת הסיוע האמריקאי לברית המועצות.<br />בלילה שקדם לבואנו למוסקבה לא עצמנו עין מהתרגשות. ניצול שואה מגיע לבירת המדינה שהכניעה את גרמניה הנאצית, הצילה את חיי, את חייהם של עוד אלפי יהודים ועוד יזכה להיות בקרמלין. הרי זה אירוע שהוא בחזקת נס והתגשמות חלום. הגענו לפרברי מוסקבה, ראינו מרחוק את צריחי הכנסיות ובניינים רבי קומות. הרכבת עצרה בצומת צפופה של פסי רכבת ועליהם אלפי קרונות ובהם אנשי צבא, אספקה צבאית וציוד מלחמתי. בכל השטח עמדו משמרות של יחידות מיניסטריון הפנים, נ.ק.וו.ד, מצוידים בתת מקלעים. קצין מיחידות אלה עבר בין הקרונות והודיע על איסור חמור לעזוב את הקרונות ומי שיפר הוראה זו דינו מאסר. "קבלת פנים" זו הכתה אותנו בתדהמה! ציפינו לבואם של נציגי הקרמלין שידאגו לאכסן אותנו במלון לקראת טקס חלוקת המדליות. מה פירוש לנוכחות אנשי נ.ק.וו.ד. והאיסור לנוע בחופשיות? החלטתי להסתכן וירדתי מהקרון, ובקומה שפופה, רצתי לעבר קרון מטה בית החולים. ראש המטה הקפיטאן קקנין היה תושב מוסקבה, שם התגוררו אשתו וילדיו. הם נפרדו בשנת 1941 כשגויס לצבא ומאז לא ראה את יקיריו. בקרון ישבו מספר חיילות, פקידות המטה וביניהן בחורה יהודיה ממינסק. את שמה אני זוכר עד היום, קלבה גינזבורג. היא הייתה הבחורה היפה ביותר ביחידה וכולם העריצו אותה הן בשל יופיה ובמיוחד על טוב לבה. ממנה נודע לי, שכל בית החולים נוסע למזרח הרחוק במסגרת הכנות למלחמה נגד היפנים. כל הסיפור על חלוקת מדליות במוסקבה הוא שקר וכזב. לשאלתי איפה קקנין ראש המטה , היא סיפרה לי, שלא אפשרו לו לרדת מהרכבת כדי לנסוע לבקר את אשתו וילדיו. אולם, מפקדת המשמר התירה לאשתו להפגש עם בעלה והם התייחדו באחד הקרונות.<br />המציאות אליה נקלעתי גרמה לי לעגמת נפש רבה, וייסרתי את עצמי על כך שלא עזבתי את הקרון בהיותי בוילנה. בקשתי מקלבה שתעזור לי לקבל את תעודת הזהות שלי וכן אישור על כך שאני אזרח עובד בית החולים. בקשתי זאת על מנת שתתאפשר לי ירידה מהרכבת בהזדמנות הראשונה. היא הבטיחה לעשות כמיטב יכולתה לשכנע את המפקד קקנין שימציא לי את מסמכי השחרור. שעות ספורות לאחר שיחתי עם קלבה גינזבורג עזבה הרכבת את התחנה לכיוון מזרח. פסי הרכבת היו עמוסים בשיירות של צבא, וציוד צבאי. משלוחים אלה היו בעדיפות, על כן עכבו את הקרונות שלנו בנתיבים צדדיים בהם עמדנו שעות רבות. הזמן זחל לאט, ניצלתי אותו לפעילות גופנית של ריצה, התעמלות ומשחקי כדורגל.<br />סחר החליפין היה בעיצומו, לאט לאט אזל מלאי הפריטים שהבאנו מגרמניה, אותם החלפנו לבקבוקי וודקה. לא פסקתי משיחות השכנוע עם ידידתי קלבה שתוציא לי את האישור המיוחל. היא אמרה לי שכבר דברה עם קקנין והוא מסרב למסור לי את התעודה. כשבועיים לאחר עזיבת הרכבת את מוסקבה ואנו מתקרבים להרי אורל, מרחק רב ממוסקבה. ניצלתי רגע בו יכולתי לשוחח עם קלבה, אמרתי לה כשדמעות חונקות את גרוני "ניצלתי מהשמדה ואני בודד בעולם, אין לי שום רגשות נקם נגד היפנים שלא פגעו לרעה בעם היהודי. אם לא אקבל את תעודת השחרור, אברח מהרכבת ללא תעודה ואסתכן במאסר ממושך במחנות הגולג." תירגע ואל תעשה שטויות התחננה לפני ידידתי, אני מבטיחה לך שתקבל את המסמכים. ימים ספורים לאחר שיחתנו עצרה הרכבת במסילה צדדית, חושך מסביב, המקום שומם, אין נפש חיה, אין סימן למקום ישוב . אני יושב בקרון ומחשבותי רוקמות את תוכנית הבריחה, כשלפתע נכנסת קלבה לקרון. היא מוסרת לי צרור עטוף בניר עיתון ולוחשת לי באוזן: "מישה, הבאתי לך את כל התעודות הדרושות היה שלום, ותצליח בדרכך." אספתי את רכושי הדל, ירדתי מהרכבת נכנסתי לחורש עצים בו שהיתי עד שהרכבת זזה ממקומה ונעלמה מהאופק. צעדתי כשעה ברגל לאורך המסילה וראיתי אור קלוש מהבהב בחשכה. התקדמתי במהירות לכיוון האור. כשהתקרבתי למקום גיליתי צריף קטן ובו עובד רכבת בודד. הוא נדהם לפגוש בן אדם מסתובב באמצע הלילה במקום מבודד ולא מיושב. הסברתי לו על סיבת שחרורי מצוות בית החולים וכדי למנוע ספקות הצגתי בפניו את המסמכים. הם כללו: תעודת זהות שהונפקה בוילנה, תעודת שחרור מבית החולים והפנייה למרפאת עיניים בגלל מחלה נדירה ומדבקת, תלושי מזון ל– 10 ימים, שיש להציגם אצל קציני העיר, וכסף מזומן של כמה מאות רובלים. פועל הרכבת היה אחראי על הזזת המסילה כדי לנווט רכבות לעצירה במסלול צדדי. הוא אמר לי שיש לי סיכוי לעלות על רכבת שיעדה מערב, כלומר בחזרה לכיוון מוסקבה, ברגע שהיא תעצור פה. ואכן, עוד באותו לילה עצרה רכבת משא שהובילה מטען של עצים. עליתי על פלטפורמה עליה הוטענו בולי עץ, נשכבתי על ערמת העצים ונרדמתי מיד לאחר שהרכבת זזה ממקומה. השחר הפציע וזריחת השמש הפיצה אור וחיממה את עצמותיי וגופי. הייתי זקוק לכך, לאחר שכיבה של שעות על בולי העץ החשופים. מפינה רחוקה של הקרון שמעתי קולות של נשים משוחחות ביניהן. התקרבתי לעברן, כשראו אותי הופתעו ושאלו מבוהלות איך ומתי הגעתי לרכבת. סיפרתי להן את קורות חיי ועל רצוני להגיע לוילנה עיר הולדתי. הנשים סיפרו לי שהן בדרך ללנינגרד, ממנה פונו בעת המצור הגרמני על העיר ועכשיו חוזרות הביתה. הן הוציאו לחם ודגים מיובשים. קבלתי את המזון בשמחה כי כמעט יממה שלא בא אוכל לפי. הרכבת עצרה באחת הערים כדי לפרוק את מטען העצים . ירדנו ממנה וחיפשנו הזדמנות לעלות על רכבת הנוסעת לכיוון מוסקבה. ניצלתי את זמן העצירה כדי לקבל מזון מקצין העיר. בכל תחנת רכבת ברוסיה עומד מיכל עם מים רתוחים הנקרא קיפיאטוק. מזגנו מהמיכל מים רותחים לסיר. לנשים היו קוביות סוכר וקצת מזון. תרמתי את חלקי ממנות קצין העיר וסעדנו את לבנו. החלטנו לא להיפרד עד שנגיע למוסקבה. החלפנו בדרך פעמים מספר רכבות משא עד שהגענו למוסקבה. הנשים סיפרו לי שיש להן קרובת משפחה בפרברי מוסקבה והן מזמינות אותי להצטרף אליהן לביקור. נסענו בחשמלית מרחק שעה ממוסקבה, והגענו לאזור של דצ'ות (בתי נופש) מוקפים עצי פרי ויערות. הבית של קרובי הנשים עמד על שפת אגם, נוף פסטורלי, מקרין רוגע ושלווה. המארחים הכינו סאונה וערכו שולחן שלא זכיתי להסב לשכמותו מזה שנים רבות. הוודקה נשפכה כמים ו"זקוסקה" כיד המלך (שמשמעות המלה ברוסית היא תערובת של מנות פיקנטיות המורכבת מדגים ובשרים.) ישנתי שעות ארוכות לאחר הזלילה והשתייה. לפנות בוקר נסענו למוסקבה. לפי התוכנית היה עלינו להיפרד, הרכבת לוילנה יוצאת מתחנת " ביילורוסקי" והנשים הרוסיות חייבות להגיע לתחנת "לנינגרדסקיה" בדרכן ללנינגרד. הרוסיות החליטו שלא עוזבות אותי עד שאגיע לרכבת לוילנה והחליטו לנסוע אתי לתחנת "ביילורוסקי". את מה שראו עינינו כשהגענו לתחנה קשה לתאר. אלפי אנשים הצטופפו בכל פינות התחנה, בספסלים , המעברים, הפרוזדורים. אנשי צבא, נכי מלחמה, חיילים משוחררים ואזרחים. על יד הקופות תור לאורך מאות מטרים. פה למדתי פרק על הביורוקרטיה של השלטון הסובייטי. מסתבר שלא מספיק שרכשת כרטיס נסיעה יש עוד הליך של "אישרור" הכרטיס. הדבר כרוך בבדיקת הנוסע, האם יש לו רשיון או הפנייה מטעם מוסד או ארגון ממשלתי. ראינו שאין כל סיכוי להגיע לקופות לקניית כרטיס ואישרור הנסיעה, החלטנו לעזוב את התחנה ונסענו במטרו לכיוון הכיכר האדומה, בה מוצב מאוזוליאום של לנין החנוט השוכב בארגז זכוכית. "המטרו" הוא מפעל ראווה למופת של ברית המועצות. כל תחנה ממש ארמון מלכים. שיש, פסלים, ומנורות קריסטל בוהקות באלפי נורות. בכניסה למטרו חקוק באבן: המטרו על שם ל.מ. קגנוביץ (ראשי תיבות לזר מויסייביץ , כלומר לייזר בן משה קגנוביץ) שכיהן שנים רבות כחבר הפוליטביורו וכשר התחבורה הסובייטי. לפנות ערב חזרנו לתחנה. בקשתי מהנשים שיסעו לתחנת היעד שלהן ויעזבו אותי לנפשי, כי אני איכשהו אסתדר, ואצליח לעלות על הרכבת לוילנה. לא בא בחשבון, אמרו הנשים, לא נעזוב אותך עד שנדע שהצלחת לנסוע. לשמחתנו מצאנו ספסל פנוי, התיישבנו לסעוד את לבנו והחלטנו להישאר בתחנה כל הלילה. האוויר בתחנה היה חם ודחוס ספוג ריחות זיעת אדם. היה קשה לנשום, השארתי את המעיל הצבאי שלי, וכמה פריטי לבוש שארזתי בתוך קופסת עץ ששימשה כארגז לפטיפון, לשמירה אצל הנשים הרוסיות, ויצאתי לשאוף אוויר צח בחוץ והבטחתי, שאביא להן גביעים עם גלידה. בדלת הראשית של תחנת הרכבת עמדו שוטרים וחיילי נ.ק.וו.ד. ובדקו תעודות. מסרתי להם את הפספורט ואישור השחרור מבית החולים. החייל קרא לקצין ממונה עליו והקצין דרש שאתלווה אליו. הוא הוביל אותי למשרד של המשטרה באחד מאגפי תחנת הרכבת, שם הוכנסתי לחדר מעצר בו שכבו על דרגשים אנשים שמראה פניהם והתנהגותם העיד שהם פושעים. חלקם היו שיכורים שניבלו את פיהם. כמה גברתנים עשו בכוח חיפוש בבגדים שלי וגנבו את קצת הכסף שהיה ברשותי. רק באמצע הלילה נקראתי לחקירה. החוקר אמר שאני חשוד בריגול, כי המסמכים שברשותי נראים מזויפים. אמרתי לחוקר שאת אמיתות המסמכים אפשר לבדוק ולברר במשטרת וילנה, ובמטה בית החולים שנמצא בדרך למזרח הרחוק. לפנות בוקר חזרתי לתא המעצר. ישבתי בו כל היום. היה זה סיוט בלתי נסבל להיות במחיצתם של חלאות אדם מסוכנים. בלילה הוציאו אותי מהתא והובילו במכונית למטה הנ.ק.וו.ד. במרכז מוסקבה. הפעם היה החוקר בעל דרגה גבוהה, איש עם חזות יהודית שדיבר אתי בנימוס. אמרתי לו אדוני הקצין, הרי אין דבר מגוחך יותר מאשר להאשים בריגול יהודי ניצול שואה ועוד נגד ברית המועצות. כל שנות הכיבוש הגרמני חלמנו על הרגע שנזכה לראות את הצבא האדום מגיע ומשחרר אותנו. חלום זה התגשם, ועכשיו אני עומד לפניך כחשוד, כמרגל? האם נגזר עלי לשבת לאחר שנות הסבל במחנה אסירים סובייטי? הקצין האזין לי בקשב רב. הוא שאל אותי פרטים על ילדותי ומשפחתי, איך היו החיים בפולניה טרום המלחמה. לא גיליתי שאני בן למשפחה בורגנית ושלמדתי בבית ספר עברי. הוא יצא מחדרו. נשארתי לשבת כשעה והרהרתי על ביש מזלי שהסתבכתי עם הנסיעה למוסקבה לקבלת מדליה. היה זה מקסם שווא, תרגיל הונאה שניצל את תמימותי. הקצין חזר לחדר, לפי הבעת פניו הבנתי שיש לו בשורה טובה עבורי. ואכן הוא הגיש לי אישור שחרור ממאסר והיתר לנסוע לוילנה. לחצתי את ידו בחמימות. הוא איחל לי הצלחה. חזרתי לתחנת הרכבת ממנה נלקחתי לחקירה. ירדתי למרתף שמירת החפצים, כי ידעתי שהנשים אצלן השארתי את המעיל והארגז עם החפצים יפקידו את רכושי הדל במחלקת שמירת החפצים. אורכה של המנהרה התת קרקעית היה מעל לקילומטר. ברשותי אין מסמך כלשהו להפקדת החפצים. הלכתי שעות מאשנב לאשנב וניסיתי לזהות את הארגז האדום ששימש במקורו לפטיפון. זה היה ניסיון של חיפוש מחט בערמת שחת. חזרתי לאולם ההמתנה של התחנה, השעה הייתה מאוחרת בלילה, מצאתי פינה, נשכבתי על הרצפה החשופה ונרדמתי. עם עלות השחר יצאתי לרחוב כדי לנסות לקנות מזון ושתייה. לא האמנתי למראה עיני, הייתי כחולם, האם זה ייתכן? שתי הרוסיות באות לקראתי ובידיהן המעיל והקופסה האדומה. התחבקנו והתנשקנו והן לא הפסיקו לבכות מאושר והתרגשות. מאותו רגע כשלא חזרתי לא חסכו במאמצים למצוא אותי. הן פנו למשטרה ולמשרדי נ.ק.וו.ד., אבל לא קבלו שום מידע. יומיים ישנו בתחנה, כיתתו את רגליהן בכל מקום אפשרי לשווא, ושמרו על החפצים שהשארתי אצלן. פה התגלתה במיטבה התדמית של החום האנושי והלב הרחב שהם נחלתו של העם הרוסי. לוויתי אותן לתחנת הרכבת לקראת נסיעתן ללנינגרד וחזרתי לתחנה ממנה יוצאות הרכבות לוילנה. לעלות על רכבת כשאלפי האנשים ממתינים, הייתה למשימה בלתי אפשרית. אני חייב לעזוב את מוסקבה בכל מחיר! הכסף אזל, ותלושי המזון נגמרו. הצלחתי לעבור את הביקורת הקפדנית שהייתה ביציאה לרציף הרכבת. ברחבה שלפני פסי הרכבת שכבו על הקרקע מאות חיילים וביניהם פצועי מלחמה. חיפשתי נכה שאולי בעזרתו אצליח להתגנב לרכבת. עברתי בין מאות הממתינים ועיני צדה בחייל קטוע רגל, השוכב, ולצדו הקביים וצרור חפציו. פילסתי דרך אליו ולמרות הצפיפות התיישבתי על ידו. הוא סיפר לי שהוא מסמולנסק, ומנסה להגיע הביתה, אבל מזה ימים מספר לא מצליח לפלס דרכו לרכבת שמסלולה מוסקבה קניגסברג. התחנות בדרך הם סמולנסק וגם וילנה. ביקשתי ממנו שיאפשר לי להיות המלווה שלו, אולי אצליח יחד אתו לעלות על הרכבת. כשהגיעה הרכבת פילסתי דרך בין ההמון הנדחק שהסתער על פתחי הקרונות, וצעקתי פנו דרך, פנו דרך, אני חייב להכניס לרכבת חייל קטוע רגל. הגעתי לדלת הקרון, הנכה בעקבותי קופץ על רגל אחת, זרקתי את צרור חפציו פנימה, הרמתי אותו על הידיים והבאתי אותו לקרון. בקרונות ברוסיה אין ספסלי ישיבה, אלא דרגשי עץ של 3 קומות משני צדי הקרון. השכבתי את החייל על דרגש הראשון ואני עליתי על דרגש מעליו. כל דקה עד לצאת הרכבת הייתה בעיני כנצח, חששתי שיבואו לחפש את "המלווה" שעלה לרכבת ללא כרטיס נסיעה. השריקה הגואלת ויציאת הרכבת לדרכה הביאו להקלה גדולה. מספר פעמים באו משמרות לביקורת הנוסעים, אבל אצלי היו הניירות כשרים כשחותמת מרכז נ.ק.וו.ד במוסקבה מוטבע עליהן. בתחנת סמולנסק נפרדתי מהחייל הנכה והמשכתי לדרכי לוילנה. לפנות בוקר עצרה הרכבת בוילנה.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3856186840867880682-4304914702103998951?l=historyms.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/09526068272550164252noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-3856186840867880682.post-24950299457727531552009-02-12T19:35:00.000-08:002009-03-18T19:38:33.063-07:00<div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><a href="http://1.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/ScGv5htTQ5I/AAAAAAAAAfo/hap8GVXRKP0/s1600-h/BK801_enl.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5314722438109676434" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 200px; CURSOR: hand; HEIGHT: 160px" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/ScGv5htTQ5I/AAAAAAAAAfo/hap8GVXRKP0/s200/BK801_enl.jpg" border="0" /></a>על הרציף בוילנה מצטופפים אלפי חיילים. כשיצאתי לכיוון בנין התחנה, הבחנתי בקבוצה קטנה של אזרחים. להפתעתי הגדולה הייתה ביניהם משפחת גינזבורג , הורים ושתי בנות שהוגלו לברית המועצות טרם פרוץ המלחמה. הבת הבכורה, חייל'ה גינזבורג, למדה אתי בבית הספר "תרבות" החל מכיתה א'. הוריה היו מכניסי אורחים למופת. הייתי מבאי ביתם שנים רבות. הם עמדו נבוכים ואובדי עצות, לאחר 4 שנות גירוש חזרו לעיר רפאים בה שרדו רק קומץ יהודים. עזרתי להם באיתור אחיו של ראש המשפחה שעבד כרופא באחת מהקליניקות בעיר ובעזרתו הם זכו לקורת גג.<br />מדי יום נפגשנו והעלינו זיכרונות מימי ילדותנו. בני 13 היינו כשנפרדו דרכנו. חייל'ה הייתה הילדה היפה ביותר בכיתה וזכתה באהדה רבה מצד הבנים. עכשיו פגשתי נערה שהתבגרה.<br />על פי הסכם בין ממשלת פולין וברית המועצות, זכאים ילידי האזורים שהיו בשליטת פולניה עד 1 בספטמבר 1939 להגר לשטח פולניה. נרשמתי יחד עם עוד מאות יהודי וילנה לקבלת אישור הגירה. בספטמבר 1945 לאחר ראש השנה, עליתי על רכבת המהגרים שיצאה לכיוון ורשה. החלטתי לנסוע לפולניה, כי היו שמועות ששם נמצאים יהודים מוילנה שגורשו לאסטוניה והגרמנים פינו אותם בחופזה כשברחו ממתקפת הצבא האדום. יעד הפינוי היו מחנות ריכוז בצפון פולניה וגרמניה. קיוויתי למצוא בין הניצולים שפונו את אבא שלי, שהיה אסיר באסטוניה. הייתה לי הרגשה שעוד אזכה לראות את אבא שלי. חלמתי עליו לילות רבים, הלכתי למגידי עתידות ולצועניות שקראו בקלפים. הבשורה שבפיהם הייתה שאבא חולה מאוד, אבל חי ויש סיכוי רב שניפגש.<br />אני עוזב את וילנה, יום חם ומחניק. הקרונות היו מיועדים למשאות ולא לנוסעים. ישבנו שעות וחיכינו לתזוזת הרכבת. יצאתי למזנון הרכבת לקנות שתייה קרה. ניגשתי לקופאי לשלם עבור השתייה והקופאי הוא לא אחר מאשר המהנדס פונסקי, שהיה דייר בבית שלנו בזמן הגטו. הוא עבד עם אבא שלי במנסרת העצים ממנה גורשו הפועלים היהודים לאסטוניה. הוא סיפר לי שאבא נפטר במחנה באסטוניה. הוא מת מתשישות, רעב ומחלות. התבדו הציפיות והתקוות, אין לי נפש חיה בעולם, נשארתי יחיד מכל המשפחה. שקלתי לבטל את נסיעתי ולא לחזור לרכבת, אבל רציתי לברוח מהמקום המקולל הספוג בדם יקירינו. חזרתי לרכבת כשפני שטופי דמעות. ידידי בקרון הוכו בהלם כשראו את שברון לבי.<br />תחנתנו הראשונה הייתה ורשה. מסביב שממה וחושך. מבניין התחנה נשאר גל אבנים ולבנים. על יד המסילה הסתובב עם פנס עובד רכבת פולני. ניגשתי אליו ושאלתי מה נשמע בורשה ובפולניה. הוא ענה לי בזו הלשון: אנחנו מלקקים את פצעי המלחמה ונתגבר לאט לאט, אבל מה שמדאיג אותנו הפולנים הוא הגל הגואה של יהודים שמגיעים יום יום ברכבות שבאות מברית המועצות. יש אומדנים המדברים על מאות אלפים. "הרגעתי" את הפולני המודאג ואמרתי לו אתה טועה. לא מאות אלפים אמורים להגיע, בדרך נמצאים כבר מליוני יהודים שיציפו את פולניה. הגוי הצטלב ומלמל איזה אסון שישמור אותנו האל. קבלת פנים "חמה" על אדמת פולניה, בה הושמדו 90% מ– 3.5 מיליונים מתושביה היהודים.<br />הרכבת עזבה את ורשה ולאחר שעות מספר הגענו ללודז'. בתחנת הרכבת בלודז' פגשנו יהודים נציגי הקהילה היהודית. הם נתנו לנו כתובות של דירות בהן אפשר תמורת תשלום לקבל מקום לינה, והזמינו לבוא למשרדי הקהילה כדי לקבל סיוע ראשון. לודז' היא אחת הערים הבודדות (פרט לקרקוב) שלא ניכרו בה נזקי מלחמה. העיר לא ניזוקה כלל. מערכת החשמל והמים תפקדה כהלכה. בתי קפה ומסעדות היו מלאים בקהל לבוש בהידור. המעבר הפתאומי בין אזור ההרס והחורבן לבין עיר שוקקת חיים ושפע הכה אותנו בתדהמה.<br />מוילנה הגעתי יחד עם בחור שהכרתי בוילנה. שמו היה יונה בנצינובסקי. הם גרו לפני המלחמה באזור כפרי בסביבות וילנה, והיו ידועים כמגדלי ירקות בחממות. הודות לקרבתו לאיכרי הסביבה ולחזותו הארית הוא שרד במשך כל זמן הכיבוש הגרמני. התגוררתי בדירתו לאחר השחרור מספר חודשים ויחד עזבנו את וילנה. לפני נסיעתנו הצליח ידידי לחשוף בעליית גג אחד הבתים בעיר מטמון בו קבר אביו דברי ערך. שטרות כסף בדולרים ורובלים התפוררו, אבל היו שם מטבעות זהב ותכשיטים. יונה קנה בקבוקי וודקה, בגדים חדשים לעצמו וגם שילם עבורי. בלודז' הלכנו לשוק ומכרנו בגדים שהבאנו מוילנה. התחברנו לקבוצת יהודים שהתמחו בהברחת סחורה מאזורים מהם גורשו הגרמנים. החלטנו להצטרף לחבורה זו ולהתחיל להרוויח כסף. </span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3856186840867880682-2495029945772753155?l=historyms.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/09526068272550164252noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-3856186840867880682.post-16977192445013107662009-02-10T19:40:00.000-08:002009-03-18T19:44:42.557-07:00<div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><br /><a href="http://3.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/ScGxWglZIHI/AAAAAAAAAfw/oAo4LazoZ0Y/s1600-h/BK853_enl.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5314724035535904882" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 200px; CURSOR: hand; HEIGHT: 198px" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/ScGxWglZIHI/AAAAAAAAAfw/oAo4LazoZ0Y/s200/BK853_enl.jpg" border="0" /></a>בלכתי ברחוב במרכז העיר פגשתי את מר אריה שפטל מורי מבית הספר תרבות בוילנה. הייתה זו פגישה נרגשת, התחבקנו בחום והעלינו זיכרונות מהימים היפים של וילנה טרום החורבן. כששמע שאני עוסק בשוק השחור ומזה מתפרנס, הוא הטיף לי מוסר, לא יאה לתלמיד בית ספר עברי לעסוק בספסרות. עליך להירתם לפעילות ציונית חינוכית. הסכמתי לנטוש את עסקי השוק השחור. הוא הביא אותי לבניין ברחוב פולודניובה 18, בו שכן קיבוץ ע"ש לוחמי הגטאות. הבית שקק חיים. בכניסה עמדו שני בחורים עם רובים ששמרו על הבניין. בחדר המדרגות שמענו קולות של שירה עברית משירי ארץ ישראל. נכנסתי לאולם שהיה מקושט בדגלים, כרזות בעברית ויידיש. מפה גדולה של ארץ ישראל הוצבה על הקיר המרכזי. עמדתי נפעם והדיבור ניתק מגרוני. חזרו אלי מראות בית הספר "תרבות" בוילנה שהיה מעוז לנוער הציוני בעירנו. הגעתי לחדר המזכירות, לחצתי ידים עם מספר בחורים ובחורות, נשאלתי על קורות חיי ועל לימודי בוילנה ומצאתי בין מדריכי הקיבוץ אנשים שמוצאם מאזור וילנה ומליטא. קבלתי את הצעתם להצטרף לקיבוץ. הבאתי אתי את רכושי הדל שהשארתי בדירה, נפרדתי מחברי, שלא הסכים להצטרף אלי לקיבוץ. קיבלתי מיטה בחדר בו התגוררו מספר בחורים. כבר למחרת שובצתי לסידור עבודה עם עוד קבוצת צעירים, שיצאו לפנות בוקר ליקב שהיה בבעלות יהודית. על שער הבניין התנוסס שלט בפולנית "יצרני יין וליקרים בכחוס" (על שם אל היין המיתולוגי). במפעל עבדו פועלים ופועלות פולנים. מנהל ובעל המפעל הוא ניצול שואה שחזר ללודז' ממחנות הריכוז וקיבל את המפעל שמסתבר שהיה ברשות המשפחה שנים רבות. העבודה הייתה ידנית ברובה, פרט למיתקן מילוי הבקבוקים. מדי פעם לגמנו כוסית ליקר ודאגנו להביא לקיבוץ לעונג השבת בקבוקי יין שקבלנו במתנה מבעל המפעל. את המשקאות חילקנו למסעדות ובתי מלון בעיר. מאחר ולא היה רכב או סוסים במפעל היינו כ"ריקשות" כמו בארצות המזרח הרחוק. דחפנו עגלה עמוסה בקבוקים ללקוחות שהיו מפוזרים ברחבי העיר הגדולה. קבוצת חברי הקיבוץ עובדי היקב נחשבה ל"מיוחסת" ועוררה קנאה. היו לנו הזדמנויות להרוויח כסף שקבלנו כדמי שתייה מבתי המלון והמסעדות. מדי שבוע הגיעו איכרים מהסביבה כדי להעמיס את פסולת הצימוקים וחומרים אחרים ששימשו כמזון משובח לבהמות. עבדנו קשה ביום פינוי הפסולת, אבל קבלנו מהאיכרים חבילות של חמאה, גבינות ונקניקים אותם הבאנו לקיבוץ. ערכנו מסיבות של שתיית וודקה ועל השולחן מזון משובח, בניגוד למזון הדל שהגישו בקיבוץ. מזכירות הקיבוץ החליטה לפרק את חבורת עובדי היקב ולהפסיק את עבודת החברים ביקב, שגורם לשכרות ולהוללות והשפעתו רעה על מורל החברים.<br />חלק מחברי הקבוצה עזב את הקיבוץ והמשיך לעבוד כשכירים ביקב ואני הסכמתי לנסוע לקרקוב כדי להיות בגרעין הקמת קיבוץ "דרור" בעיר. החורף היה בעיצומו, הטמפרטורה מתחת לאפס, קרונות הרכבת לא מחוממים, רוב החלונות מנופצים, רוח מקפיאה חדרה ללשד עצמותי. הגעתי לקרקוב ממש גוש קרח. קילומטרים צעדתי ברגל עד שהגעתי לבית שיועד להקמת הקיבוץ. מצאתי מספר חברים במקום, שהושיבו אותי על יד תנור חימום, השקו אותי בתה חם וכוסיות וודקה. לאחר שינה עמוקה השתפר מצבי והייתי מוכן למשימות שיטילו עלי. מדריך הקיבוץ בהקמה היה בוגר תנועת החלוץ הצעיר, עבד בהכשרות והיה מועמד לנסוע לארץ ישראל. תכניות אלה שובשו עקב המלחמה. הוא ברח לרוסיה וכשהגיע לפולניה נרתם לעבודה במסגרת התנועה הקיבוצית. הייתה זאת תקופה שלפולין הגיעו יום יום רכבות עם יהודים שברחו או שגורשו לברית המועצות. תפקידנו היה להתפרס בתחנות הרכבת הראשיות ולגייס את הצעירים לקיבוצים ולדאוג לדיור וסיוע לבני המשפחה. מקום מפגש נוסף של היהודים שחזרו היו משרדי הקהילות בערים. כל יום משעות הבוקר עד הערב הייתי בחצר ועד הקהילה עושה נפשות בין הנוער שיבואו אתי לקיבוץ. תוך שבועות מספר הגיעו כמאה איש לקיבוץ בקרקוב. לא היה יותר מקום לקליטת הבאים. התחלנו בהקמה מזורזת של עוד נקודות ריכוז.<br />לפי הסכמים בתום המלחמה, קבלה ברית המועצות שטחים נרחבים במזרח פולניה וכתמורה מסרה להם שטחים שהיו שייכים לגרמניה בין הנהרות אודר–נייסה. רוב רובה של האוכלוסייה הגרמנית ברחה מפחד הרוסים ואלה שנותרו אולצו על ידי הפולנים לעזוב את בתיהם והם גורשו לשטח גרמניה המזרחית. ערים שלמות רוקנו מתושביהן. הייתה זאת הזדמנות ליישב אזרחים פולנים שקבלו דירות ובהן ריהוט וברוב המקרים גם בגדים ומרתפי מזון ופחם להסקה. בערים אלה הקמנו עשרות קבוצים ובהם רוכזו מאות צעירים וצעירות. את בעיות הדיור של בני המשפחה פתרנו על ידי מלאי דירות ריקות שהוכנו על ידי פעילי התנועה. פרט למאמצים שהשקענו בקליטת הבאים מברית המועצות ברכבות, התרכזנו במחנות של משוחררי מחנות הריכוז, בעיקר נשים, ששהו בריכוזי קליטה באזור הכיבוש הרוסי של גרמניה. פרט למחזיקי אזרחות פולנית שחזרו לפולניה היו מאות נשים של אזורי ליטא, לטביה וברית המועצות שכניסתן לפולניה הייתה אסורה. הייתה לנו משימה להבריח את הצעירות לשטח הפולני ולקלוט אותן בקיבוצים. הייתי חלק מפעילים שנסעו למקומות בהם שהו הנשים. לפי קשר שנוצר מראש היו באות הצעירות בקבוצות של לא יותר מחמישה איש למקום מפגש. משם צעדנו לתחנת הרכבת. האחראי על תנועת הרכבות במקום היה מקבל שוחד והוא דאג להכניס אותי והבנות לקרון המטען בו לא היו ביקורות של צבא ומשטרה. כשעצרה הרכבת בקרקוב, הבאתי את הבנות לקיבוץ ושם דאגנו לפזר אותן בין קיבוצים שהיו בערים וישובים הסמוכים.<br />פולין הייתה בשליטת המפלגה הקומוניסטית ובה יחידות צבא ומשטרת בטחון פנים. לנציגי הממשלה הגולה שמקום מושבה בלונדון היו מספר שרים בממשלה. היו סממנים של חופש יחסי. כל המפלגות הציוניות חידשו את פעולתן, פרט לבית"רים ולמפלגה הרביזיוניסטית, שהוכרזה כבלתי חוקית. מפלגת "הבונד" היהודית שהייתה אנטי ציונית דגלה כבעבר (לפני החורבן) בבניית חיים יהודיים בפולניה. הם עשו מאמצים לגייס יהודים ניצולים לשורותיהם. חלק גדול של יהודים היוו את גרעין המפלגה הקומוניסטית הפולנית. הפעילות הציונית בפולניה ובמיוחד גיוס הנוער לקיבוצים היוו יעד למלחמת חורמה מצד הגופים האנטי הציונים. לא פעם אף באו הלשנות לשלטונות. ראשי התנועות הציוניות העריכו שהמצב הנוכחי בפולניה הוא זמני, זמן מעבר עד להשתלטות מוחלטת של ברית המועצות על פולניה. קמה תנועת הגירה מסיבית של קיבוצים במסגרת ארגון "הבריחה" רב התהילה, שהוקם על ידי שליחים מארץ ישראל ובסיוע פעילים מקומיים. את פולניה עזבו עשרות אלפי יהודים בנתיבי הבריחה שהובילו לאוסטריה וגרמניה לאזורים בשליטת האמריקאים. נקודות המעבר הבלתי-לגלי היו בגבול עם צ'כיה בדרום ובגבול פולניה גרמניה המזרחית בעיר הנמל שצ'צין (נמל בים הבלטי בצפון המדינה). היעד המיוחל היו נמלי הים התיכון שמשם תוכננו הפלגות אניות המעפילים לארץ ישראל.<br />תנועת "דרור" שהייתה קשורה אידיאולוגית לקיבוץ המאוחד הייתה החזקה ביותר בפולניה. בראשה עמדו ניצולי מרד גטו ורשה יצחק צוקרמן וצביה לובטקין. פוליטית היינו מזוהים עם אחדות העבודה שהתפלגה ממפא"י, שמנהיגה יצחק טבנקין השפיע עלינו, ניצולי השואה, בצורה משמעותית, בגלל האקטיביזם ותמיכתו במאבק המזוין נגד הבריטים והערבים. הפלמ"ח שברובו נשען על הקיבוץ המאוחד היה לנו לסמל וזכה להערצה גדולה.<br />בפולניה שררו באותה עת רגשות אנטי רוסיים ואנטי יהודיים חזקים מאוד. ראשי המסיתים נגד היהודים היו הכמורה הקתולית שהשפעתה על רוב רובם של הפולנים הייתה עצומה. יהודים הותקפו פיזית ונרצחו בעת שבאו לעיירות לדרוש את רכושם שנשדד. היו מקרים בהם נזרקו יהודים מהרכבת הנוסעת ומצאו את מותם. פולניה הייתה המדינה היחידה באירופה בה נרצחו יהודים לאחר מיגור גרמניה הנאצית. השלטון הפולני החדש שנשען על כוחה הצבאי של ברית המועצות לא הצליח למנוע פעולות טרור של כנופיות לאומניות חמושות. בממשלה ישבו מספר יהודים קומוניסטים ותיקים שנוכחותם רק הגבירה את שנאת הפולנים ליהודים. אבל זה היה רק תירוץ, כי השנאה ליהודים הייתה נחלת רוב הפולנים לפני פרוץ המלחמה, ובזמן הכיבוש הגרמני הם שיתפו פעולה עם הרוצחים ושדדו את רכושם של היהודים. בחודש יולי 1946 רצחו אנשי מחתרת פולנים 38 יהודים בעיר קלצה. ראש ממשלת פולניה הזמין אליו את נציגי הקהילה היהודית ואמר להם, שנוכח האסון הנורא הוא פותח את גבולות המדינה ושהיהודים הרוצים בכך יכולים לצאת מפולניה. אלפי יהודים ניצלו את חופש ההגירה והגיעו לאוסטריה וגרמניה.<br />לפני שעזבתי את פולניה נשלחתי מקרקוב להשתתף בסמינר הראשון של "דרור" שהתקיים בקיבוץ לוחמי הגטאות בלודז'. שליחים שהגיעו מהארץ היו המרצים בסמינר. מסיימי הסמינר נשלחו כמדריכים לקיבוצים שהיו מפוזרים כמעט בכל ערי פולניה. אותי הועידו לנסוע לעיר ורוצלב (ברסלאו) בה היה קיבוץ גדול ששכן בבניין שהיה לפני עליית הנאצים לשלטון רכוש הקהילה היהודית. הייתי אחראי לפעילות הלימודית והתרבותית בקיבוץ. ידיעת השפה העברית אותה רכשתי בבית הספר העברי "תרבות" בוילנה אפשרה לי הקמת חוגים ללומדי עברית בהן השתתפו מאות אנשים. ורוצלב הייתה בחלקה הגדול הרוסה עקב הקרבות הקשים שניהלו הגרמנים על הגנת העיר, אבל ברובעים שלא נפגעו השתכנו מאות משפחות יהודיות שחזרו מברית המועצות. הייתה לנו משימה לארגן את הילדים והנוער היהודי שלא חי במסגרת הקיבוצית בחוגים להקניית ערכי יהדות וציונות. הייתי אחראי לניהול חוגים אלה.<br />המבוגרים היו מוזמנים לערבי שירה והרצאות ובשבתות ערכנו שחרית בה השתתפו מאות יהודים. פעילותנו בקרב האוכלוסייה היהודית ובמיוחד בקרב הנוער עוררה רוגז והתנגדות מצד פעילי "הבונד" והמפלגה הקומוניסטית (שפעלה תחת השם פ.פ.ר. ראשי תיבות למפלגת הפועלים הפולנית). למזכירות הקיבוץ הגיע אדם שהציג את עצמו כפעיל המפלגה הקומוניסטית ודרש שאני אתייצב לפגישה עם מזכיר המפלגה האזורי. הגעתי לפגישה במועד שנקבע, המזכיר קיבל אותי באדיבות, שאל על קורות חיי ועבר ל"תכלית". שמע חבר, אני מדבר אליך גלויות. אני יהודי, אבל הדבר נשמר בסוד. יש לנו בעיה חמורה של עוינות מצד רוב רובה של האוכלוסייה הפולנית כלפי השלטון החדש. היהודים חייבים לעזור במיטב יכולתם לבסס את מוסדות המפלגה והממשלה, לכן ביודעי את השפעתך בציבור היהודי תפסיק לנהל תעמולה ציונית שמעודדת הגירה מפולניה לפלסטינה, הצטרף לשורותינו. אנו נקדם אותך, נעניק לך מסלול לימודים והטבות כלכליות. הודעתי לו חד משמעית שלמרות שאנו רוכשים אהדה למשטר, לנו יש משימה לעודד יהודים להגר לארץ מולדתם בארץ ישראל. האם לא מספיק דם יהודי נשפך בפולניה בזמן הגרמנים ולצערנו גם עכשיו? נפרדנו בלחיצת יד ונעניתי לבקשתו שהקיבוצים בעיר ישתתפו בהפגנת תמיכה בממשלה לרגל בואו של ולדיסלב גומולקה , המזכיר הכללי של מפלגת הפועלים (קומוניסטים) בפולניה, שהוא מכהן כשר השטחים המשוחררים (מדובר בשטחי גרמניה לשעבר שסופחו לפולין).<br />בעיר היו ארבעה קיבוצים: קיבוץ דרור, השומר הצעיר ופועלי ציון שמאל. וגורדוניה היה ארגון גג, "הליגה של ארץ ישראל העובדת". קבלנו החלטה לצעוד ביחד. ביום ההפגנה התאספנו בכיכר המרכזית של העיר. הגיעו עשרות אלפי פועלים ואיכרים, ביניהם כ– 500 יהודים. עוד טרם שגומולקה נשא את דברו התייצב כומר על הבמה ופתח בתפילה. כל ההמון הרב כרע על ברכיו ואנו כמובן נשארנו עומדים. מכל עבר השמיעו הערות אנטישמיות מלוות בקללות ואיומים. היה זה אירוע מביש ומעליב, מה עוד שהשנאה בקעה מגרונם של ההמונים שמעליהם התנופפו דגלים אדומים וכרזות של אחוות העמים וחופש למעמד הפועלים. חזרנו לקיבוץ מושפלים וכואבים. הרגשנו שכל רגע על אדמת פולניה ספוגת הדם ושנאת יהודים תהומית נושאת בחובה סכנת נפשות. קבלנו הוראה להתכונן ליציאה לדרך. נסענו ברכבת לעיירה השוכנת על יד הגבול הצ'כי. במקום הייתה נקודת פעילים של "הבריחה". לאחר לינת לילה בקיבוץ המקומי, התפזרנו בעיירה כדי להצטייד במזון וביגוד. בלילה יצאנו ברגל לשטח הררי מכוסה יער עבות. שמרנו על שקט, חל איסור להדליק סיגריות. הדרך הייתה קשה, בחשכה מעדו אנשים ואת הכושלים נשאנו על כתפינו. לאחר מנוחה קצרה המשכנו לדרכנו ועם עלות השחר אמרו המלווים שאנו נמצאים בשטח צ'כיה. חברי הקיבוץ שהיו להם משפחות יצאו יחד אתנו. נוכחותם של מבוגרים וילדים הערימה כמובן קשיים גדולים על קצב ההליכה. עיירת גבול צ'כית שמה נחוד. צעדנו ברחוב הראשי ולא יכולנו להאמין שקיים עולם שונה, ידידותי ומאיר פנים. הייתכן שבמרחק של קילומטרים ספורים מאדמת פולניה חי עם שמפגין יחס אנושי כלפי יהודים? משני צדי הכביש עמדו נשים וגברים שחלקו כיכרות לחם ופירות ולילדים חלב וממתקים. עלינו על רכבת שנסעה לפראג בירת צ'כיה. בפראג נשארנו בקרונות וראינו מרחוק את צריחי הכנסיות ובניני הארמונות. בתחנת הרכבת המתינו לנו שליחי התנועה ומשלחת הצלב האדום הצ'כי שחילקה שתייה חמה וסנדביצ'ים. מפראג המשיכה הרכבת לברטיסלבה, בירת סלובקיה. משאיות הובילו אותנו מהרכבת למרכז העיר. בבניין גדול מוקף חומה שכנו אלפי אנשים בצפיפות ובתנאי תברואה איומים. קבלנו פינה באולם גדול, שהיה גדוש במזרוני קש על הרצפה. המפגש עם תנאי דיור כאלה העכיר את רוחנו וייחלנו לרגע שנעזוב מקום זה. מאות אלפי היהודים שעברו מחנה מעבר זה זוכרים את הכינוי "הוטל דה ונץ" (מלון הפשפשים). היעד הבא היה וינה, בירת אוסטריה. מגבול סלובקיה אוסטריה צעדנו ברגל. היה עלינו לחצות ברגל כמה עשרות קילומטרים בשטח אוסטרי שהיה בשליטת הסובייטים. לאזרחי מדינות הגוש המזרחי נאסרה יציאה לשטח בשליטת האמריקאים. משמרות צבא סובייטי בדקו את היוצאים בצורה קפדנית מאוד. דרכי אירופה היו גדושות בהמוני אדם, בני כל הלאומים שחזרו ממחנות עבודה בדרכם למולדתם. ביניהם אלפי פליטים מיוון, רובם יהודים. פעילי הבריחה הדריכו אותנו שלא נדבר יידיש, פולנית ורוסית. כשישאלו שאלות בעת הביקורת עלינו לקרוא פסוקים מהתפילות, כגון אשרי יושבי ביתך, לכה דודי לקראת כלה, יקום פורקן משמיא, ישקני מנשיקות פיהו ועוד עשרות פסוקים מסידור התפילות. שיחקנו את "התחפושת" היוונית כמיטב יכולתנו. אמצעי הזהירות שנעשו בתום לב להצלחת "הבריחה" הביאו לעגמת נפש שלא ניתנת לסליחה ומחילה. זאת בגלל הוראה להשמיד כל מסמך וכל תמונה או מזכרת כלשהי שעלולה להפליל אותנו. להורות להיפרד מהזיכרון היחיד שנותר מהבית ומהמשפחה היה דבר אכזרי ומכאיב שאין כמוהו. גם במקרים בהם מסמכים או תמונות נמסרו למשמרת בידי שליחי הבריחה הם לא השתמרו. רק בודדים הצליחו לקבלם.<br />הגענו לאוסטריה לאזור שבשליטת האמריקאים ונשמנו לרווחה. הגענו לוינה לבית חולים "רוטשילד" בו התרכזו אלפי פליטים. ( בית החולים הוקם על ידי משפחת רוטשילד). לאחר שהייה של יומיים במקום עזבנו ושמנו פנינו לעיר לינץ לפרבר ווגשייד. הובלנו למחנה מוקף בגדר תיל ומגדלי שמירה. חזרו אלינו מראות מחנות הריכוז, אלא שהפעם היו השומרים חיילים מצבא ארצות הברית. במחנה עמדו עשרות צריפי עץ ובהם דרגשים, מזרוני קש ושמיכות צבאיות. קצין אמריקאי הקביל את פנינו באדיבות אבל בתקיפות והסביר שאנו נמצאים פה בחסות הצבא האמריקאי, חלים עלינו סדר ומשמעת צבאית, אסור לעזוב את שטח המחנה. התקהלות והתנהגות חריגה תיענש בכל חומרת הדין. בסיום נאומו נאמרו דברים שהכו אותנו בהלם. דעו לכם שבחלק מהמחנה כלואים אנשי ס.ס.גרמנים, אנו נעביר אותם בהזדמנות ראשונה ועד אז שלא נעיז להתקרב אליהם, לפגוע בהם פיזית או מילולית. בקשתי מהקצין שיאפשר לי כראש הקיבוץ לשוחח אתו ביחידות. הוא הזמין אותי למשרדו, כיבד בסיגריה ושאל מה רצוני. אמרתי לו שאנו יהודים פליטי חרב ניצולי שואה לא נסכים להיות במחנה יחד עם רוצחי ס.ס. לא מקובל עלינו משטר של בית סוהר ולא נסכים להגבלת חופש התנועה. הוא התקשר בטלפון לממונים עליו ודיווח שהפליטים שהגיעו מסרבים להישאר במקום. לשער המחנה הגיע ג'יפ צבאי ובו מספר קציני צבא. אחד הקצינים היה רב צבאי של הצבא האמריקאי. הוא דיבר אתי ביידיש והבטיח שתוך 24 שעות יסולקו הגרמנים מהמחנה ויבוטל ההסגר ונוכל לנוע בחופשיות. הטיפול בניהול המחנה יעבור מידי הצבא לסוכנות הפליטים של האו"ם, אונר"א. הסכמנו לתנאים. לאחר חיטוי בדי.די.טי. נכנסנו לצריפים, קבלנו מנות קרב של הצבא האמריקאי וארוחה חמה מהמטבח הצבאי.<br />הצריפים היו נקיים, בניגוד גמור לתנאים ששררו בהוטל דה ונץ בברטיסלבה ובית החולים רוטשילד בוינה. היה זה לילה ראשון של שינה עמוקה ושלווה. בבוקר הגיעה למחנה קבוצת יהודים החיים בפרבר בינדרמיכל שבלינץ ומסתבר שהמקום נמצא בשכנות אתנו. רובם של שוכני הרובע הם משוחררי מחנות הריכוז שבאוסטריה. הצבא האמריקאי החרים מהאוסטרים רובע שלם ומסר אותו למשוחררי המחנות. הם גרו בדירות מרווחות, מרוהטות בהידור רב. כשעברתי ברחוב ראיתי התקהלות של אוסטרים בפתח של חנות. שאלתי מה פשר התקהלות זו? הם הסבירו לי שהיום יש חלוקת הקצבת מזון שמגיע מארגוני סעד לפליטים. ליהודים יש עוד מקור של מזון משובח שמחלק ארגון הג'וינט היהודי אמריקאי. הם שבעים ומפונקים ואת הלחם שבהקצבה הם זורקים לפח ואז עומדים ונהנים למראה ההתנפלות של האוסטרים על הלחם, תוך דחיפות, קללות ותגרות ידיים. נקמה קטנה אבל משמעותית לאלה שרק לפני חודשים מספר מתו מרעב. חזרתי למחנה וסיפרתי לחברי על תנאי השפע שהם מנת חלקם של יהודי בינדרמיכל.<br />זרם היהודים שעזב את פולניה הלך וגבר ובאוסטריה וגרמניה הוקמו עשרות מחנות לקליטת הפליטים. גם למחנה שלנו הגיעו קיבוצים מאורגנים ומשפחות מטופלות בילדים. ארגוני הסעד לא היו מוכנים לקליטת זרם אדיר של פליטים. הזעקתי את ועד יהודי בינדרמיכל להירתם למבצע של אספקת מזון לפליטים שרעבו ללחם. הם שלחו משאיות עמוסות בלחם, קמח קופסאות שימורים. בחרתי בנציגי הפליטים לועד שטיפל בחלוקת המזון.<br />חברי פועלי ציון הקשורה לקיבוץ המאוחד שגרו בבינדרמיכל הושיטו לקיבוץ שעמדתי בראשו את מיטב עזרתם. למחנה שלנו הגיעו שליחים מהארץ, חלקם חיילי הבריגדה מארץ ישראל. שליחי הבריחה הכינו מסלולים להעברת אלפי יהודים לאיטליה ולגרמניה.<br />לאחר שהות של כחודש במחנה הצריפים בוגשייד, עזבנו ברכבת לבווריה שבשטח הכיבוש האמריקאי בגרמניה. </span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3856186840867880682-1697719244501310766?l=historyms.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/09526068272550164252noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-3856186840867880682.post-6319747605778116332009-02-08T19:47:00.000-08:002009-03-18T19:50:23.589-07:00<div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><br /><a href="http://2.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/ScGys_5rafI/AAAAAAAAAf4/xHHRnGdAIuI/s1600-h/BK822_enl.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5314725521411238386" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 200px; CURSOR: hand; HEIGHT: 170px" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/ScGys_5rafI/AAAAAAAAAf4/xHHRnGdAIuI/s200/BK822_enl.jpg" border="0" /></a>מחנה אוהלים שהקימו האמריקאים קלט אלפי יהודים וביניהם עשרות קיבוצים שעברו את מסלול הבריחה מפולניה. ממינכן הסמוכה הגיעו לביקור נציגי הועד היהודי ושליח התנועה מהארץ, אברמל גולבר. בשיחתנו הובהר שבמקום הזה נשהה רק זמן קצר ונעזוב למחנה מעבר שנמצא בעיר מינכן בשטח שהיה שייך לצבא הגרמני ובו עשרות בנינים. המקום היה בפיקוח סוכנות הסעד לפליטים "אונר"א". למרות הצפיפות הרבה שרר בו סדר וניקיון. בכל בוקר נסעתי בחשמלית לפגישות עם הנהלת דרור במינכן, בהן תוכננו יעדים להעברת הקיבוצים. אברמל גולבר דיבר אתי על רצונו שאשאר בצוות ההנהלה במינכן, אבל סירבתי לעזוב את הקבוצה אתה יצאתי מפולניה. מבצע העזרה למיליוני פליטים שהגיעו לשטח הכיבוש האמריקאי שבגרמניה היה מפעל אדיר. ראוי שיתואר ולו על קצה המזלג.<br />אוכלוסיית הפליטים שהוגדרו כ P D (DISPLACED PERSONS), כלומר עקורים, הייתה מורכבת מנמלטים משטחי ברית המועצות שרובם שתפו פעולה עם הכובש הנאצי ובצעו פשעים חמורים נגד האוכלוסייה היהודית (מדובר באוקראינים, ליטאים, לטבים ואסטונים). אלפי עובדי כפייה אזרחי ברית המועצות שסירבו לחזור למולדתם, אף הם קבלו סטאטוס של פליטים. במבצע האדיר של הקליטה נשא בעול הצבא האמריקאי (בעזרת הממשל הצבאי), סוכנות הסעד לפליטים UNRA וארגון הג'וינט האמריקאי שפעל רבות בעזרה ליהודים.<br />הפליטים רוכזו במחנות צבא (קסרקטינים של הצבא הגרמני). אוכלוסיה גרמנית שפונתה מבתיה שמשה לקליטת הפליטים. שכונה בעיירה וואסרהלפינגן פונתה אף היא והוקם בה מחנה לפליטים יהודים. לשם נשלחתי יחד עם עוד מאות יהודים. הבתים היו דו-קומתיים, 4 דירות בכל בית עם שטח אדמה שהוקצה לכל דייר. בדירות מצאנו ריהוט, כיריים של גז במטבח, אמבטיה עם דוד חימום על גז. לכל דירה הייתה צמודה חלקת קרקע ששימשה לגידול ירקות ופרות. הגרמנים שגורשו מבתיהם ביקשו רשות לעבד את החלקות. ברוב המקרים הסכימו הדיירים החדשים כי במילא לא היה רצון לטפח את החלקות. כ– 2000 יהודים אכלסו את השכונה, בה היו כעשרה רחובות (חלקם באזור נפרד, שקראו לה השכונה הקטנה). ניהול המחנה הופקד בידי ועד שהתארגן על ידי הפליטים שהגיעו עוד לפני למקום. תוך זמן קצר בחרנו ועד חדש שהיה מורכב מנציגי המפלגות. רשימת פועלי ציון, צ.ס. (ציונים סוציאליסטים), קבלו את רוב הקולות. כיושב ראש הועד מונה חברינו מוטל זילברשטיין שהיה אתי מדריך בקיבוץ דרור בורוצלב שבפולניה. אני קבלתי את תפקיד מזכיר המחנה. היינו אזור אוטונומי עם מוסדות וגופים שניהלו את חיי היום יום של התושבים בנושא הבריאות (מרפאה עם רופאים ואחיות). בית ספר שהוחרם מהגרמנים שימש לילדים בו למדו מאות תלמידים במסגרת חינוך יסודי ומספר כיתות תיכון. צוות המורים היה ברובו מדיירי המחנה, בעלי תואר אוניברסיטאי, וקבלנו תגבור משליחים שהגיעו מארץ ישראל. רשת אורט העולמית הקימה בית ספר ללימודי מקצוע (נגרות, פחחות, מסגרות, מכניקה עדינה וכו'). לשמירת הסדר והמשמעת הוקמה תחנת משטרה יהודית. רוב השוטרים היו יוצאי הצבא האדום (חלקם מהצבא הפולני). נתפרו מדים כשסמל מגן דוד מעטר את הכובעים ואת הסרט שעל השרוול. מחלקת אספקה ריכזה את ניהול מחסני המזון וחלוקתו בין התושבים. את המזון הבסיסי, לחם, קמח, חלב, ביצים, שמן, סוכר וכו' סיפקו מוסדות השלטון המקומי הגרמני. אספקה זו נכפתה עליהם על ידי המושל הצבאי האמריקאי. מקור נוסף של אספקת המזון היו מוסדות "אונר"א" מהם קבלנו דגים ובשר בקופסאות שימורים. ליהודים סיפק הג'וינט האמריקאי דברי מותרות: קפה, שוקולד וסיגריות . האוכלוסייה העירונית הגרמנית חיה בדוחק רב, הם קבלו הקצבת מזון של 800 קלוריות ליום (לעומת 2000 קלוריות שהיו נאלצים לספק למחנות היהודים). המצוקה של האוכלוסייה הגרמנית יצרה שוק שחור ששגשג ובו עסקו לא מעט מתושבי המחנה. הגרמנים מכרו תמורת מזון דברי אומנות, תכשיטים, אלבומים של בולים וכו'. צעירות גרמניות עבדו במשק בית בבתי היהודים במחנה תמורת אוכל שקבלו. העיירה הייתה מרוחקת כ–5 קילומטר מתחנת הרכבת ששכנה בעיר אלן AALEN הסמוכה. בשער המחנה עמדו גרמנים עם תלת אופנועים כדי להסיע את היהודים לתחנת הרכבת בתשלום של כמה עשרות מרקים. (מחיר קופסת סיגריות בשוק השחור היה כ– 120 מרקים). לתושבי המחנה שהתפנקו ונמאס האוכל המשומר, סיפקנו בשר משחיטה "שחורה". את הפרות היו מבריחים בלילות, הפרות נרכשו בעסקי חליפין עם איכרי הסביבה. האטליז פעל על בסיס מסחרי וגבה תשלום מרוכשי הבשר הטרי. השוחט היה יהודי חרדי מהונגריה. פגשתי לראשונה קבוצת יהודים חרדים בלבוש חסידי עם פאות גדולות, קפוטות שחורות ובשבת עם כובעים עטופי פרוות, "השטריימל". באזור וילנה, שכמעט כולם היו "מתנגדים", בחורי הישיבה והרבנים לבשו בגדים רגילים והפאות היו קצרות, קצת מתחת לאוזן. למרות שרוב הציבור היה חילוני, נשמר הצביון היהודי של המחנות. בשבת נאסרה כניסת רכב והשתדלו לא לחלל את השבת בפרהסיה. היה תלמוד תורה, מקווה ובית כנסת. המפלגות הציוניות היו הגורם הדומיננטי בכל מחנות העקורים. גל העלייה הבלתי-לגלית לארץ זרם ללא הרף בהדרכת פעילי "הבריחה" והשליחים מארץ ישראל. אלה שהעדיפו הגירה לארצות הברית, קנדה ומדינות נוספות פעלו במחתרת, כי בעינינו הם נחשבו כבוגדים. העלייה לארץ ישראל הייתה משאת נפשו של הנוער החדור אמונה חזקה בצדקת הציונות ובשלילת הגולה. כמזכיר המחנה הייתי במרכז העשייה בכל תחומי החיים במחנה. עבדתי סביב לשעון, בפיקוח, הדרכה ותאום בין מוסדות הבריאות, הרווחה והתרבות. הופעתי בעצרות בנאומים חוצבי להבות למען העלייה לארץ ישראל בעשרות מחנות עקורים. בגיל 22 הייתי דמות ידועה ונערצת בקרב שארית הפליטה. בפסגת ההצלחה העיב עלי משבר נפשי חמור. מהמדור לחיפוש קרובים קבלתי את הכתובת של דודי (אח אמי) שהיגר לאמריקה בתחילת המאה. שלחתי לו מכתב באנגלית, ובו תיארתי את הזוועות שפקדו את כל משפחתי. כחודש לאחר כתיבת המכתב, הגיע אלי קצין יהודי מצבא ארצות הברית ואמר שדודי הוא איש אמיד המתגורר בלוס אנג'לס. הוא הביע רצונו שאבוא לאמריקה ושליחותו של הקצין קשורה בהליכי קבלת אשורי הגירה לארצות הברית. אמרתי לקצין שאני נחוש בדעתי לעלות לארץ ישראל והאפשרות לנסוע לאמריקה אינה עומדת על הפרק כלל וכלל.<br />גם המאמצים למציאת כתובתה של אחות אבי ז"ל הוכתרו בהצלחה. דודתי קנדה גרה בברוקלין עם בעלה וילדיה. קבלתי ממנה מכתב מרגש בו היא מפצירה בי שאבוא לאמריקה. שם מחכה לי משפחה חמה ודואגת. נודע לי מתוכן מכתבה שגניה בת דודתי נמצאת כבר בארצות הברית הודות לדודה קנדה ששלחה לה את מסמכי ההגירה. ידיעה משמחת הגיעה ששתי אחיות של אבא עדיין בחיים ומתגוררות האחת בניו יורק והשנייה במיניאפוליס. הימצאותם של קרובי משפחה מעבר לים המחכים לי, כשבארץ ישראל אין לי נפש חיה, העמידה בפני דילמה קשה מאוד. הייתי חצוי בין הרצון העז לחיות בחיק משפחה, ובין אמונתי ומחויבותי לרעיון ארץ ישראל. בארץ מתחולל מאבק מר עם הערבים. הישוב הקטן עומד על נפשו. שליחי ההגנה מהארץ הקימו מנגנון גיוס של נוער, שרוכז במחנות אימונים בגרמניה להכשרה צבאית טרם העלייה לארץ. הנהלת מחנות העקורים נרתמה למלאכת הגיוס ולא נרתעה מאמצעי לחץ ופעולות שהיו על גבול הכפייה ומלוות בלחץ כלכלי כדי לאלץ את הנוער להתגייס. במחנה שלנו התגייסו עשרות צעירים וצעירות שנסעו למרכזי האימונים. רובם היו בודדים. נתקלנו בקושי רב לגייס בנות ובנים שחיו עם הורים. ההורים התנגדו בתוקף לשלוח את ילדיהם למלחמה בארץ ישראל. אני עדיין מתייסר ואיני בשל להחלטה ומתלבט בין אמריקה לארץ ישראל. אט אט דלפו שמועות שאני לא נרשמתי לגיוס, זאת הוכחה שערקתי מחובת הגיוס. בין תושבי המחנה קמה מהומה רבתי. כמו אש קוצים התפשטה הידיעה שמיכאל לא מתגייס וכנראה נוסע לאמריקה. המצב היה בלתי נסבל. הציבור היה נסער והכריז: לא ניתן את ילדינו, כל עוד המנהיג והמוכיח בשער לא יפרע את השטר ויתייצב לגיוס. רובם של חברי בהנהלת ועד המחנה, אנשים מבוגרים ומנוסים, אמרו לי בשיחות פרטיות, אל תהסס, תיסע לקרוביך לאמריקה שם תלמד תתבסס, ארץ ישראל לא תברח. אם פעם בעתיד תרצה לעלות לארץ תוכל להגשים את חלומך. מי מחכה לך בארץ? מי יכיר בזכויותיך ובפעולותיך בגולה? לא תהיה לך נפש חיה שתעזור לך בעת צרה. מאמריקה נשלחו אלי חבילות בגדים ומכתבים, בהם דולרים. בכיר במפקדת ההגנה, שעמד בראש מבצע הגיוס בגרמניה, הזמין אותי לשיחה. כשהגעתי הוא אמר לי: מיכאל, אני לא רוצה לשכנע אותך שתתייצב לגיוס. ידועה לי הדילמה הקשה העומדת לפניך, אבל אתה מהווה מכשול רציני במאמצי הגיוס. מנצלים את מצוקתך כתירוץ, לאי הסכמתם להתגייסות ילדיהם. לפניך שתי ברירות. או שתתגייס או שתעזוב מיד את המחנה. לאחר השיחה עם איש ההגנה לא עצמתי עין כל הלילה. אני על פרשת דרכים, לאן אני נוסע? זוהי החלטה גורלית שתקבע את מסלול חיי! קמתי עם החלטה נחושה. עלי לפרוע את השטר. הופעתי בעשרות עצרות ונאמתי על חשיבות העלייה לארץ ישראל. הוקעתי בחריפות את הנוטשים את המחנה הציוני בבחרם בחיי גלות. אין מנוס, אני נשאר נאמן להכרזותי ואני הולך להתגייס. טלפנתי לשליח ההגנה והודעתי על החלטתי. הוא בירך אותי בלבביות ואמר שלא אנקוט בשום צעד, טרם שיבוא לפגוש אותי.<br />האיש הראשון שידע על החלטתי היה יושב ראש ועד המחנה מוטל זילברשטיין. הכרנו בעת פעילותנו בקיבוץ דרור בוורוצלב ומאז לא נפרדו דרכינו. גרנו יחד באותו בית בוואסרהלפינגן. הייתי כבן משפחה מאומץ. מוטל היה נשוי לרבקה חניכת הקיבוץ. היא הגיעה מברית המועצות יחד עם אימא ושני אחים. מוטל היה חסר השכלה, אבל היה איש ביצוע מעולה, וניהל את המחנה ביעילות ובתקיפות. בין כאלפיים דיירי המחנה, הייתה קבוצה שולית של טיפוסים פליליים, שהסבו לנו נזק תדמיתי. הם עסקו בשוד וגנבות לא רק מהגרמנים. פעילותם התפשטה גם לשטח המחנה. המשטרה היהודית נלחמה נגדם ביד רמה, כגון כליאה בבית הסוהר (במרתף המשטרה) או גירוש מהמחנה.<br />השתדלנו במיטב כוחנו לשמור על טוהר המידות, כדי למנוע לזות שפתיים. על לוח מודעות היינו מפרסמים את שמות הזכאים לקבלת בגדים ותוספת מזון מיוחדת (פרט למנות הרגילות). בעבודה ציבורית לצד הסיפוקקיימים גם הרבה מצבים של עגמת נפש, גילויי כפייות טובה והטחת בקורת ועלבונות. לדוגמה: כשהגיעו החבילות ממשפחתי מארצות הברית, לבשתי חליפה חדשה. רק קומץ יהודים שפגשתי אמרו לי תתחדש איזה חליפה יפה אולם רוב הקהל ליווה אותי במבטי הפתעה, וחלקם אף האשימו אותי בניצול מעמדי לרעה בלוקחי חליפה ממחסן הבגדים.<br />הפולקלור היהודי מלא סיפורים על משוגע הכפר. טיפוס זה היה יוצא דופן, חריג מנוכר, ומוחרם. אבל אגדות בלי סוף נרקמו על פיקחותו ושנינותו. גם בוואסרהלפינגן הייתה אישה שהתנהגותה על גבול השפיות, אבל היא השיגה את כל מבוקשה, כש"החכמים" נשארו פעורי פה. והנה כמה "פנינים" מרבקה צימרמן התמהונית. באחד הבקרים היא מגיעה לחדרי בבניין ועד המחנה, מתיישבת על כסא מבקשת כוס תה ושואלת: תגיד לי חבר מיכאל, למה מופיע שמי בלוח המודעות בצורה מעוותת. כשמתפרסמת רשימה של אנשים המחויבים לקבל זריקות חיסון, אתם כותבים את שמי הלועזי CIMERMAN כלומר אני בראשית הרשימה, אבל לחלוקת הביגוד או תוספת המזון שמי רשום ZIMERMAN (בגרמנית) ואז אני בסוף הרשימה? הסתבר שהאישה שנונה ואינטליגנטית "שמשחקת" את תפקיד המופרעת כמכשיר להשגת יעדיה.<br />ניהול המחנה גזל את רוב זמני. הגופים אתם היה לי קשר רצוף, כדי להבטיח הליך תקין של חיי היום יום במחנה היו: המושל הצבאי האמריקאי באזור, הממונה על המחנה מטעם סוכנות הסעד של האו"ם "אונר"א" וראש העיר הגרמני וחבר עוזריו. הודות ליחסים טובים התאפשרה השגת פריבילגיות חריגות.<br />בתקופה זו התגבשו אצלי תכונות של יחסי ציבור מעולים, כוח שכנוע, והשגת מטרות בדרכי נועם. לאחר שנים רבות, עזרו לי תכונות אלה, בתקופת עבודתי בקבוצת כלל, לפתח קשרים מסחריים ופיננסיים.<br />מספר דוגמאות להצלחתי לשפר את תנאי החיים במחנה. קיבלנו אוטובוס להסעת התושבים מהמחנה לתחנת הרכבת וממנה. נהגים במחנה הפעילו את השירות החשוב הזה. הנרשמים לנישואין אצל רב המחנה חייבים היו להתייצב בפני פקיד העירייה עם עדים שהעידו על רווקותם. אישור העירייה אפשר, לפי חוקי גרמניה, עריכת טקס נישואין דתי. לאחר מאמצים רבים סיכמתי עם ראש העיר שבמקום התייצבות עם עדים מספיקה חתימתי כמזכיר המחנה. דבר שהקל מאוד על הזוגות הצעירים.<br />הקולנוע היחיד שהיה בעיירה, התחייב לשריין עשרות מקומות לתושבי המחנה,<br />ולפעמים הקרינו סרטים רק ליהודים. כשעזבתי את המחנה הגעתי למחנה האימונים של ההגנה. התקבצנו שם מאות צעירות וצעירים חדורי רצון עז והחלטה נחושה לעלות לארץ כדי להצטרף לכוח הלוחם לעצמאות המדינה שבדרך.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3856186840867880682-631974760577811633?l=historyms.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/09526068272550164252noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-3856186840867880682.post-14701580559152858162009-02-07T19:54:00.000-08:002009-03-18T19:57:16.811-07:00<div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><br /><a href="http://2.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/ScG0bmCMymI/AAAAAAAAAgA/zcFbP-BmXXQ/s1600-h/BK800_enl.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5314727421433137762" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 160px; CURSOR: hand; HEIGHT: 200px" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/ScG0bmCMymI/AAAAAAAAAgA/zcFbP-BmXXQ/s200/BK800_enl.jpg" border="0" /></a>הבשורה על הכרזת המדינה ,היא מדינת ישראל ב – 15 במאי 1948 הגיעה אלינו בעודנו במחנה האימונים. חגגנו את האירוע בטקסים, בתהלוכות, ובריקודים. המדריכים שליחי הפלמ"ח וההגנה העבירו תדריכים לקראת יציאתנו לדרך. באחד הלילות הגיעו לשער המחנה עשרות משאיות עם סמל הצבא האמריקאי. עלינו על המשאיות, נסענו כל הלילה עד להגעתנו לתחנת גבול בין גרמניה לצרפת. עלינו על רכבת שנסעה למרסיי. בסביבות מרסיי היה מחנה קליטה גדול בו התרכזו אלפי צעירים המחכים לעלייתם ארצה. שהינו במחנה מספר ימם בציפייה לקבלת פקודת הנסיעה לנמל היציאה. קבוצתנו שהגיעה מגרמניה מנתה 500 מגויסים. מוניתי כאחראי לקבוצה. באחד הערבים נקראתי למפקדת המחנה. היו שם עוד כעשרה מדריכי קבוצות. נמסר לנו שעוד הלילה אנו עולים על משאיות ונצא לנמל קטן המרוחק מספר קילומטרים ממרסיי, שם ממתינה לנו אוניה שתפליג לארץ. מפקד המחנה, שליח ההגנה מהארץ, סיפר שקרבות קשים בינינו ובין הערבים מתחוללים בכל החזיתות. קבוצתנו מהווה תגבורת רצינית למאמץ המלחמתי. סיפר שהאונייה תקלוט אלף ומאתיים איש. מונו שני חברים כנציגי העולים, אחד דובר צרפתית וערבית, ואותי מינו כנציג יוצאי פולניה ומזרח אירופה. בחצות הגיעו המשאיות לשער המחנה. בשקט וסדר מופתי עלינו על המשאיות, ולאחר נסיעה קצרה הגענו למזח קטן אליו נקשרה אוניה, למעשה ספינת חופים כשירה לשיט נהרות. בבטן הספינה נבנו דרגשים של שלוש קומות. כמו סרדינים נדחסו שם 1200 איש. החום, הצפיפות והמחנק היו בלתי נסבלים, וזאת עוד טרם שיצאנו לים הפתוח. מפקד הספינה הכריז ברמקול בעברית, ואני תרגמתי ליידיש, פולנית ורוסית. עיקר דבריו היו בנושא נוהלי המשמעת, הניקיון, חלוקת המזון והמים, וכללי זהירות נוכח מטוסי בילוש של האנגלים שטסו לצורך גילוי מעפילים לארץ, וזאת למרות שתם שלטונם בארץ והוכרזה מדינת ישראל. עם אור הבוקר התמלא הסיפון במאות אנשים שרצו לשאוב אוויר צח. הייתה סכנה שהספינה תתהפך. צוות הספינה דאג לפזר את האנשים כדי לשמור על שיווי המשקל של הספינה. רב החובל וחלק מהספנים היו בחורים יהודים ששרתו בצי ארצות הברית. כנציג העולים הייתי צמוד למפקדת הספינה, קיבלתי פינה בתא של צוות הספינה. לעומת התנאים ששררו בבטן הספינה בה שכבו האנשים חצי מעולפים, סובלים מהקאות ובחילות , חולים ב"מחלת הים", התפנקתי יחד עם הצוות באוכל ושתייה שהביאו אתם האמריקאים. האזנתי לשידורי אלחוט מהארץ והייתי מעודכן בחדשות מחזית הקרבות. תרגמתי תוכן השידורים ליידיש, פולנית ורוסית ופעמיים ביום שידרתי את החדשות שהועברו ברמקולים שהותקנו בכל פינות הספינה.<br />כשבוע שטה הספינה במים סוערים. רוב הנוסעים מותשים ומצפים בכיליון עיניים לראות באופק את קו היבשה, היא ארץ ישראל. מפקד הספינה איש הפלי"ם, הזמין אליו את נציגי המעפילים ומסר להם שלא נוכל להגיע לחופי הארץ, כי הוכרזה הפוגה בקרבות בינינו ובין הערבים, ובתקופת ההפוגה אסורה הבאת עולים לארץ. פקחי האו"ם התפרסו בנמלי הארץ לשמור על תנאי הפסקת האש. שהינו יומיים מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל, יומיים אלה היו בעינינו כנצח. העצבים נמתחו עד לקצה הסיבולת. עם שחר של ה –11 ביולי 1948 התבשרנו שתמה ההפוגה בת 10 הימים ואנו שטים לעבר נמל חיפה. כל מי שהיה מסוגל לעמוד על רגליו התקבץ על סיפון הספינה, המבטים של כולם מופנים לאופק בציפייה דרוכה. כשהתגלו גבעות הכרמל שטופי השמש, פרצה שירת התקווה אדירה מפי כאלף גרונות. דמעות גיל שטפו את פנינו, רגע של אושר עילאי עטף את כולנו. הספינה "מלה" נקשרה למזח של נמל חיפה. תחילה הורידו את החולים לחוף ולפי סדר שנקבע מראש עוד בהיותנו בהפלגה ירדנו מהספינה. בנמל חכו לנו אנשי צבא , פקיד סוכנות וקהל סקרנים. הבחנתי באזרח שבידו שלט מיכאל שמייביץ. ניגשתי אליו ובשיחתנו הובהר שהוא נציג מזכירות הקיבוץ המאוחד ובא לקחת אותי לקיבוץ יגור בו נמצא גרעין של יוצאי דרור ובראשם יצחק צוקרמן וצביה לובטקין ז"ל. סירבתי לעזוב את מאות מגויסי גח"ל (גיוס חוץ לארץ) שבאו אתי במטרה להצטרף לצבא כלוחמים. עלינו על אוטובוסים שחכו בפתח הנמל. הגענו למחנה עולים שעל יד פרדס חנה. מצאנו במחנה אלפי אנשים, ביניהם משפחות מטופלות בילדים. למחרת הגיעו למחנה קציני גיוס מצה"ל שהתחילו ברישום של כל חייבי הגיוס. מאות צעירים וצעירות שהתגייסו הובאו למחנה מיון וקליטה בבית ליד.<br />במחנה מצאנו אלפי מגויסים מכל הגלויות. לצד היידיש, הפולנית, הרוסית, הרומנית, ההונגרית, שמענו את שפתם של יוצאי צפון אפריקה, שחלקם דברו צרפתית. עברנו בדיקות רפואיות, נקבעו לנו אחוזי כושר. קבלתי כק/97 פרופיל הגבוה ביותר. במשרד המחנה חילקו תעודות המאשרות את גיוסנו לצבא. קבלנו חופשה של 48 שעות טרם שנעבור את טקס ההשבעה, קבלת המדים והעברה ליחידות השונות. נסענו בטרמפים לתל-אביב. חברים שהיו אתי במחנה וואסרהלפינגן תכננו לפגוש קרובי משפחה "ותיקים" שגרו בתל-אביב. מצאנו את הכתובות של הקרובים שהיו פזורים בכל חלקי העיר, החל מרחוב בן יהודה עד לשכונת שפירא. הליכה ברגל של קילומטרים רבים, בחום ולחות של תל-אביב בחודש יולי התישה את כוחנו. חיפשנו מקום לינה. סיור של משטרה צבאית הפנה אותנו למשרדי קצין העיר ששכנו ברחוב פינסקר פינת אלנבי. קבלנו הפנייה למלון בשפת ימה של תל-אביב. מלון זה משמש עכשיו למגורי הפועלים הזרים. לאחר שנרדמנו נשמעה אזעקה ונשמעו קולות נפץ. עובדי המלון דפקו על הדלת וציוו שנרד למקלט כי המצרים מפציצים את תל-אביב.<br />המפגש הראשון עם ותיקי הארץ גרם לנו להלם ומפח נפש. רקמנו חלומות על מפגש עם יהודים בעלי לב חם שיקבלו את העולים שבאו מהשואה באהבה, הבנה, עידוד ורצון לעזרה. אולם המציאות הייתה שונה. חלקם אמרו בגלוי, שלו היינו עוזבים את הגולה ועולים לארץ, היו היהודים מצילים את חייהם. נוכח סיפורי הזוועה שעברנו, הגיבו בתיאור החיים הקשים בארץ, על חוסר עבודה, מצוקה ורעב ועל ההתנכלויות מצד הערבים. שארית הפליטה שעלתה לארץ כדי להלחם ולבנות אותה, גזרו על עצמם אלם, הס מלהזכיר את השואה. חלקם אף התביישו לדבר על כך.<br />הניכור והאדישות שגילו כלפינו "הותיקים" גרם לעגמת נפש ואכזבה רבה. הרגשנו רגשי אשמה שהיינו בשואה, סגרנו על מנעול ובריח את סיפור השואה וכשהקמנו משפחות ונולדו ילדים המשכנו בהשתקת הנושא הכאוב. נשאנו את כאבנו והפצע העמוק שנפער בנפשנו בתוך תוכנו פנימה. הממסד הפוליטי תרם לא מעט לאווירת האדישות לסבלו של העם היהודי באירופה. למרות האכזבות והתסכול לא התנפץ חלום ההגשמה הציונית. רוב רובה של עליית שארית הפליטה מאירופה עשתה מאמצים כבירים לקראת השתלבותה בחיי המדינה הצעירה. תרומתה בכל תחומי החיים מהצבא עד לסקטור התעשייה והבניין, בחיי התרבות והמדע, הביאה להישגים כבירים. היינו חדורי מוטיבציה ואמונה שפה מקומנו למרות הקשיים, המלחמה, והמחסור, שהיו נחלת כולנו. רק לאחרונה זכה נושא תרומת ניצולי השואה להקמת המדינה וביסוסה לסיקור, מחקר והוקרה. אבל חלק מהעולים לא השלים עם המציאות הקשה ועזב את הארץ. רובם חזרו לגרמניה ושוב היו לפליטים שחכו להזדמנות הגירה לארצות הברית וקנדה.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3856186840867880682-1470158055915285816?l=historyms.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/09526068272550164252noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-3856186840867880682.post-82885763467893167892009-02-06T19:59:00.000-08:002009-03-18T20:04:23.343-07:00<p dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><br /><a href="http://2.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/ScG2IvQIbEI/AAAAAAAAAgI/FL30iRXY47c/s1600-h/bk788_enl.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5314729296513231938" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 200px; CURSOR: hand; HEIGHT: 158px" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/ScG2IvQIbEI/AAAAAAAAAgI/FL30iRXY47c/s200/bk788_enl.jpg" border="0" /></a>מבית ליד נשלחתי למחנה של חיל הנדסה שהוקם בשטחים החקלאיים של רמת השרון. מחנה אוהלים שימש לנו כמגורים. בחודשי הקיץ הלוהטים לא הפריעו לנו התנאים באוהל. עם בוא החורף והגשמים קרסו האוהלים ונחשולי מים הציפו את המיטות . היינו רטובים עד לשד עצמותינו. במחנה הוקמו בתי מלאכה: נגריה, מסגריה ושירותי עזר. שובצתי לכיתת שמירה על שבויים ערביים. פעילות זו הייתה מתישה ומשעממת וחיפשתי דרך איך לצאת מכיתת השמירה. הגעתי לראיון עם רס"ר המחנה יוסקה גם. הוא מאוד התרשם מהעברית הטובה בה שלט עולה חדש חייל גח"ל. אני אדאג לך שלא תישאר הרבה זמן בתפקיד השמירה ואכן הוא קיים את הבטחתו. בשיחתנו אמרתי לו שיש לי רשיון נהיגה שהוצאתי בגרמניה, כי נהגתי ברכב שהיה צמוד להנהלת המחנה. הוא הציע לי לעבוד כעוזר לנהג. הנהג עשה לי טסט (מבחן) בטנדר של עודפי הצבא הבריטי. היה זה "בדפורד" תוצרת קנדית עם הגה מצד ימין. נהגתי מרמת השרון עד הרצליה, הכל עבר ללא תקלות. כשחזרתי לשער המחנה פגעתי במשקוף השער. לרוע המזל הייתה למשקוף זה צמודה עמדת הש.ג. החייל שהיה בשמירה ניצל ללא פגע ואותי העמידו למשפט המפקד שהעניש אותי בריתוק למספר שבועות והודחתי מתפקיד העוזר לנהג. מעונש הריתוק לא סבלתי, כי במילא לא היה לי לאן לצאת בזמני החופשי. את הסיפור של התאונה שלי עם ה"בודקה" של הש.ג. "בלעו" ילדי ואחר כך נכדי בסיפוק רב ולא מחמיצים אפילו היום את ההזדמנות לשמוע הלוך וחזור את הרפתקת מבחן הנהיגה.<br />פגישה אקראית עם טבח המחנה שהיה חניך שלי בקיבוץ דרור בקרקוב הביאה לשינוי קוטבי במהלך חיי. שמעתי ממנו שהוא נשוי, מתגורר בשיכון של עולים חדשים בהרצליה. בזמנו החופשי הוא עובד בצבעות יחד עם שותף. ברצוני להכיר לך בחורה יפה, גיסתו של השותף שנמצאת עכשיו ברמת השרון אצל אחותה (אשת השותף). כמקום מפגש להיכרות עם הבחורה נקבע מועדון הריקודים של הועד למען החייל בהרצליה. "השדכן" ועוד מספר חיילים מהבסיס אליהם הצטרפתי באו למועדון. ישבנו, התבוננו בזוגות הרוקדים. "השדכן" לחש לי והצביע לכיוון הבחורה החיננית שרוקדת עם חייל בלונדיני. ממבט ראשון חטוף התרשמתי מיופיה ומהופעתה המקרינה טוב לב וגם אופי חזק. ידעתי שהבחור שרוקד אתה מחזר אחריה תקופה ארוכה, ללא רצון מצידה להיענות לחיזוריו. נודע לי גם שהיא ניסתה פעמים מספר להפסיק את הקשר ביניהם. ידיעת העובדות עזרה לי בהחלטתי לגשת ולהזמין אותה לריקוד. בעת הריקוד החלפנו מספר מלים ללא משמעות מיוחדת. סתם שיחת נימוסין בלתי מחייבת. כשהחזרתי אותה למקום אמרתי תודה רבה, היה נעים מאוד ולהתראות. באותו לילה נדדה שנתי וחשבתי על הבחורה. הייתכן שהתאהבתי ממבט ראשון? כל הסימנים העידו שאכן זהו המצב. כתבתי מכתב בו אני מביע את רצוני העז לפגשה שוב ושאני רוכש לה רגשי חיבה. העברתי את המכתב באמצעות "השדכן" טבח המחנה. ימים עברו מבלי שקבלתי תשובה. החלטתי לבוא לראות אותה בבית אחותה בו התגוררה. הגעתי לבית, לבי הלם בחוזקה והייתי מאוד נרגש. דפקתי על הדלת ובפתח עמדה אישה בלונדינית נאה עם תינוק בזרועותיה. הבנתי שזו אחותה. היא הזמינה אותי לשבת ושאלה מה סיבת בואי. סיפרתי לה על ערב הריקודים, מפגשנו הראשון ועל רצוני לראותה. פולה נעדרה מהבית כי עבדה בשדה אצל אחד האיכרים. אסתר אחותה סיפרה לי על חיזוריו של החייל אתו הייתה במועדון הריקודים. על כך שאינה רוכשת אליו חיבה ולא פעם דרשה שיפסיק את הקשר ביניהם. היא חקרה אותי בשיחה גלויה על עברי, משפחתי והשכלתי. התרשמתי שעשיתי רושם טוב. שיחתנו קלחה בחופשיות. התינוק כבן שנה שהחזיקה בזרועותיה הושיט את ידיו אלי מאותת שרצונו שאקח אותו מאמו. האבא שלו היה מגויס. אסתר אדז'יה ספרה לי שפולה אחותה הגיעה ארצה עם קבוצת נוער ניצולי שואה, ובמסגרת עליית הנוער נשלחו לקיבוץ רמת יוחנן. אושר לה חופש בקיבוץ והיא באה לרמת השרון כדי לעזור לאחותה בטיפול בתינוק. חזרתי לבסיס עם הרגשה טובה. הפגישה עם אדז'ה חיזקה את רוחי. החלטתי שרצוי להמשיך במאמצי החיזור ויש תקווה להצליח.<br />קצין המנהלה בבסיס הזמין אותי למשרדו. התבשרתי שאני מקבל מינוי כאחראי על השקם שמוקם בבסיס, ועלי להתייצב במשרדי השקם ביפו לקבלת תדריך. צריף עץ ששופץ שימש למכירות השקם וכמקום מפגש של חיילי וחיילות הבסיס בשעות הערב. בשעות היום הייתי די חופשי פרט לשעה אחת בצהרים בה נפתח השקם. סידרתי פינת שינה במיטה מתקפלת, שינוי מהותי לעומת האוהל המחניק בקיץ והקר והרטוב בחורף. כדי לפגוש את פולה הלכתי למקום עבודתה בשדה. הבאתי בקבוק שתייה, וופל מצופה שוקולד והחלפנו מספר מלים בלבד, כי היא הייתה שקועה בעבודת השדה. כובע קש גדול על ראשה שימש מגן מהשמש הלוהטת. מכנסיים קצרים וחולצה חשפו את ידיה ורגליה שהיו בצבע השוקולד מרוב שיזוף. היא נראתה כתמונת פרסומת של הקרן הקיימת שעוד בגלות הלהיב אותנו כסמל של הנוער הארץ ישראלי החסון והבריא. אהבתי אליה הלכה והתגברה. היא התנהגה אלי בהסתייגות, אבל באדיבות ואפילו בחיבה מסוימת. היחסים הלכו והתהדקו. מדי יום מצאתי הזדמנות לקפוץ לראותה במקום עבודתה בשדה. לפעמים מאוחר בלילה בביתה ובערבי שבת יצאנו למועדון הריקודים. כשהעבירו את המחנה מרמת השרון לסרפנד (צריפין) לא הייתה עוד הזדמנות לפגישות יום-יומיות. אבל הפרידה רק העצימה את קשר האהבה בינינו. הייתי מזדמן מדי פעם עם רכב צבאי. לאחר שנה וחצי של קשר בינינו החלטנו שנבוא בברית הנישואין. איפה נגור? הרי אין לנו קורת גג. התרוצצתי בין משרדי הצבא והסוכנות היהודית אך ללא תכלית. באמצעות ידידים נודע לנו על דירת חדר ביפו, בו מתגוררת משפחת עולים שברצונה לרדת מהארץ. כתנאי לעזיבת הארץ עליהם למסור את הדירה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים (רכוש ערבי נטוש). במטה חיל הנדסה הצלחתי לקבל המלצה שאקבל את הדירה שתתפנה. הדייר שעוזב דרש ממני תשלום עבור הריהוט שבחדר. היה זה חדר שינה מעץ אגוז תוצרת גרמנית שהביא אתו כשעלה לארץ. הצלחתי לקבל הלוואה מקרן קליטת עולים . את תאריך החתונה קבענו ל– 3 בינואר 1950 . נרשמנו לנישואין אצל הרב של רמת השרון. כנהוג היה עלי להביא שני עדים להוכחת היותי רווק. כשהגעתי לרב לשיחה נודע לו, שאני ממשפחת רבנים ושאח סבי הרב אברהם דרושקיביץ היה מראשי ישיבת וולוזין בה למד הרב. עוד אנו עסוקים בתכנון החתונה חליתי ואושפזתי בתל השומר. מזה זמן רב סבלתי מהקאות וכאבי בטן. ירדתי חזק במשקל. ועדה רפואית בצבא החליטה על האשפוז. הייתי אז בחופשת שחרור. כשאני חושב היום על אותם ימים קשים שעברו עלי אני מתאר לעצמי איזה סבל עברה פולה, הכלה המיועדת הולכת לחופה עם בחור חסר מקצוע ובסיס כלכלי, ובנוסף עוד חולני. לו היו לבחורה הורים, אין ספק שהיו מתנגדים לנישואין. לאחר שבועיים שוחררתי, כשהאבחנה היא דלקת כרונית בקיבה. כעת היו דורשים מהצבא פיצוי כספי, או קביעת אחוזי נכות, אבל אז היו זמנים אחרים, בהם העם רצה לתרום למען המדינה הצעירה ומוכן היה לחיי דוחק ומחסור. אולם מועצת הפועלים ברמת השרון נקבע כמקום לחתונה. הבית עומד על תלו עד עצם היום הזה. רוב המוזמנים היו מצד הכלה. היו אלה חברי גרעין רמת יוחנן. לאחר החתונה הם חזרו ברגל לתל-אביב, כי אוטובוס אגד האחרון יצא בשעות הערב המוקדמות. שירה וריקודים עד השעות הקטנות של הלילה בקעו מאולם החתונה, ובטוח ששנתם של איכרי רמת השרון נדדה באותו לילה. חובה לתאר לדור העכשווי, מהן המתנות שקבלו זוגות לחתונתם: סירים, תבניות לאפיה, פסלונים מגבס, ברובם זוג יונים מתנשקים. מהאיכר מעבידה של פולה קבלנו מערכת לקפה, ספלים וצלחות . על ירח דבש לא חלמנו באותם הימים. פולה עבדה בבית חרושת כיתן כפועלת, ואני מכרתי עיתונים בקיוסק של רשת פלס. היה זה מקום עבודתי הטרי. מספר חודשים לפני החתונה לאחר השחרור מהצבא סדרו לי על ידי קשרים עבודה במשמר האזרחי של תל-אביב. היה זה ארגון שהוקם במלחמת העולם השנייה והיה בניהול עיריית תל-אביב. יום לפני החתונה מסרתי למנהל המשרד ולמספר עובדים הזמנות לחתונה. בגמר יום העבודה נכנסה לחדרי מזכירת המנהל ומסרה לי מעטפה. החלטתי לפתוח את המעטפה לאחר החתונה בנוכחות אשתי הטרייה כדי שיחד נתרגש מהמתנה שקבלתי מהמשרד. פתחנו את המעטפה ומה מצאנו? מכתב פיטורין שמודיע על הפסקת עבודתי תוך 7 ימים מיום מסירת המכתב. לא אשכח את האיוולת וגסות הרוח של המעביד, שמצא עיתוי "מצוין" כדי למסור את מכתב הפיטורין.<br />תקופת העבודה כמוכר עיתונים ברשת פלס הייתה כאמור "טבילת האש" הראשונה כאזרח במדינת ישראל. הקיוסק היה ממוקם בצומת הסואנת ביותר בתל-אביב בתחנה המרכזית הישנה. כל נוסע באוטובוס חלף על פני הקיוסק בו מכרתי אז עיתונים. נוסעי התחבורה הציבורית היו רוב רובם עולים חדשים. בעמדי בדלפק זכיתי במאות לחיצות ידיים וקריאות שלום, מצד אנשים הרצים לרציפי האוטובוסים. היה זה הקהל "שלי" שבעשרות מחנות העקורים, ריכוזי נוער ובקיבוצים הופעתי לפניהם באין ספור פגישות, עצרות, מפגנים בנאומים חוצבי להבות ולהט ציוני למען העלייה לארץ. הרגשתי הייתה איומה נוכח המוני האנשים שהכירו אותי מימי הזוהר, ובארץ הגיע לדרגת מוכר עיתונים. בקשתי ממנהל החברה העברה לסניף אחר ונימקתי זאת בסבל נפשי שגורם לי מקום הקיוסק בתחנה המרכזית. בקשתי נתקבלה והעבירו אותי לחנות של פלס ברחוב אלנבי פינת פינסקר (בניין פסג' פנסקר). לחנות הספרים הייתה צמודה פינה בה נמכרו עיתונים וכתבי עת מכל העולם. קהל הקונים, שרובו התגורר באזור היוקרתי של תל-אביב, בא לא רק לקנות עיתון אלא הם עיינו בכתבי העת ומגזינים שהובאו לארץ. בין לקוחותי הקבועים היו אלתרמן, שלונסקי, פקידי עירייה בכירים, פוליטיקאים, חברי כנסת ושרים. בשיחות אתי התפלאו מידיעת השפה העברית שהייתה שגורה בפי עוד מימי בית הספר תרבות בוילנה. באחד הבקרים הגיעו לקיוסק שלושה אנשי צמרת אחדות העבודה, אהרון ציזלינג, ישראל בר יהודה ובנקובר. ביליתי במחיצתם הרבה שעות בעת שהגיעו כשליחים למחנות העקורים בגרמניה. לא האמנתי שזכרו אותי מתקופה זו ובהיסוס אולי טעות בידם, שאלו האם אתה הוא מיכאל שהיה ממנהיגי שארית הפליטה בגרמניה? במבוכה עניתי שאכן אני הוא. בר יהודה (שהיה שר בממשלת ישראל) אמר לי: תגיד מיכאל איך הגעת למעמד של מוכר עיתונים? אתה איש הארגון, הנואם המחונן מתבזבז במקום לתרום לתנועה ולמפלגה. אני רוצה שממחר תקלוט את הבחור בסניף המפלגה בתל-אביב הוא אמר לבנקובר (איש רמת הכובש) שהיה מזכיר סניף תל-אביב. התחלתי לעבוד בסניף המפלגה ברחוב ברנר כעוזר לגזבר. לקראת מערכת הבחירות לכנסת ולעיריות נשלחתי למטה אזורי בו נכללו הרחובות שדרות רוטשילד, שינקין, אחד העם וכל הסמטאות והשדרות שבסביבה. תפקידי היה ביקורי בית וחלוקת חומר תעמולה וניהול שיחות שכנוע. במטה הייתה כרטיסיה ובה שמות של בוחרים פוטנציאלים. בשעות הבוקר עבדתי מספר שעות במשרדי המטה, ובשעות הערב עד מאוחר בלילה ביקרתי בעשרות דירות. היה זה עבורי מפגש ישיר עם ותיקי הישוב, אנשי המעמד הבינוני שחיו בדירות מרוהטות שנראו בעיני כארמונות פאר, לעומת החורבה היפואית בה התגוררנו, ללא חשמל, שירותים ומטבח. אני נושא אתי עד עצם היום הזה חוויות ממפגשים יוצאי דופן בהם נתקלתי בעת ביקורי הבית. הגעתי לכתובת בדירה בשדרות רוטשילד. כבר בחדר המדרגות המואר מכוסה בשיש החסרתי פעימה. מה יש לי לחפש בבתים של אצולת הממון התל-אביבי? אבל הסקרנות דרבנה אותי להמשיך וצלצלתי בדלת. את הדלת פתח לי גבר לבוש הדר בשנות החמישים לחייו. במה אוכל לעזור לך? הוא שאל. תסלח לי אדוני כנראה שנפלה פה טעות. אני באתי מטעם אחדות העבודה לשכנע בוחרים לקראת הבחירות, אבקש את סליחתך ופניתי לדלת היציאה. הוא הזמין אותי שאכנס לסלון, כיבד אותי בכוס תה . ישבתי מוקסם ומלא התפעלות. בחדר היה ריהוט כבד ויקר. תמונות, אגרטלים, תצוגה של חרסינה וקריסטלים בארונות זכוכית, שטיחים פרסיים על הרצפה, נברשת קריסטל שרואים בארמונות בלבד הפיצה אור חזק. שפשפתי את עיני, האם כחולם אנוכי? כך חיים בארץ ישראל? המארח ראה את מבוכתי ולשאלתי איך הגיעה כתובת שלו למפלגת השמאל ועוד רשום כאוהד? הוא אמר שכיבואן של חומר גלם יש לו עסקים עם קיבוצים רבים שהם לקוחותיו. ומהיבט מסחרי טהור הוא תורם להם כסף אבל כמובן שאידיאולוגית הוא שייך לצד השני של המפה הפוליטית.<br />כתובת נוספת בשדרות רוטשילד אליה הגעתי חרוטה היטב בזיכרוני. בכניסה לחדר המדרגות ישב בפינה סנדלר ותיקן נעליים. שאלתי אותו באיזה קומה גר אדם שהיה ברשימת הביקורים שלי. מה מטרת הביקור אם מותר לי לדעת? עניתי שבאתי מטעם אחדות העבודה בקשר לבחירות. הוא פרץ בצחוק! הרי זה הבעלים של הבניין, בורגני עשיר וקמצן, אין לך מה לחפש אצלו. מה עוד שהוא גר בקומת הגג (מעליות לא היו אז) חבל על הרגליים שלך. הסקרנות עודדה אותי לעלות ולפגוש את האיש. צלצלתי בפעמון בהיסוס רב וציפיתי לטריקת דלת כשישמע מטעםאיזה מפלגה הגעתי אליו. להפתעתי הרבה הוא קבל אותי בחביבות. הוזמנתי לבוא ולשבת. בשיחתנו התברר שהוא עובד חברת החשמל וחי בדירה בגפו. בדירה היו שני חדרים, מטבח ושירותים. הם נבנו כתוספת על גגו השטוח של הבית של 4 קומות. אתה בטח סקרן איך הגעתי להיות בעלים של הבית הוא שאל. כעובד חברת החשמל הוא הצטרף לעוד קבוצת עובדים שרכשו בכספי הלוואות שהעמידה הנהלת החברה בתנאי החזר מצוינים שטח קרקע בו נמצא עכשיו כיכר דיזנגוף. על השטח שלי ושל אחי, אף הוא עובד חברת החשמל, עומד עכשיו בנין קולנוע אסתר. בכספי מכירת המגרש בנינו את הבית בשדרות רוטשילד. בזמן המנדט האנגלי קבלנו שכר דירה שאפשר חיים טובים. עכשיו הדיירים המוגנים משלמים שכר דירה שאינו מכסה את תשלומי מסי העירייה. אני מתבייש לספר לך שאיני מסוגל לממן עבודות גננות וניקיון, לכן אני מנקה בלילות את החצר. הדיירים הם בעלי הכנסות וחוגגים על חשבוני, ואני נחשב הגביר והנצלן והם "המסכנים". בחורצ'יק בוא נעשה חיים. נשתה כוסית קוניאק, יש לי נקניק תוצרת חוץ אני אכין סנדביצ'ים, נבלה קצת בשיחה, כי עיניך רואות שאני בודד ומשועמם. ספרתי לו על קשיי הקליטה ועל תנאי הדיור ובמיוחד אנו סובלים מהעדר חשמל. מה אין לך חשמל? בושה וחרפה איך קולטים עולים שבאו כמתנדבים לצבא להלחם במלחמת השחרור. אני מחר בבוקר מסדר עם אחי, שהוא מנהל אזור יפו מטעם חברת החשמל, ויהיה לך חשמל. אלה לא היו הבטחות סרק. תוך פחות מחודשיים העמידו עמודים ובזכותי כל הסמטה חוברה לרשת החשמל. לא עוד עששית הנפט המעלה עשן! יש אור בבית. רכשנו מכשיר רדיו, מה עוד חסר לזוג צעיר במדינת היהודים? והבשורות הטובות הולכות ברצף. פולה ספרה לי שנעצר לה המחזור והיא חושבת שנכנסה להריון. ביקור אצל הרופא אימת את דבר ההריון. מצבנו הכלכלי ותנאי הדיור לא אפשרו לידת תינוק ופולה עשתה מאמצים כדי להפסיק את ההריון, שלא צלחו. החלטנו שכנראה הגורל הועיד לנו שיהיה לנו תינוק. אז בואי נברך על כך ושיהיה בשעה טובה! נראו כבר סימנים של ההריון והבטן התחילה לגדול. היא התביישה בהריון. איזה זמנים תמימים היו אז. היא המשיכה לעבוד בכיתן על יד מכונת האריגה ברעש מחריש אוזניים, באבק ולכלוך של שמן המכונות. מוקדם בבוקר קמה כדי להגיע לאוטובוס ובדרך החליפה תחנה לאוטובוס, שנסע לכיוון הרצליה. הזמנים קשים, תכנית צנע הוכרזה בארץ. מקבלים תלושי מזון לאוכל בסיסי בלבד. את החלב מחלקים בכדים. החלב מהול במים וצבעו כחול. במקום בשר שלא היה בנמצא חילקו פילה דגים. לעקרות הבית היו אין סוף רעיונות איך להכין מהדגים מאכלים שיהיה להם טעם ודמיון לבשר. את מין העובר אפשר היה רק לנחש על פי סימנים שונים ומשונים. רוב הניחושים היו שייוולד בן זכר. עובדה מוצקה שהמנחשים הידענים "צדקו", כי נולדה בת. קורה שיש טעות בחיזוי. ביום 4 באוגוסט 1951 בשבת בשעה 10 בבוקר יצאה לאוויר העולם בתנו הבכורה, ושמה בישראל חיה על שם אמי שנספתה בשואה. התינוקת הייתה יפהפייה. כשגדלה צמחו לה שערות בהירות ממש כבובת פרסומת . קבלנו עגלת תינוק מידידים, כך היה נהוג. את עגלת התינוק ועגלת הטיול מסרו במתנה עם תום השימוש. כהגנה נגד עין רעה נקשר חוט אדום בדפנות העגלה. מה שבטוח בטוח. את עבודתי במנגנון המפלגתי הפסקתי מתוך אילוץ כלכלי. הלנת שכר הייתה פריבילגיה של המשק הסוציאליסטי ומפלגות השמאל. חודשים עברו מבלי שקבלתי משכורת. פולה הפסיקה לעבוד לאחר הלידה. הייתי המפרנס היחיד ומצבנו היה קשה מאוד.</span></p><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3856186840867880682-8288576346789316789?l=historyms.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/09526068272550164252noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-3856186840867880682.post-83177244862526929452009-02-05T20:07:00.000-08:002009-03-18T20:10:09.343-07:00<div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><br /><a href="http://1.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/ScG3btHv-EI/AAAAAAAAAgQ/U1DNdh81l2c/s1600-h/BK728_enl.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5314730721870346306" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 158px; CURSOR: hand; HEIGHT: 200px" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/ScG3btHv-EI/AAAAAAAAAgQ/U1DNdh81l2c/s200/BK728_enl.jpg" border="0" /></a>הצלחתי לקבל עבודה זמנית כעוזר בהנהלת החשבונות בחברה פרטית, החברה הארץ ישראלית למסחר והשקעות שמשרדיה שכנו ברחוב לילינבלום 39 בתל-אביב. כלשון האימרה "שאין דבר יותר קבוע מהזמני" עבדתי בחברה 20 שנה ולאחר מיזוגה עם חברת "כלל" עוד 20 שנה. פרק זמן מכובד ללא ספק. את החברה יסדו ב– 1944 14 סוחרים בחומרי בניין, בעלי קרקעות וממון. המטרה לשותפות הייתה רכישת מפעלי נשר בחיפה. את המחצית השנייה של נשר רכשה סולל בונה וחברת העובדים. המעבר החד מפעילות מפלגתית לחברה מסחרית פרטית היה כרוך בקשיי הסתגלות. היחסים בין העובדים רשמיים, אבל קורקטיים. רובם בחליפות ועניבות. הרגשתי כאילו שנחתתי באירופה. בצמרת המשרד היו "יקים" מבוגרים שדיברו בלחש עברית במבטא גרמני. מאחוריהם קריירה עשירה בתחום הבנקאות והמסחר וכמובן בעלי תואר דוקטור. כעובד זמני נקבע לי שכר חודשי של 45 לירות. עבדתי בחריצות ובמסירות והייתה לי מוטיבציה חזקה להצליח. בתום שלושה חודשים הודיעו לי שאני אמשיך לעבוד, שכרי יהיה 60 לירות שיחושב ממועד תחילת עבודתי. כשקבלתי את המשכורת בתוספת הפרשים בסך 45 לירות "התעשרנו" ורקמנו תוכניות על מה להוציא את הכסף. רכשנו שולחן וכסאות, הישג גדול בהשוואה לארגז העץ עליו אכלנו. מצב הבית והדירה והיעדר תנאי תברואה בסיסיים הקשו על חיינו ובמיוחד השפיעו על התפתחות התינוקת. היא חלתה בצורה רצינית, קדחה מחום גבוה וכשמצבה החמיר נסענו לרופא ילדים הטוב ביותר שהיה בתל-אביב. בבדיקות דם שנעשו בדחיפות גילו זיהום קשה, טיפוס עכברים. רק טיפול באנטיביוטיקה חזקה מאוד שאפשר לרכוש רק באישור מיוחד של משרד הבריאות תציל את חיי התינוקת. כשהתרופה לאחר מאמצים כבירים בידינו היה קושי רב להאכיל את הילדה. עמדנו שנינו ובכינו חסרי ישע. שכנה שלנו אישה מנוסה ומבוגרת הצליחה במשימה. תוך 24 שעות חלה הטבה ותוך שבוע הבריאה. עלינו למצוא דיור ללא דיחוי. מהנדסי האפוטרופוס פקדו על דיירי הבית לפנותו מיד כי קיימת סכנת קריסה. לאן נפנה? אין דואג לקורת גג חלופית. נודע לי שידידים אתם הייתי במחנה העקורים בגרמניה מקימים שכונת מגורים בצומת קריית שאול. הגעתי אליהם והתברר שהם בונים שיכון לחברי המפלגה הפרוגרסיבית (שכבר לא קיימת). הם ידעו על עברי "הפרולטרי" אבל הסכימו לרשום אותי לפרויקט. חתמתי על חוזה לרכישת דירת חדר וחצי. מחיר הדירה 1800 לירות. 1/3 במזומן והיתרה עם התקדמות הבניה. הם הסכימו להמתין עם קבלת התשלום הראשון עד שאצליח למכור את הדירה ביפו. התנאי של הקונה שהזדמן לנו היה כניסה מידית לגור בה. הגעתי למשרד הקבלנים להתייעץ מה עלי לעשות, מהו הזמן הצפוי לגמור בניית הדירה שרכשנו. תשובתם הייתה שתוך חודשיים נוכל לקבל את המפתחות. אחותה של אשתי הסכימה לארח את שלושתנו (אנחנו והתינוקת) אצלה בבית ברמת השרון. הצטופפנו בשני חדרים שתי משפחות בצפיפות גדולה. כל יום שעבר גרם סבל הן לנו והן למארחים שלנו. החלטתי להגיע לאתר הבניה כדי לבדוק את התקדמות הבנייה, תוך החלטה לבוא ולהשתכן בבניין לא גמור. באתר עמדו מספר בתים, בחלקם כבר גרים דיירים וחלקם בשלבי בנייה. בקשתי ממנהל העבודה שהיה במקום שיביא אותי לבנין בו רכשתי את הדירה, כדי לבדוק באיזה מצב היא נמצאת, האם ניתן לגור בה. מנהל העבודה אמר לי שהוא מצטער אבל את הבניין שבו רכשתי את הדירה לא התחילו לבנות. לא ייתכן, אדוני יש לך טעות. לא ייתכן הרי שילמתי כבר 1/3 מערך הדירה ואני ומשפחתי גרים בדיור ארעי על סמך הבטחת הקבלנים שמקסימום תוך חודשיים אכנס לדירה. הייתכן שנשארתי בלי קורת גג? את הדירה ביפו מכרנו ואת הכסף מסרנו לקבלן. לא נוכל להישאר בבית גיסתי מעבר לזמן שקבענו. עד שהגעתי למשרד הקבלנים הייתי בטוח שמנהל העבודה לא מתמצא בתכניות הבנייה וכל עגמת הנפש בטעות יסודה. במשרד פגשתי את כל השותפים אותם הכרתי ובהם נתתי אימון ללא סייג. ארשת פניהם לא בישרה טובות. הם השפילו מבט ושתקו. צעקתי, מה קורה פה, אני בא עכשיו מאתר הבנייה, ומסתבר שלא התחלתם בבניית הבית. הם ניסו להרגיע אותי שיש להם קשיים בביצוע הפרויקט ושאולי נקבל דירה בבניין שכבר הוקם, בתנאי שארכוש דירה יותר גדולה בהוספת 1000לירות. אין לי שום סיכוי לקבל את הצעתכם, בקושי אוכל לגייס כסף כדי להשלים את סכום הרכישה של הדירה המקורית. איך יכולתם לקחת ממני 600 לירות שזה כל רכושי תמורת מכירת הדירה ביפו. הבטחתם השלמת הבית תוך חודשיים. עכשיו אין לי כסף ואין לי קורת גג. במצב של ייאוש וחוסר ברירה, הקמתי מהומה שהגיעה לתגרות ידיים, הם ברחו מהמשרד. העובדים שראו את סערת רוחי הביאו מים וניסו בכל כוחם להרגיעני. פולה רעייתי הייתה בשוק טוטלי לאחר שסיפרתי לה על הכישלון שנחלנו בקניית הדירה. מה עושים? לא נוכל להישאר פה זמן ממושך, התחייבנו על תקופה מוגבלת. ואז הבשילה במוחנו החלטה. אנו פולשים לאחת הדירות! זהו המוצא היחיד! איתרנו באחד הבניינים דירה בקומת קרקע. הריצוף כבר היה מוכן, אבל ללא חלונות, דלתות בלי מים ובלי חשמל, בלי כלים סניטריים, רק ארבעה קירות. ניצלנו את חג השבועות שאין עובדים באתר, שכרנו עגלון, העמסנו את רכושנו הדל ועם רדת החשיכה פלשנו לדירה. אור מנורת הנפט שהדלקנו עורר תשומת לב ושומר הבניין הגיע. ידענו שהוא יודיע מיד על כניסתנו לדירה. מספר דיירים שגרו בבניין באו לבקר אותנו ובראותם את התינוקת בזרועות אימא כששתיהן בוכות, הציעו את עזרתם. הביאו אוכל ושתייה, והזמינו לבוא ולהשתמש בשירותים ובמקלחת. עברנו את הלילה ללא שינה. למחרת חג השבועות התקבצו על ידנו כל דיירי השכונה ועודדו את רוחנו באומרם, עשיתם את הדבר הנכון. החוק יהיה לצדכם. הקבלנים גזלו את כספכם ללא בושה וללא רחמים. הביאו לנו שמיכות לאטימת החלונות. אחד השכנים הביא דלת כדי לסגור את הכניסה לדירה. היינו נרגשים נוכח טוב לבם ומאמציהם לעזור, כדי להקל על מצבנו. למחרת החג הגיעה ניידת משטרה ובידיהם צו פינוי. לא הסכמנו להתפנות, התחילו פינוי בכוח. אני ואשתי צעקנו הילדה נבהלה ומיררה בבכי. כל השכנים הגיעו, נשים גברים וילדים ושמו חומה חיה סביב לדירה. מספר גברים נכנסו בעימות עם השוטרים והכריזו: דם יישפך פה ואת המסכנים שגזלו את כספם לא תוציאו! הסמל התקשר לממונים בתחנת רמת גן ודיווח על המתרחש. ההוראות שקבל היו להשאיר את האישה והתינוקת ולאסור את הגבר כלומר אותי. השוטרים הביאו אותי לתחנת משטרת רמת גן ושמו בתא המעצר. עם בוקר הובלתי לקצין חוקר. הוא לקח ממני עדות ושאל באם ברצוני לשכור עורך דין. טרם שהחזירו אותי לתא המעצר הגיע נציג הקבלנים עם עורך דין ובקשו לשחרר אותי בתנאי שאחתום על התחייבות שתוך שבועיים אני מפנה את הדירה מרצון. סירבתי לחתום. מה יהיה בעוד שבועיים אני חסר כסף וחסר קורת גג. אז הציעו לי הסדר אחר. הקבלנים מתחייבים לדאוג לדיור חלופי (כולל אפשרות לחדר בבית מלון) ואני חותם על התחייבות לפנות את הדירה אליה פלשתי. בתנאים אלה הסכמתי לחתום. חזרתי הביתה ולהפתעתי מצאתי משמרת של שכנים שהקיפו את הבית כדי לסקל כל ניסיון של פינוי בכוח. השמחה של כולנו הייתה ללא גבול. ניצחנו! אנו נשארים בדירה, למרות התנאים הקשים יש לנו פינה משלנו. מזג האוויר חמים אפשר לחיות גם ללא חלונות ודלתות. להפתעתנו חיברו אותנו לקו מים והתקינו ברז במטבח. היה זה רק פסק זמן קצר מאוד. כעבור יומיים הגיע יהודי שהציג את עצמו כבעלים של הדירה אליה פלשנו. מסתבר שהקבלן מסר את הדירה לקבלן משנה שביצע את עבודות הביוב באתר. בעל הדירה דיבר בנחת, הביע רגשי הזדהות עם מצבנו, והסביר שהוא מכר את הדירה למשפחה שמתגוררת באזור פיתוח, ותוך מספר ימים הם יבואו לגור לדירה עלינו לעזוב. דודי יוסף ששמע על כך אמר שלא נזוז מהבית והוא ידאג לקבוצת שומרים שיישבו בבית עד בואי מהעבודה. שבוע ימים היו אשתי והתינוקת מוגנות על ידי 3 גברתנים, דבר שאפשר לי להגיע לעבודה, בה הייתי חדש ללא קביעות. בדיעבד הסתבר שהיה זה תרגיל הפחדה. הסתובבתי במשרד כסהרורי, לילות ללא שינה, פחד מתמיד מפינוי בכוח. מצב ללא מוצא. איך להבטיח קורת גג? עגמת הנפש גרמה לי לנשירת שערות מראשי. באחד הבקרים קמתי ואני רואה קרחת בגודל של אגרוף נוצרה באמצע הבלורית. הממונים במשרד שמו לב שאני שלא כהרגלי, עובד תוך פיזור נפש והבינו שאני במצוקה. אחד המנהלים הבכירים ד"ר פריץ נוימן היה יקה אציל נפש, תמיד התעניין בתהליך קליטתי בארץ. השתדל לשיפור תנאי עבודתי ודאג להעלאת המשכורת. סיפרתי לו על מקרה הפלישה וסכנת הפינוי המרחפת מעל לראשנו ועל המוצא היחיד לצאת מהמצב הקשה טמון בקניית דירה גדולה יותר, 21/2 חדרים, אבל לצורך זה עלי להוסיף מעל לאלף לירות, סכום בלתי אפשרי להשגה. תן לי לחשוב מספר ימים, אמר לי ד"ר נוימן, אשתדל לברר באם אוכל לעזור לך. מיותר להסביר שספרנו את השעות, לא רק את הימים והלילות ללא שינה. הגעתי לחדרו של ד"ר נוימן לאחר המתנה מורטת עצבים ושאלתי האם יש איזה בשורות בשבילי. טוב שבאת מיכאל, למה לא הגעת קודם, אני פשוט כידוע לך מפוזר ושכחתי לומר לך שיש לי תוכנית איך לעזור לך. הוא לקח פיסת דף ניר ושאל אותי מה מחיר הדירה שמציעים לך? אמרתי לו 2800 לירות. וכמה כבר שלמת לקבלנים על הדירה שלא בנו? אמרתי לו 600 לירות. אז חסרים לך עוד 2200 לירות. אנו מוכנים לתת לך מקרן מיוחדת שיש לחברה במחיר הקצבה ממשלתית: 45 טון מלט וטונה ומאתיים ק"ג ברזל. השווי של הקצבה זו בשוק השחור הייתה 1800 לירות! גם היום לאחר יובל שנים אני נוצר בזיכרוני את תרומתו האישית של ד"ר נוימן שבזכותו וכמובן בהסכמת הנהלת "החברה המרכזית" הצלחתי לרכוש דירה.<br />פעילות המשרד התרחבה מעבר לתחום הצר של מכירת המלט ממפעל נשר. בתנופת התיעוש שפקדה את המדינה הייתה חברתנו מעורבת כמייסדים ובעלים. עברתי מהנהלת החשבונות לגזברות. מצאתי כר נרחב ועניין רב בעבודתי. החברה השקיעה כספים רבים בקניית או ייסוד מפעלים: כיתן, שמשון צמיגים, אורדן פלדות , אקרילן, קוקה קולה, מפעלי נשר רמלה ובמפעל המלט בבית שמש, מפעלי ניר חדרה ועוד. בתחום הפיננסי רכשנו בנק פרטי "בנק ארצי", שותפות בבנק ליצוא, קניית בנק בשוויץ "סוויס ישראל" ופתיחת סניף בנק בבריסל בבלגיה בשם "צנטרדה". קשת רחבה של פעילות בארץ ובחוץ לארץ נפלה בחלקי כגזבר החברה. ניהלנו את מערך הכספים של קרטל המטוויות בארץ (סך הכל 7 מטוויות). הקשרים הענפים שפיתחתי עם הבנקים ומשרד האוצר גרמו לשיפור נזילות החברה ולי אישית היה סיפוק רב וחיזק את מעמדי הן בצמרת החברה והן במוסדות ומפעלים אתם באתי במגע. בתחילת דרכי כפקיד זוטר בגזברות הייתי כותב את השקים ובא לבקש חתימה ממנהל החברה. בתחילת שנות החמישים ניהל את החברה אהרון נתנאל ז"ל, איש רב פעלים, נשיא מכבי העולמית. לאחר פטירתו הגיע מחיפה מר אברהם פרידמן ז"ל שהיה ממקימי מפעל הרכבת המכוניות "קייזר אילין". לצדו פעל אחד מאשפי העשייה והפיננסים גרשון גורביץ ז"ל. אני מזכיר אותם בחום והערצה, כי אני חב להם את התפתחותי, עיצוב השקפת עולמי, כללי התנהגות ויחסי הציבור. כל אלה תרמו בהמשך דרכי כשהגעתי להישגים כבירים. וייבדל לחיים ארוכים הממונה שלי מר דוד סבירסקי, שבמחיצתו ובפיקודו עבדתי 20 שנה והוא היה לי כרועה ומדריך נאמן לא מעט בזכות היותנו ילידי וילנה.<br />ב– 8 במאי 1956 נולד בננו יוסי. בן לאחר בת זו ממש ברכה לכל הורה. חיילה הייתה בת חמש כשנולד, היא קבלה את אחיה בשמחה ואהבה. את השם בחרנו בהתחשב ברצון שנינו לתת שם לאחד האבות שלנו על כן נרשם בתעודת הלידה יוסף לייב (עד עצם היום הזה חותם בני את שמו כפי שמופיע בתעודת הלידה.)<br />משק הבית וגידול הילדים היו על כתפיה של רעייתי. הם גדלו בריאים בגופם וברוחם בלי מטפלות ובלי עזרה כלשהי. לא היו לילדינו סבתות וסבים כדי לפנקם. אולי זאת אחת הסיבות שהם היו ממושמעים ומחונכים כיאות. את כל הקרדיט לכך מגיע לפולה רעייתי, אני הייתי אבא רק לסופי שבוע. עבדתי קשה מאוד וכדי להרוויח לשיפור התנאים, עבדתי שעות נוספות במקומות נוספים. בשנות השבעים המוקדמות פקד את החברה המרכזית משבר ניהולי. דור המייסדים, חלקם הלכו לעולמם, וחלקם קשישים וחולים. גרשון גורביץ ז"ל קיבל שיתוק עקב שבץ. אברהם פרידמן ז"ל אושפז כתוצאה מהתקף לב. דוד סבירסקי עזב את עבודתו בחברה ועבר לשוויץ לנהל את הבנק "סוויס ישראל". את החלל שנוצר ניסו למלא בניהם של המייסדים. החברה קבלה צביון שונה, דפוסי ניהול חובבנים, ואמביציות ותככים דרדרו את החברה. מאחורי הקלעים התנהל משא ומתן על מיזוג עם חברת כלל ישראל. הייתה זאת חברה דינמית ובראשה מנכ"ל נמרץ ומוכשר אהרון דברת. השושבין העיקרי לתהליך המיזוג היה פנחס ספיר, שר האוצר שהיה פטרונה ומייסדה של חברת כלל. עם המיזוג קיבלנו התחיבות חתומה שלעובדים יובטחו 5 שנות תעסוקה וכיבוד כל התנאים הסוציאליים להם זכינו מבעלי החברה המרכזית ושנחשבו מהמתקדמים ביותר בארץ. אברהם פרידמן מנכ"ל החברה המרכזית התמנה כמנכ"ל משותף עם אהרון דברת בחברה הממוזגת. הוצע לי תפקיד של סגן גזבר חברת כלל. סירבתי לקבל תפקיד זה. במשך שנה וחצי הייתי "פקק" ללא תפקיד מוגדר. פעילות חלקית העסיקה אותי במימון יבוא מוצרי גרונדיג הגרמנית וקנדי האיטלקית. היבואן משה בן שאול ז"ל היה סוחר מעולה ואיש נעים הליכות. הייתי מתלווה אליו בנסיעות עסקים לגרמניה ואיטליה. עוד בימי עבודתי בחברה המרכזית בשנת 1965 שילבתי נסיעת עסקים עם ביקור קרובים בארצות הברית. התחנה הראשונה הייתה בגרמניה. נפגשנו עם צמרת מפעלי גרונדיג ועם מקס גרונדיג מייסד ונשיא החברה. מגרמניה נסעתי לבריסל לביקור בבנק " "צנטרדה". קיבלו אותי באירוח יוצא דופן. נהג עם מכונית מפוארת עמד לרשותי ביומיים של הביקור. שיכנו אותי במלון היקר ביותר. בערבים יצאנו עם מנהל הבנק ועוזריו הבכירים למסעדות מעולות ולבילוי במועדוני לילה. היה זה גמול לתרומתי לביסוסו וקידומו של הבנק. המשכתי ללונדון שם פגשתי את חברי וידידי אריה פרידמן ז"ל שהיה מנהל תחנת אל-על בלונדון. היעד הבא היה ארצות הברית. רציתי להשתתף בחתונה במיניאפוליס, הזדמנות טובה לפגוש את משפחתי הענפה. בניו יורק גרתי אצל אחותו של אבא שלי הדודה דבורה רוז. נפגשתי גם עם אח של אימא שהגיע מפילדלפיה לפגישה אתי. אח נוסף של אימא שגר בלוס אנג'לס לא הצלחתי לפגוש בביקור זה. בחתונת הבת של הבת דודה שלי התקבצו עשרות בני דודים שהגיעו מכל קצוות אמריקה. הוריהם היו אחיות ואחים של אימא ואבא שלי. הם יצאו מגדרם והתחרו ביניהם על הזכות לארח אותי בביתם. חודשיים ימים טיילתי בעולם ובבית נשארה פולה רעיתי עם שני ילדינו. היה לה קשה ללא ספק, איני יודע אם יש הרבה נשים שהיו מסכימות להיעדרות בעליהם לזמן ממושך כל כך. במשרד אושרה לי החופשה. מעמדי היה איתן ולא חששתי שאפגע, כמובן שהיה זה בתאום ובהסכמת הנהלת החברה.<br />נחזור לתקופת כלל ישראל. כל הפעילות התעשייתית התרכזה בחטיבת "כלל תעשיות". ברה-ארגון שהיה בשנת 1975 הוחלט שכל חטיבה תהיה עצמאית בניהול הכספים והחשבות. הוצע לי להיות מנהל הכספים של כלל תעשיות. מנהל החטיבה היה מר צבי צור (צ'רה) רמטכ"ל צה"ל בעבר, סגן שר הביטחון (בעת ששמעון פרס היה שר הביטחון). המשנה למנכ"ל מאיר שני. בניתי את התפקיד מקו ההתחלה. הכל מבראשית.<br />קונצפציית הניהול של צ'רה התבססה על העיקרון שמטה החטיבה צריך להתרכז בהדרכה, ייעוץ ופיקוח. יש לתת למפעלים עצמאות מירבית בניהול השוטף כולל כספים, חשבות ארגון וכו'. השקפתי הייתה שונה. ניסיתי לשכנע את צ'רה שעלינו לרכז את ניהול הכספים על מנת להוות משקל רב מול המערכת הבנקאית. הגדרתי זאת במילים: "את מה שנשיג כקבוצה לא יצליח לקבל המפעל הבודד". מאידך לא נצליח בצורה שרירותית לזכות לשיתוף פעולה מלא מצד המפעלים, אם הדבר לא יהיה להם כדאי. בשיחות עם מנהלי הכספים של המפעלים במערכת, הצגתי את תוכנית שיתוף הפעולה בינינו. הקמתי מרכז סליקה. קלטתי את עודפי הכספים בתנאי ריבית טובים יותר מאלה שהציעו הבנקים ולוויתי את כספי הפיקדונות למפעלים בתנאי ריבית נמוכים יותר. המסלקה פעלה לא כיחידת רווח, מאידך השגתי בבנקים, בגלל היקף הכספים שעמדו לרשותי, תנאי ריבית ועמלות נוחים מאוד. שיתוף הפעולה עם המפעלים הלך והתהדק, כי ללא התערבות מצדנו, הם זכו לחיים קלים, כי הבנק "שלהם" סיפק את מבוקשם לשביעות רצונם המלאה. במרוצת הזמן הגענו להסכמים עם שלטונות מס הכנסה (ניכויים), בטוח לאומי, קרנות הפנסיה, חברת החשמל, שנשלם במרוכז עבור עשרות מפעלים שלנו בתנאי שנקבל ימי אשראי ללא ריבית. לגופים היה כדאי לקבל ממקור אחד סכומים משמעותיים בזמן, ללא פיגורים. הסכימו לתנאים שלנו. היקף הכספים קיבל תאוצה והתרחב לפעילות במטבע חוץ. נוצרו קשרים עם בנקים בחוץ לארץ. תחילה עם שלוחות של הבנקים הישראליים, ובמרוצת הזמן עם בנקים חשובים באמריקה ואירופה. הדרישה לאשראי במטבע חוץ הייתה גדולה מאוד, בגלל צורכי היבוא לשם יצוא. בגלל תקנות בנק ישראל ותנאי אינפלציה דוהרת, כמות הכסף הייתה מוגבלת מאוד ויקרה מאוד. נוכח מצב זה היה צורך חיוני לגייס כספים ממערכת הבנקאית בחוץ לארץ. נסיעותי לפגישות עם בנקאים היו תכופות יותר. ההצלחה האירה לי פנים, אושרו לנו קווי אשראי בבנקים מובילים בחוץ לארץ. האשראי ניתן לזמן קצר וכביטחון שימשו ההכנסות מיצוא סחורות. התוצאות העסקיות של המפעלים הושפעו כמובן מקבלת אשראי זול בהרבה לעומת הכסף היקר בארץ. היקף הפעולות התרחב לממדים עצומים. לא ניתן עוד לפעול בשלט רחוק. הוחלט להקים משרד באירופה. היה זה טבעי שרק מי שהקים את המערכת הבינלאומית וטיפח את הקשרים עם הבנקים הזרים ראוי לנהל את המשרד בחוץ לארץ. פרנקפורט שהיא מרכז כספים ומסחר גדול באירופה נבחרה כמקום להקמת המשרד. הייתה כבר נוכחות שיווקית בפרנקפורט מטעם אי.סי. אי וכיתן. באחת הנסיעות לגרמניה לקיתי בהתקף לב. אושפזתי בבית חולים לאחר מכן בטיפול שיקום. היה איסור רפואי לטוס ארצה, לכן חודשיים נשארתי בחוץ לארץ. כשחזרתי לארץ צמצמתי את העבודה במשרד והוקפאו כל תוכניות הקשורות בהקמת המשרד בחוץ לארץ.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3856186840867880682-8317724486252692945?l=historyms.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/09526068272550164252noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-3856186840867880682.post-56165171959295770012009-02-04T20:12:00.000-08:002009-03-18T20:14:21.597-07:00<div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><br /><a href="http://4.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/ScG4ch2u-sI/AAAAAAAAAgY/56EP1edWa74/s1600-h/021_enl.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5314731835537685186" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 142px; CURSOR: hand; HEIGHT: 200px" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/ScG4ch2u-sI/AAAAAAAAAgY/56EP1edWa74/s200/021_enl.jpg" border="0" /></a>אט אט חזרתי לאיתני ולפעילות רגילה. במאי 1987 החלטתי שאני מוכן לצאת לשליחות. באוגוסט 1987 יצאנו לפרנקפורט. בארבע שנות השליחות גדל היקף הפעילות בצורה משמעותית. עשרות מיליוני דולרים עמדו לרשותנו בקווי אשראי נוחים שהעמידו הבנקים. ממקורות אלה מימנתי את היבוא של חומרי גלם למפעלי התעשייה של הקבוצה. גם תמורות היצוא זרמו דרך מערכת הבנקאית אתה פיתחתי קשרים הדוקים. קשרים אלה אפשרו גיוס כספים כמלווה ל-5 שנים. 3 פעמים גייסנו סכומים במסלול זה וכך זרמו למערכת של כלל תעשיות כ– 30 מיליון דולר. הנזילות הגבוהה ומקור כסף זול בהרבה מזה שגבו הבנקים בארץ שינו את מצבם של הרבה מפעלים והשפיעו על מפלס הרווח. לצד ההצלחות במישור העסקי פיתחנו חיי חברה. ביקרנו בהרבה מקומות באירופה, אירחנו לאין ספור מכרים מהארץ, רובם נציגי המפעלים.<br />בתקופת שהותי בפרנקפורט חלו התפתחויות ושינויים במטה החברה בתל-אביב. במקומו של עמוס מר חיים מנכ"ל כלל תעשיות התמנה משה שטיינגרט. הוא הגיע לתפקיד מחטיבת הסחר של כלל. הייתה להם חברת בת שעסקה בשינוע מכלים ובסחר במוצרי נפט ופעלה ברוטרדם שבהולנד. לחברה היו בשנות פעולתה הפסדים כבדים והתגלו מעילות בסכומי עתק. ידעתי זה זמן רב שמשה שטיינגרט לוטש עיניו ורוצה למזג את חברת "איקטקס" המצליחה והרווחית שעמדתי בראשה עם החברה הכושלת שבהולנד. עם העברת הבעלות של כלל מבנק הפועלים לקבוצת דיסקונט של משפחת רקנטי, פרשו ממנה אהרון דברת, יצחק שרם ובכירים נוספים.<br />התקרבתי לגיל הפרישה ושקלתי לסיים את תפקידי בחוץ לארץ, כי עקב הדברת האינפלציה והתייצבות המערכת הבנקאית בארץ, צנחו הריביות לאשראי במטבע חוץ לרמות שהתחרו עם אלה שגבו הבנקים הזרים. הגעתי ארצה לשיחות עם אהרון דברת ועמוס ספיר וחזי דברת על תנאי הפרישה שלי. הנושא לא סבל דיחוי, לא רציתי להתחשבן על 40 שנות עבודתי עם צוות אנשים חדש "שלא הכירו את יוסף". כמו בכל משא ומתן חייבים להגיע לפשרות. לא קבלתי את כל שבקשתי, למרות שהכל היה מעוגן בהסכמים ובתקדימים של פורשים אחרים. אבל הסכמתי לתנאים שקבעו לי מנהלי כלל. הוחלט שאמשיך לנהל את "איקטקס" חצי שנה לאחר מועד הפרישה (בספטמבר 1991). עם פרישתי וסגירת המשרד, החלטתי לנצל את הקשרים והידע שנצבר במשך שנים לפעילות עצמאית. שכרתי דירת מגורים ששמשה גם למשרד וקבלתי מזכירה במשרה חלקית. החלטנו לחזור לארץ ובאוקטובר 1991 הגענו לדירתנו ברחוב חורגין ברמת גן. חתני פיני מאור מסר לרשותי חדר שהיה חלק משטח קומת המשרדים בבעלות חברה משותפת שניהל. בשנה וחצי של פעילות עצמאית נוכחתי לדעת שקשה להצליח ללא גב ארגוני וכספי. גם הנסיעות התכופות לגרמניה התישו את כוחי. חיסלתי את המשרד בפרנקפורט והתרכזתי בפעילות פיננסית כיועץ ומתווך. מנהלי הבנקים בחוץ לארץ עזרו לי כמיטב יכולתם. היום שרובם פרשו לגמלאות אני ממשיך להתכתב ולהיפגש.<br />עם סיומו של פרק פעילות פיננסית ומסחרית אני מקדיש את רוב רובו של זמני החופשי באיגוד יוצאי וילנה, בקרן המלגות המרכזית לחקר השואה, בחברות בארגונים שונים וכנציג ציבור במועצות מנהלים במספר חברות ועמותות.<br />את חיינו האירו נתיבי גיל ורוממות רוח. באוגוסט 1963 ערכנו לבתנו חיה טקס בת-מצווה באולמי גיל בתל-אביב. מאות אנשים באו לחלוק אתנו את האירוע, משפחה, חברים ידידים וחברי לעבודה.<br />הבר-מצווה של בננו יוסי במאי 1969 נחגג ברצף של אירועים. הנחת תפילין ברחבת הכותל המערבי, עלייה לתורה בבית הכנסת הגדול ברמת גן. קידוש וארוחת צהרים לאחר התפילה באולמי בית האזרח. 400 איש הוזמנו לאולמי "עצמאות" בתל אביב למסיבת הבר-מצווה. בערב הדלקת נר ראשון של חנוכה ב 12 בדצמבר 1971 הובלנו לחופה את חיה שהתחתנה עם פנחס פיני מבית מכטיי. כל שלושת האולמות של גילטון בתל-אביב הושכרו למסיבת החתונה. מעל 600 איש באו לשמוח אתנו. את טקס הנישואין ערך הרב לאו. הולדת הבת הראשונה לירון ב– 1973 (ערב שבועות) הציפה את כל המשפחה ברגשי גיל. מה הפלא? בת ראשונה, נכדה ראשונה ונינה ראשונה. לאחר מספר שנים נולדה דנה. מאמצי בתי ובעלה לבן זכר "הוכתרו בהצלחה" ונולדה בת שלישית יעל.<br />חיה בתנו הבכורה בחרה במסלול ההוראה. בתחילת דרכה הייתה מורה לספרות ולשון התפתחה במערכת החינוך, השלימה את לימודי התואר השני באוניברסיטה העברית בירושלים במנהל חינוכי. ניהלה את חטיבת "אלון" בכפר סבא בהצלחה רבה ואף הייתה מועמדת לקבלת פרס חינוך ארצי. כמו כן שמשה כמפקחת ארצית על חטיבות הביניים במשרד החינוך. עם פרישתה המוקדמת לגמלאות פועלת כיועצת ארגונית במערכת החינוך.<br />הבן יוסף לייב, התנדב לקורס טייס, עבר את המבחנים בהצלחה, כשנה היה חניך בקורס טייס ממנו הודח לאחר שצבר שעות טיסה רבות. יוסי נשאר בחייל כאיש צוות אוויר בטייסת ההרקולסים. לאחר שחרורו יצא לארצות הברית ללימודי מגמת המלונאות. עם גמר הלימודים השתלב בעבודה בתחום זה. נשוי לאישה אמריקאית ואב לאלה היום נערה בת 16.<br />נכדתנו הבכורה לירון נישאה ליגאל וזכינו לנין ושמו בישראל מתן.<br />אני עורך סיכום ביניים של מסכת חיי ונפעם נוכח האירועים, ההתרחשויות, ימים של ייסורי איוב וימים של גיל וחדווה המהולים בהתרוממות רוח וסיפוק רב.<br />שנות הסבל פערו פצע עמוק שטרם הגליד וגם הגיל נותן את אותותיו. אולם, מוצא אני מזור לנפשי, זוכה לעידוד ותמיכה מרעייתי הצועדת לצידי מעל ליובל שנים ועטוף באהבה והערצה מילדי ונכדותי.<br />תפילת הודייה בפי לבורא עולם על כל הטוב והחסד שהרעיף עלי עד כה.<br />מייחל אני שגם בעתיד אזכה ליהנות מבריאות טובה וצלילות הדעת כשלצידי רעייתי ומשפחתי החמה והתומכת.<br />אני מלא תקווה שעם ישראל יזכה לחיי שלווה ושלום ושתשקוט ארצנו המיוסרת הנאבקת על קיומה.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3856186840867880682-5616517195929577001?l=historyms.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/09526068272550164252noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-3856186840867880682.post-24385370972593148512009-02-02T20:17:00.000-08:002009-03-18T20:26:09.822-07:00<p dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;"><a href="http://4.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/ScG7PSYbIJI/AAAAAAAAAgg/zYsaaDPqqhI/s1600-h/BK845_enl.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5314734906580607122" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 162px; CURSOR: hand; HEIGHT: 200px" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_cesVVqlIUfY/ScG7PSYbIJI/AAAAAAAAAgg/zYsaaDPqqhI/s200/BK845_enl.jpg" border="0" /></a>בכתיבת תולדות המשפחה, נתקלתי בקושי ומגבלות המאפיינים את דור הניצולים. לא נותר דבר שיסייע לחקר העבר. התמונות, המסמכים והמכתבים שהשתמרו מדור לדור הושמדו יחד עם בעליהם. נעשו מאמצים רבים כדי לאסוף מידע מפי קרובי משפחה בארץ ובחוץ לארץ. לעזר רב בחקר תולדות משפחת אמי, היה בעבודתו רחבת ההיקף של זלמן גורדון, שליקט פרטים של ארבעה דורות. את הפרטים של משפחת אבי הצלחתי לאסוף לתקופה של שלושה דורות בלבד.<br /><br /><strong>שורשי משפחת אימי</strong><br />הסבא של אימי, ר' פייבל מרגלית גורדון נולד בסביבות שנת 1800. הוא כיהן כרב קהילת סלובודקה (פרבר של קובנה) שבליטא. תמוה הדבר שאין איזכור כלשהו על אשתו (סבתא של אימי). לר' פייבל ואשתו נולדו ארבעה בנים ובת יחידה. פרט לבן אחד שנשאר עם שם המשפחה גורדון, שלום זלמן גורדון, ליתר האחים ניתנו שמות משפחה שונים: יהודה גולדברג, חנוך גידיס, אברהם דרושקביץ ומאיר שוחט, והבת היחידה חיה שרה.<br /><br />מתן שמות משפחה בדויים, קשור לתרגיל התחמקות משרות צבאי. על פי חוקי רוסיה הצארית, בן יחיד לא מגייסים לצבא. מרשימת צאצאי ר' פייבל מרגלית גורדון, רק הבן אברהם דרושקביץ נרצח באכזריות על ידי הליטאים בעת הפוגרום שערכו ביהודי קובנה.<br />יתר הבנים והבת, חלקם היגרו לחוץ לארץ והנותרים נפטרו טרם השואה. לסבי מאיר שוחוט וסבתי פייגה מרה נולדו שלושה בנים: פייבל, יחיאל ואבא, והבת היחידה חיה שרה אימי.<br /><br />פייבל ויחיאל היגרו לאמריקה בתחילת המאה, אבא, אשתו פייגה וביתם היחידה שרה נספו בשואה. סבי ר' מאיר שוחוט עזב את בית הוריו והגיע לוילנה לפני מלחמת העולם הראשונה. למרות הסמכתו לרבנות פנה למסחר. הוא הקים עסק למכירת קמח וראה ברכה בעמלו. בשנות המלחמה 1914-1918 שרר רעב כבד שהפיל אלפי נפשות. ר' מאיר לא ידע מחסור ואף עזר לזולת כמיטב יכולתו.<br /><br />סבי ר' מאיר חיפש שידוך לבתו חיה שמוכן היה נוסף ל"יחוס" גם להעניק נדוניה מכובדת. החתן המיועד, לייב שמיביץ אבי. חתונה ברוב עם והדר התקיימה בתחילת שנות העשרים של המאה.סבי מאיר שוחוט נפטר בספטמבר 1939 מספר ימים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה. סבתי שהתאלמנה, באה לגור אתנו. היא נרצחה באקציית ה"שיינים הצהובים".<br /><br />לדודי אבא, אח אמי, הייתה חנות מכולת ששכר בבית שלנו. הוא ואשתו עבדו קשה מאוד, מעלות השחר עד מאוחר בלילה, אבל ראו ברכה בעמלם. האזור היה מאוכלס באנשים בעלי הכנסה קבועה וגבוהה, רובם פולנים, פקידי ממשל ועירייה וקציני צבא בכירים. הייתה להם בת יחידה, שרה. בשואה נספו כולם בעת שריפת המחנה בביזדני.<br /><br />אימי חיה שרה נולדה בליטא בפורים 1902 בת יחידה להוריה הרב חיים מאיר שוחוט ופייגה מרה מבית קורלנד. היו לה עוד שלושה אחים, פייבל, יחיאל ואבא. פייבל ויחיאל היגרו לאמריקה בתחילת המאה הקודמת. סבי ר' חיים מאיר הגיע לוילנה מסלובודקה, פרבר בקובנה, לפני מלחמת העולם הראשונה, כנראה בשנת 1910. יש לי מידע רק על משפחתו של אביו, ר' פייבל מרגלית גורדון, שכיהן כרב בסלובודקה. לסבי היו עוד ארבעה אחים ואחות. כדי להימנע מלשרת בצבא הצאר הרוסי ניצלו יהודי מזרח אירופה את התקנות לפיהן לא מגייסים לצבא בן יחיד, לכן כל אחד מאחיו של סבא שנולד נרשם בשם בדוי (פרט לאח אחד שלמה זלמן מרגלית גורדון). יתר האחים אברהם דרושקוביץ, חנוך גידיש, יהודה גולדברג ואחות יחידה חיה שרה. לאחר מלחמת העולם הראשונה 1914 – 1918 קרסו כל המעצמות ששלטו מאות שנים באירופה (רוסיה, פרוסיה, אוסטריה והשלטון העותומני). ועידת השלום בוורסיי העניקה עצמאות לעשרות עמים שהיו תחת עול האימפריות שקרסו. כך הוקמו גם פולין וליטא כמדינות עצמאיות. וילנה בירתה ההיסטורית של הליטאים נמסרה לליטא. הפולנים כבשו את וילנה למרות הסכמי וורסיי. כתגמול הליטאים ניתקו את כל קשרי הדואר, הטלפון וסגרו הרמטית את הגבול עם פולניה. כך נותק הקשר של סבא וסבתא עם כל משפחתם הענפה בליטא. בשנת 1939 כשפולניה נכבשה על ידי הגרמנים והרוסים, נפתח הגבול עם ליטא. את ביתנו פקדו עשרות קרובים ביניהם האח של סבא, הרב אברהם דרושקוביץ. סבא לא זכה לפגוש את האח, כי נפטר מספר שבועות לפני פתיחת הגבול. יתר האחים ואחותו נפטרו בליטא עוד בטרם השואה. הדור השני ניצל, כי הצליח להגר לדרום אפריקה, אמריקה וארץ ישראל. הייתי בר מזל לפגוש את בני הדודים של אימא טרם שהלכו לעולמם. ביקרתי אותם בארצות הברית ובדרום אפריקה. הם ביקרו פעמים מספר בארץ. יש לי קשר עם ילדיהם ונכדיהם. הענף של המשפחה החיים בארץ, רובם חרדים בבני ברק ובירושלים. את האחים של אימא פייבל ויחיאל פגשתי בארצות הברית. הם הלכו לעולמם, ולצערי הקשר עם בניהם ובנותיהם הוא רופף מאוד. למרבית הפלא עם הדור השלישי יש לילדינו קשר טלפוני ומפגשים מדי פעם. אבא, אחיה של אימא נספה עם אשתו ובתו היחידה שרה בשואה. הודות לנכדו של הרב שלמה זלמן מרגלית – גורדון ז"ל – זלמן גורדון יב"ל, שעלה מארצות הברית לישראל ומתגורר בחיפה, יש לנו את עץ המשפחה. הוא השקיע מאמץ רב כדי ללקט מכל מקור אפשרי את קורות משפחת אימי. לצערי לא ידוע לי על משפחתה של סבתי פייגה מרה (אשת סבי חיים מאיר). בטוחני שחלק גדול מבני המשפחה היגרו לחוץ לארץ וצאצאיהם פזורים בעולם, ואולי אף הם חוקרים את קורות המשפחה ולא יודעים על קיומי. אולי הדור הצעיר המחובר לאינטרנט יגלה באחד הימים את משפחתה של פייגה מרה.<br /><br /><strong>שורשי משפחת שמיביץ</strong><br />אבי לייבה היה בן הזקונים לסבי שמואל מיכאל וסבתי לאה גולדה. מקום מגוריהם ומקום הולדת הבנות והבנים היא העיירה שירווינט במחוז וולקומיר (אוקמרגה) שבליטא.<br /><br />לאבי היו חמש אחיות: חיה, קנדה, דבורה, רבקה ורישקה ושני אחים: ירמיהו שלמה ויצחק יעקב. פרט לאחות רבקה שנספתה עם משפחתה בשואה, יתר ארבעת האחיות היגרו לאמריקה בתחילת המאה. כל שלושת האחים נספו בשואה.<br /><br />לסבי שמואל מיכאל, הוענק זיכיון ממשלתי למכירת משקאות חריפים אותם מכר בפונדק שבבעלותו. חברה פרטית לייצור בירה מינתה אותו כסוכן לכל האזור. הבירה הגיעה בחביות, לצרכנים שיווקו בבקבוקים אותם מילאו בתוך מבנה תת קרקעי (לשמירת הקור). יתר העיסוקים היו קשורים לחכירת בוסתני פרי שהיו בבעלותם של בעלי האחוזות.<br /><br />סבתי, לאה גולדה, גידלה את משפחתה הענפה ולפי סיפורי אבי הייתה צדקנית, טובת לב, שביתה היה פתוח לכל דורש מוכה גורל וקשה יום.<br /><br />האח הבכור שהיה איש מבריק בעל אופקים רחבים, חיפש את עתידו מחוץ לישוב הקטן והנידח. הוא הגיע לוילנה והשתלב בחיי המסחר הודות לבקיאותו בענף היערות. מנסרות עצים ומסחר בעץ היו כמעט בלעדיים בידי היהודים. בשירווינט נפטרה אם המשפחה, לאה גולדה. סבי שהתאלמן הכיר גרושה עם שני ילדים קטנים, צעירה ממנו בשנים. בגיל מבוגר מאוד הוא הפך לאבא, נולד בן ושמו יוסף שהיה האח החורג לאחיות ולאחים, כמובן שהוא נשא את שם משפחת שמיביץ.<br /><br />סבי לא האריך ימים ונפטר בשירווינט. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב– 1914, היגלו הרוסים את היהודים מאזורי הגבול עם גרמניה באשמת שיתוף פעולה עם האויב הגרמני.<br /><br />יהודי וילנה והסביבה ניצלו מאימת הגירוש. אבא שלי ברח משירווינט והגיע לוילנה. הצבא הרוסי נחל מפלה גדולה בשדות הקרב. הגרמנים כבשו שטחים גדולים כולל את וילנה. יהודי וילנה קיבלו את הגרמנים בברכה כי מאסו בשלטון הדיכוי והפוגרומים של רוסיה. הצבא הגרמני החרים מחסני מזון, הלבשה ועצים ופחם שנאגרו כמלאי לחימום בחורף. רעב ומגיפות הפילו אלפי אנשים באוכלוסייה ובתוכם היהודים.<br /><br />אבא שלי שהיה בחור אמיץ וחזק הסתנן בקו החזית, הגיע לשירווינט ומשם היה מבריח מזון לעיר המורעבת. העברת עגלות המזון הייתה כרוכה בסכנת נפשות, אבל אבא הכיר כל שביל ביערות האזור והצליח לעבור את קווי החזית מבלי להתגלות. הדוד ירמיהו מכר את המזון תמורת מטבעות זהב וצבר הון רב.<br /><br />עם גמר המלחמה שינתה אירופה את פניה, אימפריות ששלטו על עמים וארצות התמוטטו ועל חורבותיהן קמו מדינות שקיבלו עצמאות. ביניהן ליטא פולניה וכו'. על פי החלטות ועידת השלום בוורסאי סופחה וילנה למדינת ליטא והוכרזה כעיר הבירה. הפולנים לא קיבלו את החלטות הועידה ופלשו לוילנה בה שלטו כעשרים שנה.<br /><br />אבי והדוד ירמיהו ניצלו את תקופת השפל ורכשו בתים שבעליהם היו בקשיים כלכליים והחליטו למוכרם. חוץ מהבתים קנו שטחי יער ומנסרת עץ. הדוד ירמיהו נשא אישה אצילית בעלת ייחוס, חיה טויבה. אבא המשיך להתגורר איתם והיה להם כבן. (לזוג לא היו ילדים). אבא התחתן עם אמי חיה מבית שוחוט. היה זה שידוך בו חברו יחד משפחת רבנים עם סוחרים בעלי הון. מכספי הנדוניה של אמא וסכום נכבד שהיה לאבא, הוא הקים עסקים עצמאיים: רכש מבשלת בירה, הקים יקב ליין בשותפות עם האחים סגל (שעלו לארץ בשנות השלושים והקימו פה יקב הקיים עד עצם היום הזה) ורכש שותפות בתחנת קמח.<br /><br />משבר הבורסה בארצות הברית בשנת 1929, גרם למשבר עולמי, עסקים קרסו וגם עסקיו של אבא נפגעו קשה. עם קריסת עסקי המשקאות חזר אבא לנהל את רכוש המשפחה בוילנה שכלל בית בבעלות מלאה ועוד שני בתים עם שותפים. באחריותו היו גביית שכר דירה, פיקוח על עובדי תחזוקה ושיפוצים. בתמורה לעבודתו קיבלנו דיור חינם שכלל חשמל, מים ומיסים, משכורת חודשית ואחוזים מרווחים מהכנסות ברוטו. נחשבנו משפחה של המעמד הבינוני שהכנסתה הייתה קבועה ובטוחה.<br />אישתו של הדוד ירמיהו שלמה – חיה טויבה, נפטרה בשנת 1929 בהיותה בחופשה בקרלסבאד שבצ'כיה. היה זה מקום קייט רב יוקרה שרק עשירים מופלגים שהו בו. הייתי ילד בן שלוש ואני זוכר אותה בקושי. מסיפורים שקלטתי בבית הלכו אחרי ארונה מאות מלווים ממוסדות סעד וחינוך וסתם עמך לצד פרנסי העיר. כל זאת בזכות תמיכתה ביד רחבה במוסדות אלה. לאחר פטירתה נשא דודי לאישה אלמנה, סוניה קוריסקי, שהיו לה שני בנים: מוסיק ומולה.<br /><br />דודי יצחק יעקב גר בעיר לומז'ה (צפונית לורשה). מצבו הכלכלי היה טוב. בבעלותו היו מפעל למשקאות קלים ועסקי נדל"ן. היה נשוי לליזה. היו להם ארבע בנות: סוניה, פלה, גניה, פניה ובן יחיד דויד. כולם נספו בשואה פרט לגניה ופניה שהלכו לעולמם.<br />דודי יוסף (האח החורג של אבא) הצליח לברוח עם אשתו מניה לברית המועצות. הם עלו ארצה . פה נולדה בתם היחידה רחל הנשואה לאלחנן, להם בנים ונכדים.<br /><br />אני אסיר תודה לבורא עולם על שזכיתי להנציח את בני משפחתי בדפי הספר, פרי עבודה של כשלוש שנים, ולהנחילו לדורות הבאים.</span></p><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3856186840867880682-2438537097259314851?l=historyms.blogspot.com' alt='' /></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/09526068272550164252noreply@blogger.com0